דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה כ

1קושית הפני יהושע על הא דא"ר חסדא "יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא". - בתוס' משמע דעיקר הקפידא הוא לא מצד ה"וכתב" אך מצד ה"ונתן". - אכן מצד זה אין אנו צריכים להכלל דהפקר ב"ד הפקר. - תירוץ הפני יהושע דאנן בעינן שבשעת כתיבה יהיה שלוחו של בעל. - אכן לפ"ז יוקשה לאלה הסוברים דהפקר ב"ד הפקר הוא רק בהוצאה ולא בהכנסה. - הסתירות אי בעינן בכתיבת הגט שליחות או לא. - הספק אי אפשר לקיים משלוח מנות ע"י חרש שוטה וקטן. - ההבדל בין מקום דבעינן שלוחו של אדם כמותו ובין מקום דלא בעינן רק שלוחו של אדם לבד. - הבדל בין אם המצוה היא בעצם המעשה ובין אם המצוה היא בתכלית המעשה. - ההבדל הזה אנו מוצאים בר"ן פסחים. - הוא מחלק את המצוות לארבעה סוגים, למצוות שבגוף ולמצוות שבמעשה למצוות שאפשר לעשותן ע"י אחר בלי הגדר שליחות ולמצוות שאין מוטלות עליו לגמרי אלא על הדבר. - באמת המה שני סוגים שהמה ארבעה. - וזהו ההסבר בתוס' שאנו מסופקים אם הכהנים המה גם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא, כלומר שמספקינן אם מצות העבודה לגבי ישראל נכללת בסוג הג' הנ"ל. - ובזה תתישבנה כל הסתירות, דאמת הוא דכתיבת הגט דרושה לשליחות אבל לא בעינן בזה הנדר דשלוחו של אדם כמותו. - וראיה לזה דהא לר"מ ה"וכתב" מתקיים ע"י עידי חתימה, ושם בודאי לא שייך הגדר דשלוחו של אדם כמותו. - ובכן בעינן בזה עצם הציווי של המשלח כבכ"מ אבל אין אנו מקפידים על איכותו של השליח. - קושית המחנה אפרים מחרש שיכול לדבר מתוך הכתב וממגויד וצלוב מתישבת שפיר עי"ז. - קושיתו ממי שאחזו קודיקוס לא קשה דלהרמב"ם כל הפסול בזה הוא רק מדרבנן. - ממילי לא מימסרי לשליח ג"כ אין סתירה אך להיפך ראיה דעצם הכתיבה איננה מילי אך הציווי. - הקושיא מהא דהכותב טופסי גיטין איננה קושיא דהא בהא תליא. - ובזה מתישבת קושית התוס' בזבחים. - מה"וכתב" אנו למדים שהיא איננה צריכה לסייע בהכתיבה כשם שלמדים כנ"ל מה"ונתן". - אם היא תשלם להשליח בעד הנתינה אין קפידא. - וזו היא הנותנת משום דבכאן כל עיקר הדבר בא על הציווי. - ובזה מתישבות קושיות הפני יהושע בהא דא"ר חסדא הנ"ל.

2גיטין (כ, א): "א"ר חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא, א"ל רבא, מ"ט, אי לימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה, ודלמא אקנויי אקנו ליה רבנן וכו'".

3ועי' בפני יהושע שמקשה ע"ז, דמאי איכפת לן בזה שהיא נותנת שכר הסופר וכפירש"י שם (ד"ה איהי כתבא ליה), דרק בשביל זה הוא רוצה לפסול לכולי גיטי, הא כיון שאין הסופר רשאי לכותבו אלא בציווי הבעל, א"כ ס"ס הרי הוא שלוחו של בעל וקי"ל שלוחו של אדם כמותו, ואטו שכירות הסופר כתיבי באורייתא? ועוד דממ"נ, אם כשציוה הבעל לכתוב לא הקפיד הסופר לקבל שכר מהבעל, הלא הוה שלוחו בחנם והיא נותנת לו רק מתנה בעלמא, ואי כשהקפיד ואמר שאינו רוצה לכתוב עד שתתן היא את השכירות, נמי יש לבוא בזה מדין עבד כנעני כמבואר בקדושין (ז, א) דאע"ג דבקדושין בעינן בודאי "כי יקח" שיתן הוא, בכ"ז אם אחר נתן בשבילו נמי מקודשת, ומ"ש הכא?

