דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה יז

1קושית התוס' והרשב"א דאיזה הבדל יש בין טבלא ובין שכר הסופר. - כח ב"ד יפה רק בהוצאה ולא בהכנסה, ובכן בטבלא הוא מחוסר הקנאה ואין הבדל בין מחוסר הקנאה למחוסר קציצה. - וזה אפשר לתרץ קושית האבני מלואים דיוכשר גט במחובר לקרקע ותקנה את הגט ע"י חזקה. - ההבדל בין אופן שאפשר גם בנתינה רגילה ובין אופן שאי אפשר רק ע"י קנין. - וזהו הטעם מה דבחתך מקלף גדול אינו פוסל. - חקירה בהא דמחוסר קציצה אם החסרון הוא בהכתיבה או בהנתינה. - קושית הפני יהושע על אלה הפוסלים בקלף גדול דמ"ש מכסוי הדם. - ההבדל שביניהם הוא פשוט, דכאן אנו מדברים לענין החלות ושם לענין החיובי. - חלות הגירושין באה לאחר הנתינה וחיוב הכסוי בא רק לפני הכסוי. - קושית הפני יהושע דאיך כותבים גט ע"ג העבד הא זהו ג"כ מחוסר קנין. - באמת כיון דהקנין גופא זהו הנתינה אין בה הגדר של מחוסר קנין. - ולפ"ז הרי הדרא קושית האבני מלואים לדוכתה. - אין הנתינה לידה מועילה רק במקום דאפשר גם בע"כ ורצונה לא מעלה ולא מוריד. - "ונתן בידה" מורה שהוא הפועל והיא רק הנפעלת. - גם רבא אינו חולק על הנחה זו ובטעמו יש לומר תרי גווני. - א. משום דרצונה הוא רק סבה לבעלותה על החצר ולא בתור סבה לעצם החלות של הגירושין. - ב. דהא ס"ס אפשר בגט זה מציאות של בע"כ. - והנ"מ בקנינים אחרים אם היא מתגרשת. - וממילא מסולקת בזה קושית האבני מלואים הנ"ל. - ובעבד שאני דשייך בו גם קנין מסירה וגם קנין חזקה אף בע"כ. - ראיה מזה גופא על הא שהנחנו, דבמקום שהקנין זהו גופא הנתינה אי אפשר לבוא מצד מחוסר קנין. - לפ"ז יוקשה מ"ט שמחובר פסול גם בקדושין. - באמת כל הפסולים שפוסלים בגט, גם אלה הנובעים מהלכות גיטין ולא מהלכות שטרות פוסלים גם בשטרי קדושין. - וזהו הטעם ג"כ מה דשטרי קדושין פסולים בטלי מע"ג קרקע כמו גיטין.

2גיטין (כ, ב): "בעי רמא בר חמא, היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו, מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי". ועי' בתוס' (ד"ה אשה) וברשב"א שעמדו על זה מהא דאמרינן לעיל (כ, א) "אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה, ודלמא אקנויי אקני לה רבנן", וכיון דבין כך ובין כך אנו זקוקים ל"אקנויי אקני לה רבנן", מה נ"מ לן במה שהטבלא הוא שלה? ותירוצם דחוק בזה כמובן.

3והנ"ל לישב עפ"י ההנחה של הרבה ראשונים ואחרונים בהגדר דהפקר ב"ד הפקר שהוא רק בהוצאה, שביכלתם של הב"ד להוציא מרשות הבעלים, אבל אין כוחם יפה בהכנסה, להכניס לרשות בעלים אחרת, אלא דממילא כיון שנעשה הדבר הפקר כל הקודם זכה בו, וכבר הארכנו בהנחה זו כמה פעמים.

