דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה ד

1חקירה אם פחות משוה פרוטה לא הוי כלל כסף או דאין בזה הקפדת והנאת בני אדם. - רש"י לענין מעשר שני סובר כהצד השני והראב"ד בשטה מקובצת סובר כהצד הראשון. - וזהו ג"כ המחלוקת בין רש"י ור"ת בטעמו של דבר דאשה אינה נקנית בפחות מש"פ, דרש"י מפרש הטעם משום דגנאי הוא לה, דלשיטתו אזיל בזה. - ובזה הוא ג"כ מחלוקת רש"י ותוס' בטעמו של דבר דמתנה ע"מ להחזיר באשה אינה מקודשת, דגם בזה רש"י לשיטתו אזיל. - וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כשיטת רש"י. - חקירת הר"ן אם היא אומרת לדידי שויה לי תלויה בהחקירה הנ"ל. - ובזה אפשר לישב דעת הרמב"ם שמחלק בין דבר המתקיים לשאינו מתקיים לענין הא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי. - וזוהי השקלא וטריא בגיטין דמקודם דמה איסוה"נ לפחות מש"פ ואח"כ דחו זאת. - האבני מלואים מסביר בזה את הטעם של הרמב"ם דמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר קנה אבל באמת אין זה מספיק. - ובזה אפשר להסיר קושית הר"ן על הרי"ף שמקשה מאי קמ"ל בהא דכתב הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ. - מחלוקת הרמב"ם והרא"ש במקדשה באיסור הנאה דרבנן נמי תלויה בזה.

2גיטין (כ, א): "גופא, שלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר, אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית, דלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי".

3והנ"ל בהבנת שקלא וטריא זו.

4דהנה יש לחקור בהא ד"חמשה פרוטות הן" בב"מ (נה, א) אם פחות משוה פרוטה לא יחשב כלל לכסף ולדבר ממשי, או דהוא כסף ודבר שאין בזה הקפדת והנאת בני אדם.

5והנה מצינו בזה מחלוקת הראשונים בב"מ (נג, א) דאמרינן שם: "לא ס"ד, דתניא בהדיא מעשר שני בטל ברובא, ובאיזה מ"ש אמרו, במעשר שאין בו שוה פרוטה וכו', ואם איתא לדחזקיה, לעביד ליה לדחזקיה וניחל ליה על מעות הראשונות? דלא פריק, וניתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו? דאורייתא ודרבנן לא מצרטפי, וניתי שתי פרוטות וכו'? מי סברת פרוטה ומחצה תפסה שתי פרוטות, לא פרוטה תפסה פרוטה, חצי פרוטה לא תפסה, הדר ה"ל דאורייתא ודרבנן ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי".

6והנה רש"י ז"ל (ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי) פירש ע"ז: "שהמעורב מן התורה בטל ברוב, דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו, היכא דיש לו מתירין לא ליבטול הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן".

7אכן בשטה מקובצת בשם הראב"ד ז"ל כתב: "דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי, פי' מעשר שני שאין בו ש"פ מן התורה אינו צריך פדיון ויכול לאכול חוץ לחומה, לפי שאין לו כסף וכתיב וצרת הכסף וכו'. ולקמן קרי ליה דאורייתא הדר ה"ל דאורייתא ודרבנן, כי זה פחות מש"פ הנשאר כיון שהיה בתחילת הפרשתו ש"כ דאורייתא הוא, וזה שלא היה מתחילתו כי אם פחות מש"פ הוא דרבנן".

8וברור דדעת הראב"ד הוא כהצד הראשון שבחקירתנו, וממילא אף במקום שאין אנו דנים בהקפדת והנאת בני אדם, אך בעצם הדבר אם יחשב לכסף, הנה פחות מש"פ לא הוי בכלל.

9ודעת רש"י כהצד השני, א"כ אין זה ענין כלל לחמשה פרוטות, דבכולן מפקינן פחות משוה פרוטה רק מצד הקפדה או הנאה דלא שייך, אבל לענין מ"ש דאין אנו דנין בדבר שבין אדם לחבירו, אך באיסור בעצם הדבר הוי גם זאת בכלל וצרת הכסף.

10ובקידושין (ג, א) אמרינן: "למעוטי חליפין, ס"ד אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל, ואימא ה"נ? חליפין איתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה" ופירש רש"י (שם ע"ב ד"ה לא מקניא נפשה): "משום דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה תורת חליפין בקדושין".

11ובתוס' (שם ע"א ד"ה ואשה) כתבו: "וקשה לר"ת, דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ? וכו' לכך נראה לר"ת, דגרסי בפחות מש"פ לא מקניא ולא גרס נפשה דלאו בקפידא תליא מלתא, אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון, דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מקריא כסף.

12וברור, דרש"י לשיטתו לא יכול לפרש כר"ת, דלדידיה הרי אמנם רק בקפידא תליא מלתא כנ"ל.

13ודעת התוס' ג"כ כהצד הראשון כמו דעת הראב"ד הנ"ל.