4ואמנם בתוס' לקמן (כב, ב ד"ה והא) פרשו, דעיקר הקפידא הוא לא מצד ה"וכתב" אך מצד ה"ונתן", שמשמע שצריך ליתן לה משלו וכיון שהיא משלמת שכר הסופר הלא מדידה קא יהיב לה. אכן לפ"ז לא היה צריך לומר, דאקנויי אקני לה רבנן וכפירש"י משום דהפקר ב"ד הפקר, ותפ"ל דכיון שהיא אומרת לסופר שימסרהו ליד הבעל לפני הנתינה, א"כ היא מקנה זאת לבעל ע"י הסופר כדאמרינן לקמן גבי טבלא?

5ומתרץ דנהי דהיא אומרת להסופר שיתן להבעל, אבל כיון שבשבעת כתיבה היא יכולה לחזור ולומר שאינה רוצה לשלם לו השכירות אם לא שיתן לידה את הגט, הרי נמצא דבשעת כתיבה עכ"פ עדיין לא הוקבעה ע"ז שליחותו של הבעל, ואנן בעינן וכתב שבשעת הכתיבה יהיה הסופר שלוחו של הבעל.

6אכן באמת אם נפרש כך כתירוצו של הפני יהושע לא יובן מה שאומר "ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן" ומטעם הפקר ב"ד, לפי שיטת הרבה מהראשונים, דכח ב"ד יפה רק בהוצאה ולא בהכנסה, וא"כ נהי דאח"כ כשהגט בא ליד הבעל לפני הנתינה הרי הוא קונה את מה שהפקירו ב"ד כבכל הפקר שכל הקודם זכה בו, אבל ס"ס בשעת הכתיבה שעדיין לא קנה זאת הבעל ועדיין לא נעשה הסופר שלוחו של הבעל, והא תינח לאלה הסוברים דכחם יפה גם בהכנסה, שלפ"ז בשעת הכתיבה גופה נקנים המעות להבעל מאליהם, אבל מה נאמר לאלה שחולקים על זה כנ"ל?

7בשלמא לשיטת התוס' הנ"ל דהחסרון הוא לא מצד ה"וכתב", אך מצד ה"ונתן" כנ"ל, א"ש שאפשר להשתמש בזה מצד הפקר ב"ד אף שכחם יפה רק בהוצאה, דס"ס בעת הנתינה הרי הוא זוכה מצד הפקר, אבל לדידהו הרי תשאר קושית הפני יהושע דל"ל מצד הפקר ב"ד, ותפ"ל שהיא בעצמה מקנה זאת להבעל אחרי שהיא מצוה להסופר שיתן לו?

8וגם גוף סברתו מה דחוקה היא, דמה איכפת לן מה שהיא היתה יכולה לחזור, אבל סוף סוף כיון דלא חזרה והיא עומדת בדיבורה שהשכר שהיא נותנת הוא בעבור הבעל, הרי הוא שפיר שלוחו של הבעל, ובאמת האם ימצא מי שיאמר, דבשליחות להפרשת תרומה או בשליחות לקדושין וגירושין יהיה חסרון בדבר אם איש אחר יתן להשליח את השכר טרחה, מאחר דס"ס השליח עושה את שליחותו כראוי בעד המשלח האמיתי ומ"ש הכא?

9וע"כ אנו זקוקים בזה לדברי התוס' הנ"ל, דהחסרון הוא לא מצד ה"וכתב" אך מצד ה"ונתן" כנ"ל, וקושית הפני יהושע מצד דין עבד כנעני כנ"ל יש ליישב לפי שיטת הרמב"ם (הל' מכירה פ"א הל' ו), דמדין עבד כנעני נאמר רק בקדושין ולא במכר וכפי שהסביר הר"ן בפ"ק דקדושין (ג, א ד"ה גרסי' תו בגמ') "דדוקא לענין קדושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה", והסברנו בפרק ב' (אות ד) משום דבקדושין העיקר הוא הקבלה של האשה, אבל בקנין כסף בעלמא העיקר הוא הנתינה, וכאן כיון דכתיב "ונתן" בודאי דהעיקר הוא הנתינה, ובכן צריך שכל הנתינה תהיה מהבעל לבד; אבל ס"ס לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה למה אנו זקוקים בזה להפקר ב"ד, דתפ"ל שהיא מקנה זאת להבעל ע"י הסופר כנ"ל?