4וכיון דכל הטעם דאקנויי אקני ליה רבנן הוא כדברי רש"י שם משום "דהפקר ב"ד הפקר", הרי ממילא ניחא דכ"ז שייך רק בנוגע לשכר הסופר שכמובן שלא בעינן דוקא שיקבל שכר מהבעל, ואם יתרצה הסופר לכתוב בלי שכר טרחה כלל, דבודאי נמי כשר, אלא דמקפדינן רק ע"ז שלא יקבל שכר מהאשה, דאז מתיחסת פעולת הכתיבה רק אליה. וממילא כיון דכח ב"ד יפה בהפקעה ונפקעה בעלותה מהזוזי תו אין כל חסרון בזה. אבל בנוגע להטבלא אם גם הב"ד מפקיעים את בעלותה של האשה מזה, עדיין אין זה מספיק, דהא סוף סוף לא נעשה הטבלא גם שלו, אחרי דאשה לא ידעה לאקנויי, דבנוגע להטבלא שזהו גוף הגט, בודאי אין הקפידא מצד שהוא שלה, אך מצד שאינו שלו, ולא יועיל בזה ההפקר ב"ד כיון דאין כחם יפה רק בהפקעה כנ"ל.

5אכן לכאורה יש להעיר כיון דלפני הנתינה הרי הגט הוא ביד הבעל הרי שוב שייך לומר בזה הגדר דהפקר ב"ד, דהב"ד מפקיעים זאת מרשותה של האשה, וממילא הוא זוכה זאת ככל זוכה מן ההפקר?

6ע"ז נשיב דכיון דאנו למדים מהכתוב "וכתב ונתן" שאחר הכתיבה לא צריך להיות הגט רק מחוסר נתינה, וכשמחוסר קציצה ונתינה אינו גט כמבואר בגיטין (כא, ב), הכ"נ גם מחוסר הקנאה לא עדיפא ממחוסר קציצה, ובאופן כזה הרי יהיה בזה החסרון מצד מחוסר הקנאה כנ"ל.

7ודברינו כאמור, בנוים על היסוד דמחוסר קנין לא שאני ממחוסר קציצה, דאם כי יש מקום גם לחלק ביניהם, משום דמחוסר קציצה יש חסרון בגוף הדבר, משא"כ במחוסר קנין, דע"י הקנין לא נעשה השתנות בגוף הדבר; אך הסברא נוטה דס"ס כיון דהדרשה הזו בנויה על ה"וכתב ונתן" שלא צריך להיות שום הפסק בין הכתיבה להנתינה, הנה גם הקנין נקרא דבר המפסיק, מאחרי דהוא לעיכובא ואי אפשר שיתקיים ה"ונתן" בלאו הכי.

8ובזה נמצא ישוב על קושית האבני מלואים (קלו ס"ק ג), שמקשה למה פסול גט במחובר לבד מטעם דמחוסר קציצה, דהא תינח לאלה הסוברים דבגט בעינן דוקא נתינה ליד, אבל קנין אחר אינו מועיל, כמבואר ברשב"א (גיטין עז, ב) ור"ן בגיטין (לט, ב ד"ה והא) שהשיגו על פירש"י שם (ד"ה הרי זו חזקה) שפירש הא דאמרינן שם "ליקניה ניהליה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא", דמטעם אגב הוא, והשיגו "דאין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא", אבל לשיטת רש"י, דס"ל דונתן בידה לאו דוקא, והוא הדין דהיא מתגרשת ע"י קנין אחר שע"י היא קונה את הגט, א"כ אין כלל חסרון קציצה דהא אפשר לו להקנות לה את הגט ע"י חזקה? ודחק בזה משום דאם יקנה לה ע"י חזקה יהיה בזה החסרון של טלי גיטך מע"ג קרקע. אבל לפ"ז לאלה הסוברים דבשיחרור גם טלי גיטך מע"ג קרקע נמי מהני יוכשר גם במחובר, וזה אי אפשר, דהא גמרא מפורשת שם בגיטין (ט, ב) דבזה שוו שיחרורי עבדים לגיטי נשים.

