דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה ב

1דרך הקודש אשר להרמב"ן בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן. - ההבדל בין משכון דאחרים למשכון דידיה משום דאותו מנה שהוא מקדש אכתי אגיד גביה. - קושיות הרשב"א ע"ז. - מחלוקת הסמ"ע והט"ז במהות קנין כסף אם הוא מצד מעשה הקנין או מצד דמי פירעון. - ראיות לכאן ולכאן. - ראיות האבני מלואים מהא דעבד כנעני נקנה בכסף ומחלול מעשר שני אינן צודקות, דשם בודאי דין דממילא הוא. - אם כסף הוא מצד מעשה הקנין הנה הנתינה הוא העיקר אבל אם מצד פרעון הוא הקבלה הוא העיקר. - מצד המקבל אין הבדל בין משכון לאחרים למשכון דידיה וכל ההבדל הוא מצד הנותן. - וממילא מיושבות קושיות הרשב"א הנ"ל. - הרמב"ם חולק על שיטת הרמב"ן הנ"ל ולפיכך לא מזכיר מדין עבד כנעני לענין קנין כסף במכירה. - חקירת המשנה למלך באיסורי הנאה כשהאשה היא חולה שיש בה סכנה תלויה בזה. - דוגמא לזה חידושו של הרשב"א דבקדושין לא שייך לומר נתינה בע"כ שמה נתינה. - מחלוקת הסמ"ע והט"ז במהות קנין כסף היא מחלוקת הראשונים. - הנ"מ הוא כשנותן כסף אך אינו מכוין לקנות בזה אלא בקנין אחר.

2קדושין (ח, א-ב): "אמר רבא אמר רב נחמן, אמר לה, התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה, אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן". ושיטות שונות נשנו בה כידוע, ודרך הקודש אשר להרמב"ן (עפ"י דבריו המובאים בר"ן ד, ב ד"ה מנה) בזה הוא: "דאפילו היכא דאמר לה קני משכון זה בשיעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת, דנהי דקניא ליה משכון לההוא שיעבודא אינה מקודשת בכך, דמנה אין כאן, כלומר, דעיקר שיעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה; והא דאמרינן בפרק האיש מקדש (מז, ב), דמקדש בחוב דאחרים בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ מקודשת מדינא? וכו' איכא למימר, דלא דמי, דבשלמא מקדש במלוה דאחרים לא שייכי כסף קדושין גבי מקדש כלל וכו', משא"כ במקדש במלוה דידיה דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה, וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קדושין הוא".

3וכיון דמייתינן גבי "בני רב הונא בר אבין זבין ההיא אמתא בפריטי", ואמרינן גם שם "פריטי אין כאן נסכא אין כאן", הנה לשיטת הרמב"ן, כללא הוא בכ"מ, בין גבי כסף קדושין ובין גבי כסף קנין, דשיעבודא דידיה בעצמו לא הוה כסף שיקנה.

4ולטעם זה גם אם נתן שטר על עצמו לא הוה ג"כ כסף קנין כמו דפסק הרמ"א (אה"ע סי' כט סעיף ו).

5והקשה בחי' רשב"א על שיטה זו שתי קושיות:

6א) מדברי הגמ' (טז, א): "אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף?" ודחק לאמר (בחידושיו שם): "דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כתוב, אבל למסקנא, דקאמר רבא עבד עברי גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן וצ"ע", ומובן דרק ע"פ הדחק אמר כן.

7ב) מדברי רש"י שפירש את דברי הגמ' שם (ה, א ד"ה שטר שאין פודין בו הקדשות) מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, תאמר שטר, שאין פודין בו הקדש ומעשר שני: "אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי, דכתיב ונתן הכסף וקם לו", והקשה (בחידושיו שם) הא בכי האי גונא אפילו באשה אינה מקודשת, דמנה אין כאן שטר אין כאן.

8והנ"ל לישב את הקושיות החזקת האלה עפ"י ההקדמות הבאות בזה.

