דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה טז

1מחלוקת רש"י ותוס' עם הריטב"א בטעם החסרון של לא חזרה שליחות אצל הבעל. - להראשונים הוא חסרון בשליחות ולהריטב"א הוא חסרון בגט. - מחלוקתם הוא בגדר שליחות אם הוא מטעם מסירת כח או מטעם יחס הפעולה להמשלח. - להצד הראשון נחשב השליח להנותן ולהמקבל ולהצד השני המשלח. - מדברי הרמב"ן שתפס דחצרו של שליח כידו הוא משמע דתופס כהצד הראשון. - אי אפשר לבוא בחצר מצד לא חזרה שליחות דבחצר לא שייך הגדר דמסירת כח. ובזה מתורצת קושית האבני מלואים דהתוס' אולי סוברים שם כשיטת הריטב"א הנ"ל. - קושית האבני מלואים דלא משכחת כלל האי כללא דטלי גיטך מע"ג קרקע. - חקירה אם החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע הוא בהנתינה או בהקבלה. - סברת האבני מלואים דהיכי דמסייע לה בקבלתה אין חסרון של טלי גיטך אי אפשר להבין רק אם נתפוס כהצד השני. - ברם דהאמת הוא כהצד הראשון. - את הגדר של באין כאחד הוסיפו רש"י והמרדכי רק כדי שלא יהא הפסק בין הנתינה והקבלה, מפני שדרושה בזה רציפות. - ובזה מסולקת קושית האבני מלואים הנ"ל.

2גיטין (כד, א): "דאמר לה, כי מטית התם אתנחיה אארעא ושקליה, אי הכי הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע ואמר רבא טלי גיטך מעל גבי קרקע לאו כלום? אלא דאמר לה, הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך, והא לא חזרה שליחות אצל הבעל?"

3ועי' ברש"י שם (ד"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל) שפירש: "שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה, שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך, וזו אינה ראויה לחזור, שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה, ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור". אכן עי' בריטב"א (רבנו קרשקש בהוצ' מוסד הרב קוק) שפירש בהגדר דלא חזרה שליחות אצל הבעל סוג אחר "דגט זה לא בא ליד אשה זו משליחותיה של בעל, דהיא נעשית שלוחו עד דמטיא להתם ובשעת כניסתה שם נפסק שליחותיה דהולכה, ונמצא כשהיא מקבלת גט מעצמה אין כאן שליח, דכבר כלתה שליחות הבעל, דה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע", והוסיף ע"ז "דכך פי' רבינו נר"ו בשם מקצת גאונים ונכון הוא".

4ואנו רואים מזה, שרש"י וגם תוס' שפירשו ג"כ מעין סוברים, דהחסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל הוא חסרון בגדר שליחות גופא, ודבר אין לזה עם דיני גירושין המיוחדים; אכן לפירוש הריטב"א הנ"ל החסרון הוא רק מצד דיני הגירושין דבעינן דוקא ונתן בידה וטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני.

5ואמנם מפשטות לשון הגמ' משמע יותר כרש"י, שהרי מקודם אנו מקשים מטלי גיטך מע"ג קרקע, וע"ז בא התירוץ דאמר לה הוי שליח להולכה וכו', וכיון דהוא בא אח"כ מצד דברים אחרים, משמע דהוא ג"כ ענין אחר, כלומר, נהי דבאופן כזה אין החסרון מצד טלי גיטך מע"ג קרקע, אבל עכ"פ יש בזה חסרון מצד לא חזרה שליחות; אכן בטעם יותר מסתבר כהריטב"א, שהרי לשיטת רש"י ותוס' הנ"ל אין לזה שום טעם בסברא.

6והנ"ל דמחלוקת רש"י ותוס' מחד גיסא והריטב"א מאידך גיסא הוא בהגדר שליחות, שכבר הארכנו בזה כמה פעמים, אם הוא מטעם מסירת כח של המשלח להשליח או מטעם יחס לבד, שפעולת השליח מתיחסת אל המשלח.

