דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה ג

1הרמב"ם מחלק בין קדושין למכר לענין מלוה שהכל תמהים מדוע? - החסרון במלוה הוא לא מצד הנתינה אך מצד הקבלה. - עיקר ההבדל הוא בין קבלה בחיוב ובין קבלה בשלילה. - בנ"ד הוא ההיפך הגמור ממקדשה בשיעבוד דידיה, דשם כל החסרון הוא בהנתינה ולא בהקבלה וכאן בשיעבוד דידה הוא להיפך כנ"ל. - והרמב"ם לשיטתו דהמדין עבד כנעני נאמר רק באשה ולא במכר. - קושית האבני מלואים מפדיון הבן דלא מהני במלוה מסולקת משום דזהו אחת ממתנות כהונה שהעיקר הוא הקבלה. - ראיה לזה מהא דמועיל בפדיון הבן "לדידי שווי לי". - הרמב"ן מטעים הא דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דהוה דבר שלא בא לעולם, משום דלשיטתו אזיל - לשיטת הרמב"ן יוטעם ביותר מה דמחלקינן בין מקדש במלוה ובין מקדש בהנאת מלוה.

2ובדברינו הנ"ל יש חומר בידינו לישב את הקושיא הידועה על שיטת הרמב"ם, דמחלק בין קדושין למכר לענין מלוה, דהמקדש במלוה אינה מקודשת כדפסק (בפ"ה מהל' אישות הלכה יג), אבל לענין מכר פסק בפ"ז מהל' מכירה (הל' ד וע"ע בפ"ה הל' ד) דקנה בקרקע ובמטלטלין לענין מי שפרע, שזה סותר להגמ' בקדושין (מז, א), דפרכינן שם על הא דאמר רב דהמקדש במלוה אינה מקודשת "ותסברא, אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה, ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה"? ועי' במ"מ (פרק ה שם) שאומר, שהרמב"ם סמיך על הסוגיא דפ' הזהב (ב"מ מו, ב), דמבואר שם גבי דמי שור בפרה, דאוקמא אדאורייתא, דאמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות, והתם מלוה הוי, ועי' באבני מלואים (סי' כח, ס"ק טז), שמתמה, דאכתי צריך טעמא דמ"ש קידושין ממכר, דממ"נ אי נימא דמלוה חשיב כסף א"כ בקדושין נמי אמאי לא מהני מלוה, ואי לא מיקרי כסף ומשום דלא יהיב מידי דכבר הן ברשותה דידה, א"כ מ"ש מכר דמהני? ודוק בזה בישוב הדברים.

3אכן לפי הנחותינו הנ"ל בפרק הקודם נאמר, דהרמב"ם לשיטתו אזיל.

4דהנה בתוס' שם (מז, ב ד"ה לעולם) כתבו: "אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת. וא"ת, ומ"ש והא אידי ואידי מלוה היא? וי"ל, דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש, שהרי אותם המעות היו שלה קודם קידושין דין הוא דאינה מקודשת, אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת".

5והמבין יבין, דאע"פ שהתוס' מדברים מנקודת הנתינה, אבל עיקר ההבדל הוא לא בהנתינה אך בהקבלה; דהא מצד הנותן הרי בין במלוה דאחרים ובין במלוה דידה, הוא נותן את כל מה שהיה לו ואינו משייר לעצמו כלום, אך כל ההבדל הוא בהקבלה, דאם נותן לה מלוה דאחרים היא מקבלת בזה דבר חדש, אבל במלוה דידה אינה מקבלת שום דבר חדש. ולמותר להדגיש, כי כל ההבדל בין דבר חדש ובין דבר ישן הוא רק לגבי דידה המקבלת, אבל לגבי דידיה הנותן אידי ואידי הוא נותן את כל מה שהיה לו מקודם; והתוס' מכוונים בעיקר להבדיל בין קבלת דבר בחיוב ובין קבלת בשלילה, דכשמקדשה במלוה דאחרים היא מקבלת דבר בחיוב, כי גם השיעבוד שהיא משגת על אחרים הוא מעין דבר חיובי, משא"כ במלוה דידה הנה כל הקבלה הוא רק בשלילה, שסילק את האריה דרביע עלה בדמות השיעבוד.

6וגם זה מובן מאליו, דבנ"ד הוא ההיפך הגמור מהציור שהבאנו בפרק הקודם לשיטת הרמב"ן, דשם במקדשה בשיעבוד דידיה הנה מצד הקבלה לא גרע זאת משיעבוד דאחרים, כנ"ל, ורק ההבדל הוא מצד הנתינה, דכשמקדשה בשיעבוד דאחרים הנה כל מה שהיה לו נתן לה ולא שייר לעצמו כלום, אבל בשיעבוד דידיה עדיין הממון אגיד גביה יותר מכפי שהוא אגיד לגבה; ובנ"ד במקדשה בשיעבוד דידה הנה הוא להיפך, דמצד הנותן הרי הוא לא שייר לעצמו כלום, אבל מצד המקבלת, האשה הרי היא מקבלת דבר, שגם מקודם היה אגיד גבה יותר משהוא אגיד לגביה.

7וממילא אחרי הדברים הברורים האלה הרי הרמב"ם לשיטתו היה מוכרח לחלק בין קדושין למכר, דהא כבר הנחנו בפרק הקודם, דטעמא דהרמב"ם דה"מדין עבד כנעני" נאמר רק בקדושין ולא במכר, משום דבמכר שהכסף הוא מצד מעשה הקנין בודאי העיקר הוא מעשה הנתינה, ורק קידושין שאני דגמר לה לה מאשה, וכשם שבעבד כנעני העיקר הוא הקבלה ככה הוא ג"כ בקדושין. וממילא שפיר פוסק, דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דלא נחשב זאת לקבלה כנ"ל, אבל במכר דהעיקר הוא הנתינה ולגבי הנותן אין הבדל בין שמקדשה בשיעבוד דאחרים ובין שמקדשה בשיעבוד דידה כנ"ל.