10וסוף דבר דאיך שנפרש בכוונת רב חסדא אי משום ה"וכתב" אי משום ה"ונתן" הוא בלתי מובן, מאיזה טעם יכול למיפסל לכולי גיטי דעלמא?

11וכדי לבאר את הסוגיא הזו עלינו לבאר מקודם בכלל את הגדר שליחות בכתיבת הגט.

12וכבר הבאנו בספרנו זה ח"א (שמעתתא ה פרק ד) את הסתירות שאנו מוצאים בזה בגמ', שמכמה מקומות משמע דבעינן בזה הגדר שליחות, היינו שכתיבת הסופר מועילה רק מצד דהוא שלוחו של הבעל, ומכמה מקומות משמע להיפך, ד"וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר", ואין צורך בזה להכפיל עוד הפעם את הסתירות, ועי"ש מה שאמרנו שם בהשואת הסתירות הללו.

13אכן נ"ל לחדש בזה אופן אחר בישוב הדברים הללו, עפ"י מה שראיתי לאחד מן האחרונים שמסתפק בהמצוה ד"משלוח מנות איש לרעהו" אם יכול לקיים מצוה זו ע"י שליח קטן כיון דאין קטן נעשה שליח בכ"מ. והוא מחלק בין מקום דבעינן את הגדר של שלוחו של אדם כמותו, ובין מקום דסגי רק בשלוחו של אדם לבד, וההבדל הוא בזה, דבודאי גם קטן יכול למלאות את השליחות, אלא דעליו לא נאמר הדין דשלוחו של אדם כמותו. וממילא כ"ז הוא במקום דמוטלת המצוה על המשלח בעצמו, כמו מצות הפרשת תרומה וכדומה, ואם עושה זאת ע"י אחר הרי אנו זקוקים להגדר דשלוחו של אדם כמותו, וקטן אין לו הדין שפעולתו תהיה כפעולת המשלח. אבל אם כל המצוה הוא שיעשה ע"י שליח, הרי שם לא בעינן את הגדר של "כמותו", אך רק שיהא שלוחו של אדם ובזה גם קטן בכלל, והמצוה של "משלוח מנות" הרי מלשון המצוה גופה מוכח דכל המצוה הוא במשלוח שישלח ע"י אחר, ממילא שפיר אפשר לו לעשות זאת גם ע"י קטן.

14ואפשר עוד להסביר זאת ביתר ביאור, דיש הבדל בין אם המצוה היא בעצם המעשה ובין אם המצוה היא בתכלית המעשה; שבאופן הראשון בעל המצוה צריך לעשות אותה בידים ממש או ע"י שליח מצד ששלוחו של אדם כמותו, ובאופן השני עליו רק לראות שתעשה המצוה ע"י מי שהוא. וזהו ההבדל בין הפרשת תרומה ובין משלוח מנות, למשל, ששם המצוה היא במעשה ההפרשה, אבל במשלוח מנות המצוה היא בהתכלית בקבלת המנות.