7והנה בגט בעינן שני דברים עיקריים "ונתן בידה" היינו נתינה מצד הבעל ויד מצד האשה, והשליח להולכה הוא במקום ה"ונתן" והשליח לקבלה הוא במקום ה"בידה". אכן אם נימא כהצד השני הנ"ל בגדר שליחות, הנה אף כשמגרש ע"י שליח להולכה נמי מתקיים ה"ונתן" ע"י הבעל גופא, מאחרי דנתינת השליח מתיחסת אל המשלח א"כ הבעל הרי היה הנותן, אם לא במציאות אך עכ"פ בדין, וכן בשליחות לקבלה יתקיים ה"בידה" ע"י האשה גופה. דבדין נחשב שהיא בעצמה קבלה את הגט. אבל להצד הראשון בגדר השליחות הנה לא רק שבמציאות נעשה הנתינה והקבלה ע"י השליח להולכה או השליח לקבלה, אך גם בדינא נחשב השליח גופא להנותן או המקבל; ואם כי באמת הרי הבעל צריך להיות הנותן והאשה המקבלת, הנה אנו באים בזה מטעם מסירת כח, שהבעל מסר את כחו בנתינה להשליח והיא מסרה את כוחה בקבלה, ואז מועילה גם נתינתו של השליח כנתינתו וקבלתו של השליח כקבלתה.

8וכשהשליח להולכה נעשה אח"כ בעצמו לבעל המעשה או לשליח לקבלה, הנה להצד השני באמת מתקיימים בזה גם הונתן וגם הבידה, אע"ג שבמציאות לא היו בכאן לא נתינה ולא קבלה. אך בדינא הלא באותו הרגע שהשליח נעתק משליחות להולכה לשליח לקבלה מתקיים גם מעשה הנתינה וגם מעשה הקבלה, דמקודם היתה ידו כיד הבעל ועכשיו ברגע שנעשה שליח לקבלה נעשתה ידו ליד האשה, וא"כ הרי נמסר הגט מיד ליד. אבל להצד הראשון הרי בכה"ג נחשב הוא בעצמו גם להנותן וגם להמקבל לא רק במציאות אך גם בדינא, וזה הרי אי אפשר דאם הוא בעצמו הוי גם הנותן וגם המקבל הלא אין בזה לא נתינה ולא קבלה, דכל מהות הדברים של נתינה וקבלה הוא הוצאת הדברים מרשות לרשות, ובנ"ד הלא רשות אחת גם מקודם וגם אחר זה כנ"ל.

9וזהו המחלוקת בין רש"י ותוס' ובין הריטב"א; שהראשונים בקשו טעם אחר בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל, והריטב"א מצא בזה טעם פשוט מצד דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע, כי הראשונים תפסו את הגדר שליחות כהצד השני וממילא שפיר מתקיים בזה ה"ונתן בידה"; והריטב"א תפס כהצד הראשון הנ"ל, וז"ש דיש בזה החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע, כלומר, דלא מתקיים בזה הונתן בידה כנ"ל.

10ועי' בשמעתתא ד (פרק ד) מספרנו זה, ששם ביארנו שבאמת שיטת רש"י ותוס' הוא כהצד השני, וביותר לפי מה שביארנו בספרנו "דרך הקודש" (שמעתתא ו פרק ב), דאף לאלה הסוברים דבגדר שליחות יש מסירת כח, אבל עכ"פ יש בשליחות גם הגדר של יחס ג"כ, שהפעולה של השליח מתיחסת אל המשלח, זולת בשליחות לקבלה בגט, ששם אי אפשר לבוא רק מטעם מסירת כח לבד, - ועי' עוד מה שכתבנו בזה (שמעתתא ו פרק ב) דלפ"ז צדקו רש"י ותוס' בתפסם, שאין בזה החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע, דשפיר מתקיים הונתן בידה מצד גדר היחס שיש בשליחות ג"כ כנ"ל.