9ובאמת מלבד זאת אין תירוצו מספיק כלל. דהא לאלה הסוברים דגם בקנין אגב למשל היא מתגרשת, ע"כ דסברי דהקנין גופא שהוא מקנה לה עומד במקום נתינה, וא"כ הלא אין בכאן החסרון דטלי גיטך מע"ג קרקע כמובן? אבל לפ"ז ניחא, דלא נרויח כלל במה דנימא דאפשר לקנות בחזקה, דכשם שאמרינן במחוסר קציצה דאין זה בכלל וכתב ונתן, כך הוא ג"כ במחוסר חזקה, דכיון דאי אפשר להנתינה בלי קנין בינתיים שוב אין זה גט כנ"ל. ואע"ג דאנו מדברים לאלה הסוברים דונתן לידה לאו דוקא ואף קנין אחר נמי מועיל, הנה במה דברים אמורים במקום שאפשר גם בנתינה ממש, וממילא לא מיקרי חסרון קנין אף כשלא נתנו לה ממש אלא שהקנה לה ע"י קנין אחר, אבל במחובר שאי אפשר רק ע"י קנין, שוב גם קנין אינו מועיל, דאין זה בכלל וכתב ונתן שהדברים מורים שתהא אפשר להנתינה תיכף אחרי הכתיבה בלי שום הפסק בינתיים כנ"ל.

10ואותו ההסבר הוא ג"כ בהא דפסקו, דבקלף גדול אם חתך ממנו לפני הנתינה כשר כמבואר בתוס' שם (כא, ב ד"ה יצא), דהוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דאפשר היה לתת כל הקלף. והכ"נ במקום שאפשר היה לקיים את הנתינה בלי קנין אין הקנין פוסל, משא"כ כשאי אפשר היה בלאו הכי כנ"ל.

11ועלינו להוסיף עוד בזה, דהנה לכאורה יש לחקור בהפסול דמחוסר קציצה, אם החסרון הוא בהכתיבה, כלומר, דכתיבה כזו הדרושה עוד למעשה קודם הנתינה אינה מועילה; או דהחסרון הוא בהנתינה, דכיון שהיה הפסק בין הכתיבה ובין הנתינה אינה מועילה הנתינה. ונראה שתפסו את הצד הראשון, וממילא במקום שאחרי הכתיבה היה אפשר תיכף בנתינה, אף שבמציאות לא היתה כך כי היה הפסק באמצע ע"י חתיכת קלף וכדומה, נמי לא איכפת לן. אבל אם נימא כהצד השני, סוף סוף ע"י ההפסק שנעשה בינתיים אינה מועילה הנתינה.

12ולא יוקשה, דא"כ גם בקרן של פרה הרי אפשר היה לו לתת כל הפרה, וא"כ לא יהיה חסרון גם אם קצץ את הקרן כמו בקלף לפי הסברנו זה? דשאני התם, דכיון שכרגיל אינה מתבטלת הפרה לגבי קרן, הנה כשקוצץ אח"כ לא עמד שם הגט מתחילה רק ע"ג הקרן ותו מתיחס החסרון אל הכתיבה גופה.

13ועי' בפני יהושע שמתמה טובא, דמאי טעמא דהני רבוותא דפסלי בחותך מקלף גדול, דאיך אפשר לקרוא בכה"ג מחוסר מעשה, אחרי דאפשר לו בלאו הכי, ומ"ש מכיסוי הדם, דגם שם אנו דורשים מעין דרשה זו "ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי וכו'", ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה במה שהצריכו חכמים לבדוק הסכין קודם הכיסוי וכן בדם חיה שצריך לבדוק הריאה קודם הכיסוי, משום דמדינא דאורייתא אפשר בלאו הכי, וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפרק כיסוי הדם לענין דם שעל הסכין שחייב לגוררו (חולין פד, א) וה"נ מ"ש?