15ובאמת ההבדל הזה מבואר בר"ן פסחים (ג, ב ד"ה וקשיא), שמחלק את המצוות לארבעה סוגים: א) מצוות שבגופו, שאי אפשר לעשותן ע"י שליח כמו תפילין סוכה וציצית. ב) מצוות שבמעשה, שאפשר לעשותן ע"י שליח מצד שלוחו של אדם כמותו כהפרשת תרומה ושחיטת הפסח. ג) מצוות כאלה שאע"פ שבעיקר הדבר מוטלות עליו מ"מ אפשר להפטר מהן ע"י אחר ולאו מצד שהשליח נעשה כמותו של המשלח, אלא דעצם המצוה מתקיים על שני אופנים או ע"י עצמו או ע"י ציוויו לאחרים כמו ביעור חמץ, מצות מילה ופדיון הבן. ד) מצוות כאלה שאין מוטלות עליו לגמרי אלא על הדבר, כמו שחיטת חולין שאין מצוה כלל על הבעלים שישחטו, אלא שתהא שחיטה למי שיאכלנה. וההבדל הוא ג"כ בלשון הברכה, שבשני הסוגים הראשונים כו"ע מודים דמברכינן בל' לישב בסוכה, להתעטף בציצית, להניח תפילין וכדומה, וכן בתרומה הוא מביא מהתוספתא שצריך לברך להפריש, כי הלשון בל' מורה שזהו חובה עליו. ובהסוג האחרון פשיטא דאין לברך רק ב"על" המורה רק על תכלית הדבר כמו "על השחיטה", למשל, שזאת אומרת שלא פעולת השחיטה היא חובה עליו, אך תכלית הפעולה שתהא שחוטה אם ירצה לאוכלה. ובהסוג הג' כמו ביעור חמץ יש מחלוקת של רב פפי ורב1; פפא כמבואר בפסחים (ז, א-ב).

16ולכשנדייק בדבר נראה, כי אלו המה שני סוגים שהם ארבעה, כלומר, למצוות שהן בעצם המעשה ולמצוות שהן בתכלית המעשה כדברינו הנ"ל. אכן הסוג הראשון יתחלק עוד למעשה שבגוף, כמו תפילין סוכה ודומיהן, ולמעשה שבדבר ידוע, כמו הפרשת תרומה ושחיטת הפסח, שבהראשונות אין הגדר שליחות, ובהשניות יש שליחות. וגם המצוות שהן בתכלית המעשה יתחלקו לאלה שהמצוה עליו להוציא את התכלית מכח אל הפועל כמו מילה ופדיון הבן, ולאלה שהתכלית בעצמה היא המצוה כמו שחיטת חולין. וההבדל הוא שבאלה שהמצוה הוא בהוצאת התכלית אז מצוה בו יותר מבשלוחו, אע"ג שבאמת לא נחוץ בזה גדר שליחות ממש, בכ"ז יותר נכון הוא שיהיה הוא בעצמו המוציא זאת מכח אל הפועל, אבל בהאחרונות לא שייך כלל לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כמובן.

17ובזה נוכל להבין את דברי התוס' (קידושין כג, ב ד"ה דאמר) בתירוצם על הסתירה שבמס' קדושין אמרינן, דפשיטא "דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי", ובמס' נדרים (לה, ב) בעי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן ולא איפשטא? ותרצו, דהאיבעי' הוא אי הוו דוקא שלוחי דרחמנא או דלמא הוו נמי שלוחי דידן. ואינו מובן כלל איך אפשר שיהיו גם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא? אבל לפי דברינו יתבארו היטב הדברים, דמכח הסברא "מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ואינהו מצי עבדי" ידעינן אמנם שפיר דאינה שייכת לשני הסוגים הראשונים שפרט הר"ן, אבל עדיין יש להסתפק אם זה שייך לסוג השלישי, כלומר אם הבעלים מצווים עכ"פ להוציא את העבודה מכח אל הפועל, שעל זה אין לבוא מצד כל מלתא דאיהו לא מצי עביד, מאחרי דלא בעינן בסוג הזה דיני שליחות כנ"ל, אבל עכ"פ נ"מ למודר הנאה, דודאי במילה ופדיון הבן, או בביעור חמץ אסור לו לעשות ע"י אחד שהוא מודר הנאה ממנו, אע"ג דגם שם לא בעינן דיני שליחות כנ"ל. וזהו כוונת התוס' שר"ל שהם גם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא, כלומר, שתהא המצוה גם על הכהנים וגם על הבעלים, אם כי אין סוגיהם שוה, דבנוגע להכהנים הרי המצוה היא בכלל הסוג הראשון שהמצוה היא בעצם מעשה העבודה, ובנוגע להבעלים היא בכלל הסוג הב' שהמצוה היא בתכלית המעשה כנ"ל.