9א) מחלוקת הסמ"ע והט"ז בחו"מ (סי' קל ס"ק א) במהות קנין כסף, דהראשון סובר דזוהי דוקא כשנותן בעד שיווי המקח בתור תחלת הפרעון והשאר זוקף במלוה או היכא שכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה; אבל אם אינו נותן בעד שיווי המקח, אלא שנותן לקנין לא מהני, שהרי שדה עפרון היה בעד שיווי המקח. והט"ז השיג ע"ז דהא אשה נקנית בשוה פרוטה ואינו אלא לקנין, דשיווי המקח לא שייך באשה.

10וזו היא חקירה עמוקה לא בפרטים, אך בעצם ותוך תוכו של דבר. דלהסמ"ע הבדל רב יש בין כסף לכל הקנינים, למשל, קנין סודר או חזקה דשם זאת גופא היא מעשה הקנין, אבל כסף לא הוי מעה הקנין בעצם, אלא רק דמי פרעון, והקנין נעשה ממילא מזה. אבל להט"ז כסף ככל הקנינים הכל מגדר אחד הוא.

11והראו האחרונים בזה פנים לכאן ולכאן, הנתיבות (בסי' הנ"ל) העיר מהא דאמרינן בקדושין (ו, ב), דמתנה ע"מ להחזיר במכר קנה, דמשמע דמגדר מעשה הקנין הוא, דאי מטעם פרעון קשה לאמר, דפרעון בע"מ להחזיר יהיה פרעון. אכן שיטת הרמב"ם כנראה, דבאמת הא דאמרינן במכר קנה הוא רק מתורת חליפין ולא מתורת כסף והראי' דבפ"א מהל' מכירה גבי קניני כסף לא הזכיר מתנה על מנת להחזיר ורק בפ"ה גבי קנין חליפין (הל' ז) ומסתמא מפרש ד"בכולהו קני" לא קאי אהילך מנה רק כלו וכה"ג.

12ויש שהעירו, דלשיטת הט"ז גם במתנה יהיה שייך קנין כסף, והטור בחו"מ (סי' רמא, א) כתב, צריך שיקנה בשטר או בחזקה וקנין כסף לא הזכיר כלל. אולם באמת אין זו ראיה, דרק אז הוי כסף מעשה הקנין כששייך בהקנין כסף, אבל במתנה הרי לא שייך בזה כלל עצם כסף וממילא לא הוה כלל מעשה הקנין. וסרה ממילא עפ"י זה קושית האבני מלואים (סי' כט, ס"ק ב) על הט"ז מהא דגיטין (דף לט, ב) גבי "נתיאשתי מפ' עבדי וכו' או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספא" ולמה לא יקנה את עצמו בכסף, כיון דהכסף בין כך ובין כך לא הוה רק מעשה הקנין? דגם שם כתירוצו הנ"ל במתנה.

13ב) העיר האבני מלואים (שם) דכסף הוא דמי שיווי: א) מהא דפירש רש"י בבכורות (יג, ב ד"ה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן), דהא דאמר ר' יוחנן מעות קונות יליף מדכתיב ונתן הכסף וקם לו; והלא התם במעשר שני איירי דהכסף חילול הוא משיווי המעשר. ב) דהא ילפינן בקדושין (יד, ב) דעבד עברי נקנה בכסף מאמה העבריה, דכתיב "והפדה" מלמד שמגרעת פדיונה ועי' ברש"י, וכיון דכסף שקונה עצמה ודאי כסף שיווי, דהוא גרעון כסף לפי השנים, ה"נ משמע כסף שנקנה נמי כסף שיווי הוא.

14אמנם שיקול הדעת יותר מסתבר כהט"ז, דכסף הוא מעשה הקנין כמו כל הקנינים, כמו שכללם התנא (קידושין כו, א) כאחת "קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה". משמע דכולם מסוג אחד הם. והראיות של האבני מלואים? אי משום הא לא איריא, דבאמת אין אנו לומדים מזה עצם הקנין של כסף, דזאת הרי כבר ידוע לן דכסף הוא מעשה הקנין, ומקרא מלא הוא "שדות בכסף יקנו", אלא שמספקינן רק בזה, דלמא לא שייך הקנין הנ"ל של כסף במטלטלים ועבד עברי, אבל כיון שילפינן מהנ"ל דגם בהם יכול כסף לעשות השתנות ממילא "דון מינה ואוקי באתרא", דגם במטלטלים ועבד עברי הוי כסף מעשה הקנין.