14ולפי דרכנו נאמר, דאותם הראשונים סברי כהצד השני שבחקירתנו הנ"ל, דהחסרון הוא בהנתינה, דנתינה שבאה אחרי הפסק מעשה בהגט לאו שמה נתינה. וההבדל בין הדרשה של "וכתב ונתן" ובין הדרשה של "ושפך וכיסה" הוא פשוט, דבגט אנו מדברים לענין חלות ובכיסוי אנו מדברים לענין חיוב המצוה. והנה בגט שהכתיבה והנתינה ביחד פועלות את חלות הגירושין, והתורה הקפידה בזה שלא יהא הפסק בינתיים, הדבר אינו מוכרע אם ההקפדה הוא בהכתיבה או בהנתינה כנ"ל. אבל בכיסוי שלא שייך בזה גדר חלות אלא חיוב, ע"כ דהמיעוט הוא בהשפיכה, דרק שפיכה כזו שאינה דורשת אחריה מעשה מביאה לידי חיוב כיסוי, וממילא במקום שאין השפיכה דורשת מעשה מדאורייתא כמו בדיקת הסכין והריאה שפיר יש בזה חיוב כיסוי.

15ובדברים יותר ברורים, דחלות הגירושין באה אחרי הנתינה, אבל חיוב הכיסוי אינו בא אחרי הכיסוי אלא לפני הכיסוי, כמובן, וע"כ רק בגט אפשר לנו לומר דהמיעוט הוא בהנתינה, אבל בכיסוי ע"כ דהמיעוט הוא על הסבות המביאות לידי חיוב הכיסוי.

16ונחזור לענינינו שתרצנו קושית האבני מלואים, דהחסרון במחובר לקרקע הוא משום דמחוסר קנין כנ"ל; אולם ראיתי אח"כ בס' פני יהושע, שמסברא זו שמחוסר קנין לא שאני ממחוסר קציצה הוא בא לתמוה על הא דאיבעי לן שם (כ, ב): "היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה וכו'", שמהלשון הזה משמע, שאין האשה זוכה ממילא בעבד ע"י הגט, אלא שהוא צריך להקנות לה בפירוש. והוא מקשה דאקני לה אימת, אי אחר המסירה אחרי שכבר מסר לה בתורת גט, מה יועיל הקנין כיון דס"ס המסירה היתה בפסול מאחרי שגוף העבד היה שלו, ולפני המסירה בודאי אי אפשר, דהא באופן כזה לא יתקיים ה"ונתן" דלאו מדידיה קא נותן אלא מדידה קא נתן; וע"כ דהקנין בא בבת אחת עם המסירה, שבעת המסירה אומר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו; אבל גם באופן זה יוקשה, דהא בעינן וכתב ונתן שאינו מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה ויצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד?

17ועי' שם שמוכיח מזה, שאינו צריך להקנות לה את העבד בפירוש, אלא דממילא היא זוכה בעבד ע"י שם הגט שיש עליו; והא דמדגישה הגמ' הלשון "אקנויי אקני לה", הוא ללמוד וללמד שאינו צריך למסור לה העבד מיד ליד בתורת גט, אלא כיון שהקנה לה העבד באחד מדרכי הקניות ממילא זכתה בו ונתגרשה.

18אמנם לדברינו הנ"ל לא הועיל בתירוצו, דכיון שאי אפשר בכה"ג רק על ידי קנין ולא ע"י נתינה רגילה, שוב הוה מחוסר קנין כמו במחבור שאי אפשר להקנות לה ע"י חזקה כהנ"ל.

19אולם באמת שבתי וראיתי דכל היסוד שהנחנו, דכיון שאי אפשר בלי קנין שוב הוה מחוסר קנין, אינו מוכרח כלל. דהא טעמם של הראשונים דסברי דגם קנין אחר נמי מועיל בגט, הוא משום דמפרשים את ה"ונתן בידה" דהוא לאו דוקא, אך בכל קנין שהיא קונה את הגט מתקיים זה, וא"כ הרי לא שייך למימר בכה"ג דהוה מחוסר קנין בין כתיבה לנתינה, אחרי דהקנין גופא זהו הנתינה בכה"ג, כשם שאמרנו מקודם, דבשביל כך אין בזה החסרון של טלי גיטך מע"ג קרקע.