11ואגב אורחא עי' ברמב"ן גבי "תיזול איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה" (גיטין עז, ב), דמפרש לה: "שהיה מונח בבית שליח, ולפיכך אמרינן שיקנה בעה"ב שהוא שליח להולכה חצרו לאשה זו ותתגרש כמיד הבעל כדאמרינן קנאתו ומתגרשת בו, דודאי חצירו של שליח כידו הוא", ומשמע מזה ג"כ, דיש בשליחות הגדר של מסירת כח, דרק אז שייך לומר דחצרו של שליח כידו הוא כמו חצרו של המשלח גופא, אבל אם נימא כהצד השני לא יתכן זאת כמובן.

12ונחזור לענינינו, שבזה אפשר לישב קושית האבני מלואים בתוס' שם הנ"ל שכתבו (ד"ה ותיזל): "ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע, דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה", ומקשה האבני מלואים (סי' קלט ס"ק יב) דכיון דחצר משום שליחות איתרבאי א"כ הרי אפשר לבוא בזה מצד לא חזרה שליחות אצל הבעל?

13אכן לפ"ד הנ"ל אפשר דהתוס' סברי בכאן כהריטב"א הנ"ל, דכל החסרון דלא חזרה שליחות אצל הבעל הוא משום דהו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע, וכ"ז משום דבשליחות יש הגדר דמסירת כח כנ"ל, אבל בחצר אף אם נסבור דחצר משום שליחות איתרבאי, ע"כ דהכוונה רק על גדר שליחות של הצד השני, היינו, דהכל מתיחס אל בעה"ב דלא שייך בזה הגדר דמסירת כח, דזה אפשר רק כשמוסר לשליח בר דעת כמובן, ושוב אין בזה החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע כנ"ל.

14ועי' עוד שם באבני מלואים הנ"ל אחרי שהביא את דברי המרדכי, שכתב שם בר"פ הזורק בתירוצו על הקושיא הנ"ל דהא הו"ל טלי גיטך מע"ג קרקע "ומיהו הא לא קשה, כיון דגיטה וחצרה באים כאחד הו"ל כאילו זרקו לתוך חצרה", והוא מוכיח מזה, דבכ"מ שהבעל מסייע להאשה בקבלתה מאיזה צד שיהיה שם אין החסרון מצד טלי גיטך מע"ג קרקע; ואחרי הקדמה זו הוא בא בקושיא, דא"כ כל עיקר דינא דחצרה הבאה לאחר מכאן, שפסיקא לן בכ"מ דבכה"ג לא הוי גירושין, נופל בבירא, דהא בפ' הזורק מקשינן שם בכל חצר דאשה איך היא מתגרשת, הא מה שקנתה אשה קנה בעלה? ומתרצינן מצד דגיטה וחצרה באים לה כאחד, וא"כ גם בחצרה הבאה לה לאחר מכאן הו"ל מסייע בקבלתה? ועוד יותר הוא מקשה על רבא, דאמר על הקושיא הנ"ל בחצר מצד "מה שקנתה אשה קנה בעלה" דמתרץ רבא: "אטו יד דאשה לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצרה באין כאחד", וכיון דלדידיה אנו זקוקים בכל גט להכלל דבאין כאחד, א"כ לא משכחת לדידיה כל הדין דטלי גיטך מע"ג קרקע, אחרי דהוא הבעל מסייע לה תמיד בקבלתה, ומה נעשה בזה שאנו מוצאים דרבא גופא הוא מריה דשמעתתא של הכלל דטלי גיטך מע"ג קרקע כמבואר שם פרק הזורק (עח, א)? ואמנם המסקנא היא דבאשה אין אנו זקוקים להגדר דבאים כאחד כדאיתא שם: "א"ל רבינא לרב אשי, רבא יד דאשה קא קשיא, נהי דקני ליה למעשה ידיה, ידה גופה מי קא קני לה? א"ל רבא, יד דעבד קא קשיא ליה וכו'", וא"כ לפ"ז שפיר משכחת הכלל של טלי גיטך מע"ג קרקע באשה, אבל מזה יתחדש דבעבד אין כלל הדין של טלי גטך מע"ג קרקע אך גם באופן זה מועיל.