15אכן בפדיון עבד עברי ובחילול מעשר בשניהם לא בעינן מעשה הקנין כלל, ורק דין דממילא הוא. בפדיון - כדאמרינן בקדושין (כג, א): "רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו", ולא מעשה הקנין של הנתינה, ע"כ לא איכפת לן כלל מאין השיג את הכסף מן הגורן או מן היקב. וגם בחילול מעשר ברי הוא דלאו דע"י הכסף הוא קונה את המעשר, אך כיון דקדושת המעשר נתפסת בהכסף ממילא המעשר נפיק לחולין וקיימי ברשותיה כמקדם. משא"כ בכ"מ דבעינן מעשה הקנין, דממילא לא יכול דבר להעתק מרשות אחד למשנהו.

16ג) ברור בעיני, דאם כסף הוא בגדר מעשה הקנין אז הנתינה היא העיקר, דבכל קנינים הקונה הוא שצריך לעשות את מעשה הקנין, כמו חזקה, משיכה, וגם בשטר אמרינן בקדושין שם "שטר קבלת אחרים גרמה לו", כלומר, דלא הנתינת השטר מצד המקנה הוא הגורם את הקנין, אך הקבלה מצד הקונה, דכל מעשי הקנינים צריכים להעשות ע"י הקונה דהוא הגורם והמסבב את הקנין. אבל אם נימא דכסף הוא דמי שיווי והוה רק בגדר פרעון, ובפרעון, כמובן, העיקר הוא הקבלה, והראי' מזה גופא דבפדיון עבדים אמרינן "קבלת רבו גרמה לו", משום דלא בעינן רק שישיג את החסר לו ותו לא מידי, וזוהי מהמושכלות הראשונות.

17ד) אם נמצה את עומק הדין של סברת הרמב"ן בההבדל של מקדש במשכון דאחרים למקדש במלוה ומשכון דידיה, נראה דבאמת בהמקבל, כלומר, בהאשה, אין שום חילוק, דלדידה הלא תמיד הוא משכון דאחרים, דאם גם נותן לה משכון על עליו בעצמו, הנה לדידה הלא הוא משכון על איש אחר, ואיזה הבדל אם יש לה המשכון על ראובן או על שמעון; וכל ההבדל הוא רק בהנותן, כלומר, בהמקדש, דכשנותן לה משכון דאחרים, הנה כל מה שהיה לו נתן לה, ולא נשאר לו אחר נתינתו מזה כלום, אבל כשמקדש במשכון דידיה, הנה גם אחר הנתינה נשאר לו בזה יותר ממנה, דלה רק שיעבוד ולו שייך עצם הדבר, וה"ה בההבדל בין שטר דאחרים לשטר דידה כנ"ל. ואם נצטרף את כל ההנחות האלו יולד לנו תולדה חדשה שבאמת עתיקה היא, דבכ"מ בקנינין ובקדושין דהכסף הוא מעשה הקנין, כשאמר התקדשי במנה ומניח משכון לה עליה אינה מקודשת וה"ה כשנותן לה שטר על התחייבות מנה וכדומה, אבל בפדיון עבד עברי ובחילול מעשר, דהכסף הוא רק בגדר פרעון, אין הבדל בין משכון דאחרים למשכון דידיה, או בין שטר דאחרים לשטר דידיה, וסרו ממילא שתי קושיות הרשב"א.

18ועיין עוד בר"ן פ"ק דקדושין (ג, א ד"ה גרסי' תו בגמ') בסוגיא של תן מנה לפלוני ואקדש אני לך שמעיר בזה הלשון: "וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' קמא מהלכות מכירה (הל' ו) האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב, ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם, ושמא סובר הוא, דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני וכו' דעבד גמר לה לה מאשה, אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני, אבל אין זה מחוור וצריך עיון".

19אכן לפי מה שביארנו, דבקנינים פועל בעיקר מעשה הקנין של הקונה, ובכן בקנין כסף הנה הנתינה של הקונה הוא העיקר ולא הקבלה של המקנה, ממילא לא שייך בזה ללמוד מדין עבד כנעני, דהרי שם כנ"ל רק "קבלת רבו גרמה לו".