20וממילא לא קשיא כלל קושית הפני יהושע אף אם נפרש את הדברים כפשוטם דבעת נתינת הגט שעל העבד הוא מקנה לה את כל העבד, ואפ"ה אי אפשר לנו לבוא בזה מטעם מחוסר הקנאה, דגם בזה אין הנתינה והקנין שני דברים נפרדים, אלא דהקנין גופא זהו מעצמות הנתינה כדמשמע מלשון הראשונים עי' בר"ן בשם הרמ"ה (גיטין ט, א ד"ה על): "שצריך שיתן העבד והפרה בפירוש, הא בנותן לה ואמר הרי זה גיטך סתמא, אינו במשמע שנתנו לה כולם והגט בטל", וברשב"א (גיטין כא, א ד"ה על) שכתב: "פירוש ונותן לה בפירוש כולה פרה וכולה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול, דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו, דלא בטילו לגבי גט", ועי' בב"י (אה"ע סי' קכד, ב). ועכ"פ מה שצריך להקנות לה בפירוש את כל העבד והפרה הוא כדי שלא יהא שיור בנתינה, באופן דזהו גופא הוא מעצם הנתינה כמו בקלף גדול; ולא דמי למחוסר קציצה, דשם בודאי הקציצה אינה חלק מהנתינה, אלא שהיא מאפשרת את הנתינה, משא"כ בנ"ד דנהי דמן הסתם כשלא אמר בפירוש לא בטילי לגבי הגט, אבל כשמפרש זאת הוקבע שם הגט על כל העבד ועל כל הפרה והכל בכלל הנתינה.

21אכן גבי טבלא שהתחלנו בזה שפיר אמרנו, דאי אפשר לבוא בזה מצד הפקר ב"ד, אם נניח דכחם יפה רק בהוצאה ולא בהכנסה, דלא יתכן בזה לומר שהוא יקנה זאת אחרי הכתיבה, דבזה בודאי מחוסר קנין כמחוסר קציצה דמי, דגם בנ"ד כמובן אין הקנין חלק מהנתינה, אלא רק כדי לאפשר את הנתינה כנ"ל.

22אכן עכ"פ לפ"ז הרי הדרא קושית האבני מלואים לדוכתה, מדוע לא יהא כשר גט על המחובר ותקנה את הגט ע"י חזקה?

23והנ"ל, דטעם אחר יש בזה, דהנה שם (כא, א) אמרינן: "אמר רבא, כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו, קנאתהו ומתגרשת בו וכו'. אמר אביי, מכדי חצר מהיכא איתרבי מידה, מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כרחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ, והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא". ואנו רואים מזה עוד גדר חדש, דרק דעתו ורצונו של הבעל הוא הכורת, ודעתה ורצונה של האשה לא מעלה ולא מורידה; זאת אומרת, דבמקום שאפשר לגרשה בעל כרחה, אז דעתה ורצונה אינו גורם חסרון, כמובן; אבל במקום שאי אפשר בע"כ ואנו רוצים לתלות את כל סבת הכריתות ברצונה, שם גם רצונה אינו פועל כלום, וזהו שאמרנו, דרצונה לא מעלה ולא מוריד.

24ובאמת זהו כלול בכוונת התורה ב"ונתן בידה". שזאת מורה שהוא צריך להיות הפועל והיא רק הנפעלת; כשם שאנו מוכיחים זאת גם בקדושין, שהנחה מוסכמת היא, דאע"ג דאין אשה מתקדשת בע"כ בכ"ז כיון דרחמנא אמרה כי יקח איש אשה, אנו מוכיחים מזה דמצדה לא דרוש רק ביטול הרצון לבד דמשוי נפשה כהפקר כמבואר בר"ן נדרים (ל, א ד"ה ואשה); ומה"ט לא אמרינן בקדושין הגדר דפשטה קדושה בכולה, אף כשהיא נתרצית לכולה, משום דרחמנא אמר כי יקח, שזאת אומרת, שהקדושין יהיו מחמתו ולא מחמתה, כאשר הסביר המהרי"ט ועי' בפרקים הקודמים (פרק ט ואילך) שהארכנו בזה, וכ"ש בגיטין ששם אין אנו דרושים לרצונה כלל, ע"כ דבודאי אי אפשר לנו להשתמש ברצונה בתור סבה לחלות הגירושין, דזה אין במשמעות של "ונתן בידה", המורה שרק נתינתו לבד צריכה להיות הסבה לחלות הגירושין.