18ובזה נבוא להשואת הסתירות הנ"ל לענין שליחות בכתיבת הגט; דאמנם גם זה וגם זה אמת, אמת הוא דהסופר כותב מצד שהוא שלוחו של הבעל אבל לא בעינן בזה שיהא שלוחו של אדם כמותו, כלומר, שהוא בסוג הג' הנ"ל. וזה גופא אנו למדים ממשמעות הכתוב, דאמנם כדברי התוס' (גיטין כב, ב ד"ה והא) "וכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר", אבל כיון דאפקיה הכתוב בלשון "וכתב", ש"מ דעל הבעלים מונח להוציא את הכתיבה מכח אל הפועל בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרים. וממילא לפ"ז אמנם בעינן שהבעל יצוה להסופר לכתוב את הגט, אבל לא בעינן בזה דיני שליחות כמו בכל הדברים שנכנסים תחת הסוג הנ"ל.

19וראי' ברורה לזה דהא לר"מ וכתב פירוש חתימה, ושם בודאי לא יתכן לומר דהחתימה הוא מצד ששלוחו של אדם כמותו, דהא אם יחתום בעצמו אין זה כלום, וע"כ דהשליחות בזה הכונה שעל הבעל לצוות להעדי חתימה; וה"נ לר"א דהוכתב שעל הבעל לצוות להעדי חתימה; וה"נ לר"א דהוכתב הוא כתיבה ממש, דאמנם גם הסופר לר"א וגם העדי חתימה לר"מ המה שלוחים של הבעל אבל לא בעינן בזה את ה"כמותו" כנ"ל.

20ובזה תתישבנה כל הסתירות; דאמנם שפיר אמרינן דצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו כמבואר בגיטין (עא, ב) ובכ"ז מכשירינן שם דכשר גם בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד ע"ג, משום דבעינן בזה כאמור רק שיהא הסופר שלוחו של בעל, אבל לא בעינן בזה שיהא כמותו, ובכה"ג גם חרש שוטה וקטן נמי שפיר הוי שלוחים כנ"ל, כמו שאפשר לקיים מצות מילה למשל גם ע"י כותי.

21וגם זה מובן מאליו, דאע"פ שכאמור בכה"ג לא בעינן לדיני שליחות, אבל במה דברים אמורים במה שנוגע לאיכותו של השליח, דלא איכפת לן אף שהשליח הוא חרש שוטה וקטן וכדומה, אבל ס"ס עצם מינוי השליחות הוא לעיכובא דבלא זה הרי לא הוי כלל שלוחו של אדם, וע"כ אמרינן שפיר בגיטין (סג, ב) ב"ההוא דהוה קרי ליה נפאתה אזיל סהדי כתוב תפאתה" ד"עשו עדים שליחותן" משום דבכה"ג הרי חסר עצם מינוי השליחות לכתיבת הגט בפעם שנית.

22ושפיר סבירא להו להרבה ראשונים, דאם ביטל את הגט בפירוש אחרי הכתיבה, דכו"ע מודים דבטל הגט ולא יוכל עוד לגרש בו, משום דע"י זה נתבטל עצם המינוי, וממילא הרי איגלאי מילתא למפרע, דלא היה הסופר כלל בזה שליחו של אדם, של הבעל.

23ועי' במחנה אפרים (פ"ג מהל' גירושין הלכה טו) שמקשה לאלה הסוברים, דבעינן שליחות בכתיבה מהא ד"א"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו" כמבואר בגיטין (עא, א), והא חרש לאו בר שליחות הוא ואינו נעשה משלח ג"כ. ואע"ג דלא קי"ל כרב כהנא, היינו מטעם אחר משום דבעינן קולו ואפילו בפקח לא מהני כתב, אבל לולא זאת היינו כותבים גט בשביל חרש, ואיך יתכן זה אם נסבור דבעינן שליחות בכתיבה? וכן קשה ממגויד או צלוב דכותבין גט לאשתו, כמבואר בגיטין (ע, ב) ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוי, כמו דמוכיח הגמ' דהני כהני שלוחי דרחמנא דאי שלוחי דידן "מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדי ואינהו מצי עבדי" (קדושין כג, ב)? ואמנם אפשר לחלק, דהתם ישראל לאו בני קרבנות נינהו כלל, מה שאין כן הכא דחולה בר כריתות הוא והכי מחלקינן שם בקדושין גבי עבד, אכן במס' נזיר (יב, ב) אמרינן: "לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא".