8ועי' באבני מלואים שם שמקשה על הרמב"ם הנ"ל מפדיון הבן דלא מהני מלוה וכדמוכח בפ' יש בכור (בכורות ט, א), דפליגי רב ושמואל באומר לאחר שלשים ונתאכלו המעות, דרב סבר דבנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה כיון דיהיב לשום קידושין, ושמואל סבר התם בידו לקדשה. ומבואר דבמלוה שהיה כבר ביד כהן אליבא דכו"ע אין בנו פדוי ומ"ש ממכר, דחשיב מלוה כסף? ורצה לחלק, דפדיון הבן שאני דאפילו בשט"ח דאחרים אין פודין ומשום דאין גופן ממון, אבל הוא בעצמו סותר את תירוצו הנ"ל, דהא חזינן בהקדש, דג"כ אין פודין בשטרות מצד דאין גופן ממון, ובכ"ז מבואר בשקלים (פ"ד משנה ד), דהקדש מתחלל על המלאכה וע"כ דמלוה דידיה חשוב ממון, ולא דמי לשט"ח דאחרים, דכל עיקרו אינו אלא לראי', וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, דמ"ש בפדיון הבן דאין בנו פדוי?

9אכן לדברינו גם זה ניחא, דהא כל הטעם דבמכר קנה הוא כדברינו הנ"ל, דכיון דהכסף הוא מטעם מעשה הקנין, וא"כ העיקר בזה הוא הנתינה, אבל פדיון הבן דאין הכסף בא מטעם מעשה הקנין, אלא מצד מתנת כהונה פשיטא דהעיקר בזה הוא הקבלה, ומעין ראיה לזה מהא דקדושין (ח, א): "לא לעולם דלא שוי וכגון דקביל כהן עליה כי הא דרב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן, אמר ליה לדידי שוי לי חמש סלעים", אע"ג דלגבי הנותן לא שוי חמש סלעים משום דהעיקר בזה הוא הקבלה, ולכן שם שפיר הדין כמו בקדושין, דבמלוה דידיה של הכהן אין בנו פדוי.

10ועי' בס' המלחמות להרמב"ן בפ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק יח, א), דמוכיח נגד דברי בעה"מ במאי דס"ל דמלוה יכול להקדיש ומשום דה"ל דבר שברשותו ואינו דומה לגזילה, דהגזלן אינו רוצה להחזיר, והרמב"ן סותר זאת ובתוך הראיות מביא גם זאת: "ועוד אמרו המקדש במלוה אינה מקודשת וכן במקח וממכר, אלמא כדבר שלא בא לעולם דמיא לענין הקדש נמי דבר שלא בא לעולם הוי", ואנו למדים מדבריו אגב אורחי' דטעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת הוא לא כשיטת רש"י ותוס' והרמב"ם הנ"ל, שהחסרון הוא מצד הקבלה, משום שאיננה מקבלת דבר חדש כנ"ל, אלא דהחסרון הוא מצד הנתינה, משום דלגבי הנותן ה"ל כדבר שלא בא לעולם אע"ג דלגבי המקבל לגבי האשה הוי דבר שבא לעולם.

11ואמנם הרמב"ן לשיטתו בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן, מוכרח לפרש כנ"ל, דהא לדידיה אנו מקפידים בקדושין ביחוד על הנתינה ולא על הקבלה, והיה קשה לו על טעמא דהראשונים הנ"ל, שהלא מצד הנותן אין שום הבדל בין מקדשה בשיעבודא דאחרים ובין שמקדשה בשיעבודא דידה, דאידי ואידי אינו משייר כלום לעצמו מהשיעבודא, והוכרח לפרש דהחסרון הוא אמנם מצד הנתינה גופה, וזהו ההבדל דמקדשה בשט"ח דאחרים, שמקנה לה בכתיבה ומסירה. או במעמד שלשתן דהוא קנין גמור לכה"פ מדרבנן, משא"כ בשט"ח דידה, דלא שייך בזה רק הגדר של מחילה ולא גדר קנין.

12ומדברי הרמב"ן הנ"ל אנו למדים הסבר נכון בהא דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת, שרש"י שם (ו, ב ד"ה לא צריכא דארווח לה זמן) דייק בזה, שההבדל הוא משום ד"אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו, דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה, אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה, שכבר הם ברשותה והם שלה", שהדברים עדיין צריכים הסבר. אבל לשיטת הרמב"ן הנ"ל הדבר הוא פשוט, משום דאפשר לו מדינא רק למחול אבל לא להקנות וכשלא אמר לה בלשון מחילה אך בלשון הקנאה לא קנתה כלל.

13ובאמת גם אם יקנה לה שט"ח דידה בכתיבה ומסירה נמי לא יועיל, ולא נצטרך למה שחלקנו מקודם משום דאין כאן כתיבה ומסירה, דגם מלבד זאת לא שייך לומר לגבי הלוה שיקנה את שיעבודא דהמלוה, דשיעבוד לא שייך רק על נכסים של אחרים, אבל לא על נכסים של עצמו, ולא שייך בזה הגדר קנין רק אחרי הגביה, ובזה הרי צדק הרמב"ן, ד"ה דבר שלא בא לעולם.

14ועכ"פ מתבאר בזה, דהרמב"ם והרמב"ן מחלוקים מן הקצה אל הקצה, דלהראשון ושזהו גם כן שיטת רש"י ותוס', הקבלה הוא העיקר בכסף קדושין, ולהרמב"ן אדרבא הנתינה הוא העיקר.