25אמנם לכאורה הרי הלכה כרבא לגבי אביי ורבא לא חש כלל לפרכא דאביי הנ"ל?

26אכן באמת אינו חולק רבא על עצם ההנחה של אביי "מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ" אלא דחולק רק על המסקנא שאביי מוציא מתוך ההנחה הזו, היינו על הא דמסיק "והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא"; ועלינו רק להבין מפני איזה נימוק מחלק רבא בין ההחנה המוסכמת הנ"ל ובין המסקנא של אביי הנ"ל, ואת זה אפשר להסביר בתרי גווני.

27אחת משום דגם בכה"ג שמדבר רבא ש"כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו" נהי ד"הא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא" אבל אין דעתה משמשת בזה בתור סבה לעצם חלות הגירושין, אלא רק בתור סבה לבעלותה על החצר, וחלות הגירושין כבר נעשה ממילא כבכל נתינת גט לחצרה. ואם כי בכל חצר החצר נעשה מקודם שלה, וכאן נעשה החצר שלה רק ברגע חלות הגירושין כדברי רש"י שם (ד"ה קנאתהו) ד"גיטה וחצרה באין לה כאחד", אין נ"מ לן בזה, דס"ס סיבת חלות הגירושין הוא לא השטר מתנה, אלא החצר שאיתא בין מדעתה ובין בע"כ ככל חצר דעלמא, והשטר מתנה הוא רק סבה לקנין החצר.

28והשנית אפשר לומר בטעמו של רבא, דאין אנו מקפידים רק שתהא מציאות של בע"כ בגט זה, אבל אין אנו מקפידים על מציאות בע"כ בנתינה זו דוקא; וכשכתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו, הנה נהי דנתינה כה"ג אי אפשר בעל כרחה, אבל סוף סוף בגט זה הרי היתה גם מציאות של בעל כרחה, דהרי היה אפשר לו לתת את הגט ישר לידה.

29והנ"מ משני ההסברים הנ"ל הוא מחלוקת הראשונים אם מועיל בגט גם קנין אחר מלבד נתינת הגט לידה או לתוך חצרה. דלההסבר הראשון לא יועיל, דהא שם הרי שוב רצונה הוא הסבה לעצם חלות הגירושין, דמהו גדר קנין אם לא גמירת דעת. אבל לההסבר השני גם זה יועיל, דהא סוף סוף יש מציאות של בע"כ בגט זה, ולמשל כשהקנה לה את הגט ע"י קנין אגב, הנה אמנם אופן נתינה כזו ע"י קנין אגב אי אפשר בע"כ, אבל עכ"פ הרי בגט זה יש מציאות ג"כ של בע"כ, דהא היה יכול לתת לה את הגט בידה בע"כ.

30אכן ממילא מסולקת בזה קושית האבני מלואים, דאמנם בגט במחובר לקרקע אי אפשר שיהא גט ע"י קנין חזקה, דשם הרי לא שייך לא ההסבר הראשון, דהא החזקה הנעשית ע"י רצונה תהא בזה הסבה לעצם חלות הגירושין, ולא ההסבר השני, מאחרי דבזה אין כלל מציאות של בע"כ בעצם הגט, דאם יקצוץ הרי פסול הגט לגמרי מטעם מחוסר קציצה, ואם לא יקצוץ הרי אי אפשר לגרשה בלי רצונה.

31אכן לפ"ז יוקשה לכאורה מ"ש עבד ממחובר לקרקע דאיך כותב גט על העבד דהרי גם שם אי אפשר לגרשה בלי רצונה?

32אכן גם את זה אפשר לישב, דבעבד הנה מלבד הקנינים דקרקע, יש גם הקנינים של בהמה ובכן יש בו גם קנין מסירה ועי' ברמב"ם (פ"ב מהל' מכירה הלכה ה) ובמ"מ ובלח"מ שם, ואע"ג דבכ"מ אי אפשר לקנין מסירה בלי רצון הקונה, הלא גם קנין יד אי אפשר בכ"מ בע"כ, וחידוש התורה הוא גבי גט דמתגרשת ביד אפילו בע"כ, ואפשר דהוא הדין במסירה ג"כ, וכיון דעל כל העבד יש שם גט הנה כשמוסר לה העבד אף בע"כ נמי היא קונה את העבד ומתגרשת.