24ומובן שלדברינו הנ"ל אין כל סתירה משני המקומות הנ"ל, דכשם שיכול להיות הסופר חרש שוטה וקטן כך יכול להיות ג"כ המשלח, דבמקום שלא בעינן הדין של "כמותו" ורק שלוחו של אדם לבד אין אנו מקפידים על איכותם של השליח והמשלח כנ"ל. וממילא לא שייך בזה לבוא מצד מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד, כשם שאמרנו לענין כהנים בהסבר דברי התוס' שם, דמספקא לן דלמא הוי גם שלוחי דידן וגם שלוחי דרחמנא, שזאת אומרת, שלא בעינן שעבודת הכהנים תהיה כעבודת הבעלים, אך ורק שהבעלים יצוו ע"ז, וע"כ לא איכפת לן מה דאנן לא מצינן עבדינן כנ"ל.

25ועי' שם במחנה אפרים וגם בפני יהושע (גיטין ע, ב) שמביאים ראיה מהא דאיתא שם: "אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וכו' אמר ר"ש ב"ל, כותבין ונותנין גט לאלתר ור' יוחנן אמר, אין כותבין אלא לכשישתפה" והלכה כר' יוחנן, ואף ר"ל מודה שם בשוטה גמור כמבואר שם להדיא, ואם כתב את הגט לפני שנשתפה לא הוי גט. ואי נימא דלא בעינן שליחות וכל הצווי מצד הבעל הוא מצד דבעינן לשמה, מאי איכפת לן מה שנשתטה או שאחזו קורדיקוס, אחרי שכבר צוה בעודנו היה שפוי?

26אכן אי משום הא לא איריה, דעיין ברמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הלכה טו): "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. וא"צ לחזור ולהמלך בו עד שיבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הר"ז פסול". ועי' בכסף משנה שדעתו דכל הפסול הוא מדרבנן, וכבר הארכנו בכ"מ (לעיל פרק ח ובשמעתתא ו פרק כ) דטעמו דהרמב"ם הוא משום דהשליח נעשה במקומו של המשלח מפני שיש בשליחות הגדר של מסירת כח. אבל כל זה לא שייך רק בנוגע להנתינה ולא בנוגע להכתיבה כאשר ביארנו בפרק ח עי"ש, דבנוגע להכתיבה לא שייך הגדר דמסירת כח, ואם גם הכתיבה קודם שיבריא לא פסול רק מדרבנן, אע"ג שלא שייך בזה הגדר דמסירת כח, ש"מ להיפך, כדברינו הנ"ל, דלא בעינן בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו, ורק שלוחו של אדם לבד, וסגי מדאורייתא בזה שהבעל היה בעת הציווי בר דעת, אע"ג שבעת הכתיבה הוא כבר נשתטה כנ"ל, דבשליחות ממין זה לא איכפת לן מה דהמשלח לא מצי עביד.

27והנה הפני יהושע מביא ראיה מזה גופא דאמרינן בנוגע לכתיבת הגט מילי לא מימסרי לשליח הרי ש"מ דדרוש בזה הגדר שליחות, ועי' מה שכתבנו בזה בפרק ט. ולפי דרכנו עכשיו נאמר ג"כ, דאדרבא מזה ראיה להנחתנו, דעצם הכתיבה אינה מתיחסת להמשלח, להבעל, כבכ"מ שאנו באים מצד ששלוחו של אדם כמותו, דהא עצם הכתיבה איננה מילי אך מעשה כבכ"מ, אלא ש"מ כדברינו דמצד המשלח, הבעל, אינו דרוש רק הציווי כדי שיהיה הסופר בגדר שלוחו של אדם לבד בלי ה"כמותו", כנ"ל והציווי מצד עצמו בודאי דהוה רק מילי וע"ז אמרינן מילי לא מימסרי לשליח.