15אכן לענ"ד נ"ל, שכל דבריו הנ"ל אינם נכונים בעיקרם.

16דהנה בהאי כללא דטלי גיטך מע"ג קרקע דלא הוה גט יש לחקור, אם החסרון הוא בהנתינה, דכיון דהיא לקחה את הגט מע"ג קרקע לא נתקיים ה"ונתן"; או דהחסרון הוא בהקבלה, דרק אז הויא קבלה כשבא לידה מכחו, אבל כיון שלקחה זאת בעצמה לא נתקיים ה"בידה" שזה מורה על קבלה.

17ומובן, דפשטות הדברים הוא שהחסרון הוא מצד הנתינה וכן פירש רש"י להדיא שם (כד, א ד"ה לא אמר כלום) וגם לקמן (עח, א ד"ה טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום) הנ"ל.

18והנה אם היינו תופסים שהחסרון הוא מצד הקבלה, היתה עוד מקום לסברת האבני מלואים הנ"ל, דבמה שעל ידו היא משיג את ידה וא"כ הוא מסייע בקבלתה; אבל כיון דהאמת הוא כהנ"ל, דהחסרון הוא בהנתינה, הרי אין לדבריו אלה כל שחר.

19והא דמסתייע ליה מהמרדכי, הנה אישתמיטתיה ליה, דגם רש"י משתמש בזה בהכלל דבאין כאחד בזה כמבואר שם (כא, א), דעל הא דאמרינן שם "כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו" פירש (ד"ה קנאתו) משום "דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצרה באו לה כאחד".

20אכן ברם הדברים , דגם כוונת רש"י וגם כוונת המרדכי הוא שונה לגמרי מזה שהבין בהם האבני מלואים, דהא באמת בנתן לה שטר מתנה על חצירו, הרי יש גם נתינה וגם קבלה, אחרי דמקודם היה מונח הגט בחצרו ועכשיו בחצרה, ובין אם נאמר דחצר משום יד איתרבאי ובין אם חצר משום שליחות, עכ"פ יש בזה גם נתינה וקבלה אם לא במציאות לכה"פ בדינא. אכן עלינו לבלי לשוח, כי מלבד עצם הנתינה והקבלה שבלי זה לא יתכן שום גט, הנה נוסף על זה דרושה לנו הרציפות בזה, היינו, שתיכף בעת הנתינה תהיה הקבלה ולא יהא שום הפסק בינתיים, וזהו בכל מקום כשנותן ישר לידה או לחצרה; אבל בנ"ד כשכותב שטר מתנה על חצרו או כשהיא קונה את החצר ע"י קנין אחר, הרי לכאורה יש הפסק בינתיים, דהא מקודם היא צריכה לקנות את החצר ורק אח"כ תוכל להיות חלות הגירושין, דהא קנין החצר הוא במקום הקבלה וצריך להיות חלות הגירושין תיכף כבכל קבלה של גט; ולכן הוסיפו ע"ז את הגדר דבאין כאחד, זאת אומרת שאינה באה חלות הגירושין אחרי קנין החצר, אלא בבת אחת, וממילא הרי הקבלה באה ישר מהנתינה, דכ"ז שהחצר הוא שלו נחשב לנתינה והרגע שיצא מרשותו לרשותה נחשב לקבלה. וזהו ההבדל בין זה ובין חצרה הבאה לאחר מכאן, שאע"ג שגם שם הלא יש נתינה וקבלה כנ"ל, אך שם חסרה הרציפות דבין הנתינה ובין הקבלה יש הפסק, משא"כ בנ"ד כנ"ל. - וממילא מובן, דאין כאן כלל מקום לקושית האבני מלואים הנ"ל, דהגדר דבאין כאחד בא בזה כנ"ל רק כדי להטעים את הרציפות שבין הנתינה והקבלה, משא"כ בטלי גיטך מע"ג קרקע, הלא העיקר חסר מן הספר, דאין כלל נתינה באופן שכזה.