33ואולי שייך בו גם קנין חזקה בע"כ של האשה, כי החזקה של העבד שונה מהחזקה של הקרקע, דאילו בקרקע צריכה פעולת החזקה להעשות ע"י הקונה כמו נעל גדר ופרץ, אבל בעבד נעשית פעולת החזקה ע"י דבר הנקנה, היינו ע"י העבד כמבואר בקדושין (כב, ב) "כיצד בחזקה, התיר לו מנעלו או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכו' הלבישו הנעילו הגביהו קנאו", וכן מבואר ברמב"ם שם (הלכה ב); ומאחרי דחדשה התורה בגט שהיא קונה את הגט ביד אפילו בע"כ, אולי ג"כ אם העבד יעשה לה את כל פרטי החזקה האלה אפילו בע"כ נמי היא קונה אותו, כיון דשם גט עליו על כולו כנ"ל.

34וקושית הפני יהושע על הא דכותב גט על העבד מחמת דהוא מחוסר הקנאה, הלא כבר ישבנו בכל האופנים, כיון דהקנין בכאן זהו מעצם הנתינה כנ"ל.

35וראי' לזה מהא גופא דכתב גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו הנ"ל, דהא אין לך מחוסר קנין גדול מזה. אמת שאמרנו, שזה דמי לכתב על קלף גדול וחתך לפני הנתינה, דלשיטת הרבה ראשונים אין בזה מטעם מחוסר קציצה, אחרי דהיה אפשר לו לתת לה בלי קציצה, וה"נ הרי היה אפשר לו לתת את הגט ישר לידה; אבל מה נעשה לאלה הראשונים החולקים וסבירא להו דגם בכה"ג נחשב למחוסר קציצה, אם לא מטעם שהקנין זהו גופא מעצם הנתינה כדברי רש"י שם ד"גיטה וחצרה באו לה כאחד". ואולי בשביל זה גופא הוכרח רש"י להשתמש בזה בהכלל דבאים כאחד, דאם היינו אומרים דמקודם היא צריכה לקנות את החצר ואח"כ חלים הגירושין, שוב יהיה בזה החסרון מצד מחוסר קנין, כיון דהקנין הוא לפני הנתינה, אבל כיון דגיטה וחצרה באו לה כאחד, א"כ קנין החצר זהו מעצם הנתינה כנ"ל.

36אכן לכאורה יש להעיר, דאם נימא כדברינו הנ"ל, דכל הטעם של פסול גט במחובר הוא משום דאין בזה דינא דבע"כ, א"כ כ"ז לא שייך רק בגיטין שמתגרשת בע"כ, אבל בקדושין הרי לא שייך זאת, והלכה פסוקה היא דמחובר פסול אף בקדושין כמבואר בגיטין (ט, ב - י, א), דמקשינן שם על הא דאמר שם בשלשה דרכים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים "והאיכא מחובר"? ולבסוף מתרצינן שם "אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני"?