28והנה בין הראיות דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה הוא גם מזה דריש זבחים (ב, ב), דמקשינן על הא דסתמא בקדשים פסול, מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף ומשנינן: "זבחים בסתמא לשמן קאי, אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת", ומשמע דאי נימא דסתמא כשר בגיטין היה יכול הסופר לכתוב מעצמו גם הטופס וגם התורף, ולא אתינן בזה מטעם חסרון שליחות.

29ולפי דרכנו נאמר, דגם מכאן אינה ראיה רק ע"ז דלא בעינן בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו, אבל אינה ראיה דלא בעינן כלל בזה הגדר של "שלוחו של אדם" לבד, דעי' בב"מ (כב, א): "וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע? תרגמא רבא אליבא דאביי דשויה שליח. ה"נ מסתברא, דאי ס"ד דלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם", - וחזינן מזה, דאלמלי גזה"כ ד"מה אתם לדעתכם" היתה מועילה ג"כ הפרשתו של אחר כיון דשמעו אח"כ הבעלים וניחא להו. ונראה דכ"ז הוא דוקא במקום דבעינן את הגדר של "שלוחו של אדם כמותו", אבל לענין כתיבת הגט, לפי דברינו הנ"ל אם היה הסופר כותב בעצמו גם את הטופס וגם את התורף של הגט, על סמך שיודע שהבעל עומד לגרש את אשתו ושמע הבעל וניחא ליה בזה ונותן להסופר את שכרו, לא היה בכאן חסרון מטעם שליחות כיון דלא בעינן רק "שלוחו של אדם" לבד בלי דיני השליחות כנ"ל, לולי החסרון מטעם סתמא, שמפני זה בעינן דוקא שיהא הציווי לפני הכתיבה.

30ובזה אפשר לישב קושית התוס' בריש זבחים (ז, א) דשקלינן וטרינן שם בגמ' ללמוד מהמשנה דריש כל הגט דסתמא פסול בגט, ומכל הבבות שרוצה ללמוד זאת, מסקינן דאין ראיה ורק למדים זאת מהרישא דהכותב טופסי גיטין הנ"ל, ומקשו שם בתוס' (ד"ה הכותב): "ותימה, דלא קתני בהא יתר על כן, כיון דע"כ יתר הוא דמכל הנך קמייתא לא מצי למידק דסתמא פסול אלא מהך?" ולפי דרכנו נאמר, דאמנם הא בהא תליא, דאם היה הדין דסתמא בגט כשר משום דהיינו סוברים דאשה בסתמא לגירושין עומדת, ממילא לא היה כאן חסרון מצד שלילת הציווי של הבעל, מצד דכיון שאנו רואים ניחותו של הבעל אח"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע. אבל כיון דדין הוא דסתמא פסול משום דאשה בסתמא לאו לגירושין עומדת, ממילא באופן כזה שכתב מקודם גם הטופס וגם התורף, הנה מלבד החסרון מצד לשמה יש בזה שוב חסרון מצד השליחות, דבכה"ג לא נעשה כלל שלוחו של אדם, וע"כ לא שייך בזה למיתני "יתר על כן", דהוה משמע דכולהו בחדא מחתא מחתינהו מצד החסרון דלשמה, בעוד שבאמת יש בזה חסרון גם מסוג אחר כנ"ל.

31ונחזור לענינינו בהא דא"ר חסדא "יכילנא למיפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא", שאמנם גם מכאן ראיה להא דאמרן, דזו היא הנותנת, דאי היה בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו, דאי היה בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו, הנה באמת אין פירוקא לקושית הפני יהושע, דאיזה קפידא יש בשליחות בכ"מ אם השיג השליח את שכר טרחתו מאיש אחר, אחרי דס"ס הוא עושה את השליחות לא על סמך השכר טרחה של האיש הלזה אך על סמך של המשלח. אבל דוקא כאן דכאמור לא בעינן בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו כנ"ל וה"וכתב" מתקיים בנוגע להבעל רק ע"י הציווי שהוא מצוה, כי הכתיבה בעצמה הרי איננה מתיחסת אליו כנ"ל, הנה ממילא לא מתקיים ה"וכתב" רק כשהסופר כותב מכח ציוויו של הבעל לבד, אבל כיון דגם היא מסייעת ליה בהציווי, כי הלא בלי שכרה לא היה הסופר כותב תו לא מתקיים ה"וכתב".