20ולפ"ז חולק הרמב"ם על שיטת הרמב"ן הנ"ל, שכאמור כל יסוד שיטתו בנוי ע"ז, דבקדושין כמו בכל קניני כסף דעלמא העיקר הוא הנתינה, ואילו לשיטת הרמב"ם הנ"ל, הנה שאני קידושין מכל קניני כסף, דשם אמנם הנתינה היא הפועלת את הקנין, משא"כ בקידושין כיון דגמרינן בעבד לה לה מאשה, יש באשה הדין של עבד כנעני דקבלת רבו גרמה לו.

21וממילא יחלוק הרמב"ם על שיטת הרמב"ן הנ"ל בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן, דלשיטת הרמב"ם ע"כ הטעם בזה משום דהיא אינה קונה בכה"ג כלל את המשכון, כמו שכתבו בתוס' שם (קידושין ח, ב ד"ה מנה) שלמדו מזה: "דאם אדם אומר לחברו אתן לך מנה במתנה והניח לו משכון עליה לא קנה המנה במשיכת המשכון", משום דאם היה הדין שהיא קונה את המשכון היתה שפיר מקודשת כמו במשכון דאחרים, אחרי דמצד הקבלה אין במה להבדיל בין משכון דאחרים למשכון דידיה.

22וגם חקירת המשנה למלך (אישות פרק ה הל' א) הידועה במקדש באיסורי הנאה והיא חולה שיש בה סכנה, אם מביטים אנו בזה על הנתינה או על הקבלה הוא מעין דוגמא לדברינו הנ"ל.

23ועי' בחידושי הרשב"א (גיטין עה, א ד"ה מכלל) והביאה הב"י באבן העזר (סי' קמג, ד הוצ' מכון ירושלים ד"ה וכתב הרשב"א), דאפילו למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה, היינו דהנותן יוצא ידי נתינה, אבל לא נחשב זאת לקבלה לענין המקבל. ואם תאמר תן לי מנה ואתקדש אני לך ונתן לה בע"כ לא הוי קידושין משום דקבלה אין כאן, משמע קצת, דבקדושין העיקר הוא הקבלה. אכן, כמובן, שאין מזה ראיה גמורה, דאמנם זה אמת דבעינן ג"כ קבלה, אבל אין זה מתנגד להנחתנו דהעיקר הוא הנתינה.

24ובעצם החקירה במהות קנין כסף של הסמ"ע והט"ז, מצאתי בזה מחלוקת הראשונים. דהנה בקדושין (כז, א) על הא דאמרינן שם: "יפה כח חזקה, שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם, במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן", הקשו בתוס' (שם ע"ב ד"ה במה): "וא"ת, בלי חזקה נמי קנה מטעם כסף"? ודחקו לאמר: "וי"ל, דמיירי באתרא דלא קנו בכספא". אכן בחי' הרשב"א כתב ע"ז: "במקום שכותבין את השטר הוא, דאי במקום שאין כותבין את השטר, אפילו לא החזיק באחת מהן כיון דיהיב דמי כולן קני להו בכסף וכו', א"נ, ברייתא בשאמר לו קני בחזקה ולא בכסף קונה בחזקה של זו אף חבירתה".

25והנה אם נמצה את עומק הדין של חקירת הסמ"ע והט"ז יוצא לנו נ"מ רבתי כשאינו מתכוין לקנות הדבר בכסף אך בקנין אחר, דלהסמ"ע דבין כך ובין כך כסף לא הוה מעשה הקנין, אך רק דמי פרעון והקנין נעשה ממילא כנ"ל, הנה ממילא גם בכה"ג הוא קונה מטעם כסף אע"ג שאינו מתכוון לקנות דוקא בקנין זה כי זה כבר נעשה ממילא, אבל להט"ז מובן, שבודאי לא יקנה אז הדבר מטעם כסף.

26וזה הוא המחלוקת בין התוס' ובין הרשב"א, שהראשונים דחקו לאמר דמיירי דוקא באתרא דלא קנו בכספא, והאחרון תירץ באופן יותר פשוט ב"שאמר לו קני בחזקה ולא בכסף".