37אכן באמת גם הא לא קשיא, דזה נכנס בסוג הדברים שאנו מוצאים בקדושין (ט, א): "בעי ר' שמעון בן לקיש, שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה אף הויה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן, מה הויה דכסף לא בעינן לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעא הדר פשטה, הויה ליציאה מקשינן דאמר קרא ויצאה והיתה". והאיבעיא הוא מעין המחלוקת בכ"מ "אי דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא", כי יש דינים מיוחדים בקדושין ויש דינים מיוחדים בגירושין כמובן; והפסול שלא לשמה איננו דין מיוחד בשטר, אך דין מיוחד שבגירושין, והראי', דבשאר שטרות של ממון אין הפסול דשלא לשמה; וממילא נופל הספק בשטר קדושין אם יפסול בזה הפסול דשלא לשמה, אחרי דכאמור, אין זה פסול מצד הדינים המיוחדים שבשטרות אלא מצד הדינים המיוחדים שבגט וא"כ בקדושין הרי לא שייך זאת, וז"ש "הויות להדדי מקשינן"; או כיון דס"ס אנו יודעים שטר בקדושין רק מההיקש של הויות ליציאות, הנה גם על כל הפרטים המעכבים בשטרי גיטין נאמר ההיקש הזה אף על פרטים כאלה שבקדושין אין אותו הטעם שישנו בגיטין. ומהפשיטות אנו רואים דתפס כהצד השני, ולכן אע"פ שאי אפשר לומר דקדושין שלא לשמה אינם קדושין כמו שאנו אומרים זאת בגירושין, בכ"ז שטר קדושין שלא לשמה פסול.

38וכה"ג הוא ג"כ בשטר קדושין ע"ג מחובר, דאע"ג דלא שייך בזה הטעם של הפסול בגיטין, דאם כאמור לעיל גם בקדושין אי אפשר לעשות מרצונה סבה לחלות הקדושין, אבל עכ"פ כל קדושי כסף באים מכח קנינה בכסף, ולקנין הרי לא סגי בביטול רצון לבד כמובן, ובכן הרי לא שייך כלל בקדושין טעם הפסול של גיטין בכה"ג, מ"מ כאמור זהו גופא בכלל ההיקש, דכל הפסולין שישנם בגיטין ישנם בקדושי שטר, אף כאלה שלא שייך בהם טעם הפסול של גיטין כנ"ל.

39ומה"ט נראה, דאלה הסוברים, דלא מועיל בגיטין קנינים אחרים אך בעינן דוקא נתינה לידה ממש, דה"נ גם בשטרי קדושין, אע"ג דמושג הקדושין הוא בודאי ראשית כל מושג קניני, דכ"ז הוא כאמור בכלל ההיקש של הוויות ליציאות, דלכל הפרטים הוקשו.

40וכיון, דכאמור, גם אלה הסוברים דמועילים גם קנינים אחרים, בכ"ז במקום שאי אפשר כלל בנתינה רק ע"י קנינים אחרים שם לכו"ע אינם מועילים, הנה זה הדין אף בשטרי קדושין, אף דכאמור כל הטעם דאינם מועילים בגיטין בכה"ג הוא משום דבאופן כזה אין בזה מציאות של בע"כ ובקדושין הרי לא שייך זאת, בכ"ז כיון דמטעם היקש ילפינן, הנה אע"פ שבטלה הסבה לא בטל המסובב, וגם בקדושין אינם מועילים רק שטרות כאלה שאפשר להם בנתינה לבד בלי שום קנינים מיוחדים מצדה, אבל שטר כזה שאי אפשר רק ע"י קנין כמו במחובר אינו מועיל.

41ובאמת אנו רואים זאת ג"כ לענין הפסול בגט בטלי גיטך מע"ג קרקע שהרבה פוסקים סברי, דבקדושי כסף גם בכה"ג מהני, עי' בב"ש (סי' ל ס"ק א): "ואם אמר לה טלי קדושיך מע"ג קרקע כתב בתשובת רש"ך סי' קנב, דהוי ספק קדושין". אכן עי' באבני מלואים (ס"ק א) שם שמוכיח מדברי מהר"מ פאדווי מהרמ"א, דלא בעינן בקדושי כסף נתינה מיד ליד, אבל בקידושי שטר מסיק דבודאי לא יועיל באומר לה טלי שטר קדושיך מע"ג קרקע; וע"כ גם כן מצד הנמוק הנ"ל שאמרנו, דאע"ג דלא שייך בזה הטעם של הפסול, דהא כל הפסול דטלי גיטך מע"ג קרקע הוא משום דבעינן "ונתן" ובקדושין הרי חזינן דלא בעינן כלל נתינה, בכ"ז הפסול של טלי גיטך מע"ג קרקע במקומו עומד גם בקדושי שטר, וה"נ ג"כ לענין פסול של מחובר כנ"ל.