32וכשם שבה"ונתן" מלתא דפשיטא הוא, שהוא צריך לעשות כל מעשה הנתינה ולא שהיא תסייע לו בזה, ואם יאמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע, אף שהוא יסייע לה בהגבהת הגט מע"ג קרקע לאו כלום הוא, כך הוא ג"כ בה"וכתב" צריך להיות כל הציווי, שרק ע"ז נאמר ה"וכתב" כנ"ל, מצדו בלי סיוע מצדה.

33ואמנם בה"ונתן" מלתא דפשיטא הוא, דאף אם היא תשלם להשליח הולכה את השכר טרחא לא איכפת לן, אך זו היא הנותנת, דשם כיון דעצם הנתינה מתיחסת אל הבעל מצד הגדר דשלוחו של אדם כמותו, לא איכפת לן זאת כלל מה שהשליח משיג שכר טרחא ממנה, דהא אף אם הבעל בעצמו מקבל כסף ממנה בעד נתינת הגט נמי אין בזה כל חסרון כמובן. אבל בנוגע להוכתב כיון דאין הכתיבה בעצמה מתיחסת אל הבעל, דהא אין בזה הגדר דשלוחו של אדם כמותו, ואין דרוש מצדו רק הציווי, הנה במקום כשגם היא היתה הגורמת לזה, תו חסר ה"וכתב" כנ"ל.

34וע"ז אמרינן שפיר "ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן" וכפירש"י מצד הפקר ב"ד הפקר, אע"ג דכאמור כח ב"ד יפה רק בהוצאה ולא בהכנסה, אכן באמת אין אנו מקפידים דוקא ע"ז שישלם להסופר מכיסו, ואם ישלם איש אחר עבור הכתיבה בודאי לא איכפת לן, וכל הקפידא כאמור הוא שהיא לא תשלם שכר הסופר, כי עי"ז היא המסייעת בהכתיבה בעוד שהוא לבדו צריך להיות כל הכורת, וגם הכתיבה היא בכלל הכריתות, אכן כיון דעכ"פ כח ב"ד יפה בהוצאה והכסף אינו שלה, ממילא הרי היא אינה מסייעת כלל בהכתיבה.

35ומובן שלא קשה לפ"ז קושית הפני יהושע הנ"ל, דל"ל טעמא דהפקר ב"ד הפקר, תפ"ל שהיא בעצמה מקנה זאת להבעל ע"י הסופר? דמובן שלא קשה לפ"ז, דהא כאמור כל הטעם של "יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא", הוא משום דהיא מסייעת בהכתיבה, ואם נצטרך לההקנאה מצדה, הרי שוב לא נעשה הכתיבה על ידו לבדו.

36ולא דמי לטבלא שהוא שלה (שם כ, ב), דהתם אם אמרינן דאשה ידעה לאקנויי היא מקנה את הטבלא עוד לפני הכתיבה, משא"כ לענין שכר הסופר דכרגיל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, וכיון שהוא יצטרך להקנאתה אחרי הכתיבה הרי זהו גופא סיוע מצדה כנ"ל, ולכן אנו זקוקים בזה כאמור להגדר דהפקר ב"ד הפקר.

37ומלבד זאת לפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים, דמחוסר הקנאה הוי כמחוסר קציצה במקום שאי אפשר במציאות בלי הקנאה, וא"כ אם נזדקק להקנאתה ע"י הסופר, הרי שוב יופסל בשביל זה גופא, ולכן אנו צריכים בע"כ להגדר דהפקר ב"ד הפקר, שזה נעשה ממילא, וביחוד כאמור שאין אנו דרושים בזה כלל לקנינו, אך להוצאת הכסף מרשותה לבד, באופן שבעצם הכשרת הגט אין חסרון גם מקודם וממילא אי אפשר לבוא בזה מצד מחוסר הקנאה כנ"ל.