14ולהלן שם בקדושין (ו, ב) אמרינן "הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בכולהו קני, לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין", וכתב רש"י ע"ז (ד"ה אלא אמר רב אשי) "והאי לחליפין דמי כקנין בסודר, דאינו אלא אוחז בה ומחזירו".

15ובתוס' (ד"ה לבר) איתא: "וא"ת, במאי דמי לחליפין, אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמר בנדרים פרק השותפין (מח, ב) דאי תפיס לה מיתפסי? ונראה לר"י, דלאו חליפין הוא, ומדרבנן הוא דלא הוי קדושין, לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמי, ואתי למימר אשה נקנית בחליפין, הלכך אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה.

16ונראה, דאזלי לשטתייהו, דלשיטת רש"י הלא גם מה דאין אשה נקנית בחליפין הוא משום דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, כלומר, אף דהוה כסף, אך הנאה אין כאן כנ"ל; א"כ ה"נ אף דמיירי בהילך מנה והוה כסף בודאי, אך כיון דאמר, ע"מ שתחזירהו לי, הרי אין בידה להנות מזה, וז"ש "לפי שאין אשה נקנית בחליפין" וגם בזה גדר אחד הוא. וכן הסביר גם הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' אישות הלכה כד): "האומר לאשה, הרי את מקודשת לי בדינר זה עמ"נ שתחזירהו לי אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה. שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום". ובעלי התוס' ז"ל לשטתייהו, דהחסרון בפחות משוה פרוטה הוא משום דלא הוי כסף, וזה הוא הגדר גם בחליפין, והכא הרי כיון דמתנה ע"מ להחזיר שמיה מתנה, הרי כסף יש כאן, ומה ענין זאת לחליפין, לכן פרשו את מה שפרשו. ושם בקדושין (יג, א) איתא: "א"ר אסי א"ר מני, כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ" והקשו בתוס' (ד"ה כשם) "תימה, דה"ל למידק איפכא דא קניני אשה לא ידעינן אלא משדה?"

17אכן לשיטת רש"י מובן הדבר, דאין כאן גם סרך קושיא, דבאמת היה לנו לאמר בקרקע דלא בעינן גם פרוטה אחרי דגם פחות משוה פרוטה הוי כסף, והנאה הרי לא בעינן בזה כנ"ל, דגם ע"מ להחזיר קנה במכר, וקמ"ל דבכ"ז לא פליגי.

18ובעלי התוס' לשיטתייהו שפיר הקשו.

19ובר"ן חקר שם בהא דאמרינן שם (ח, א): "רב כהנא שקיל סודרא בפדיון הבן, אמר ליה, לדידי חזי לי חמש סלעים", והסתפק (ד, א ד"ה גרסינן) אי גם באשה "בפחות משוה פרוטה אי מצי אמרה לדידי שוה לי ותתקדש בזה". ונוכל לומר דגם זה יוכנס תחת סוג החקירה שחקרנו בהגדר דפחות משוה פרוטה, דלהצד הראשון בודאי לא מהני ולהצד השני אפשר דתתקדש בזה, וד"ל.

20ובזה נוכל לישב דברי הרמב"ם (בפ"ד מהלכות אישות הלכה יט) שכתב: "קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת מספק, וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. הא למדת, שכל המקדש בשוה כסף אם היה שוה פרוטה באותה המדינה הרי אלו קדושי ודאי, ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קדושי ספק. יראה לי, שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שוה כלום".

21והקשה עליו הרא"ש ז"ל בקדושין שם (פ"א סי' יז) על מה דמשמע מדבריו, דאם ידעינן ששוה פרוטה במדי הרי זו מקודשת ד"ת, דבאמת אין בכסף אלא מקומו ושעתו, וכל הדבר הוא רק גזירה דרבנן, ממילא אין הבדל בין דבר המתקיים לבין דבר שאינו מתקיים?

22ונאמר בזה, דאמנם גם הרמב"ם יודה, דאין בכסף ושוה כסף אלא מקומו ושעתו, אבל זה רק אם נתפוס דפחות משוה פרוטה לאו כסף הוא ואין לנו לחוש מאי דבמדי הוה זאת כסף.

23אכן הרמב"ם לשיטתו, דכסף מיקרי גם כ"ש, והא דאינה מקודשת משום דהנאה אין כאן, א"כ אין זה חסרון עצמיי, אך ורק חסרון מקריי, ומובן דבזה לא שייך לקבוע גדרים ד"אין לך אלא מקומו ושעתו", דהא ס"ס מקרה יש כאן דיהיה לה הנאה מזאת.

24וזה הוא שהבדיל בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים דשם גם המקרה אין.

25ולהבנת הגמ' בגיטין שהתחלנו בפרקא זו נקדים דברי הקצוה"ח (סי' ר ס"ק ה), שחילק בין גט לשטר מתנה, דרק בהראשון אמרינן גיטו וידו באין כאחד, אבל בשטר מתנה בכה"ג בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו דלא מהני, והגדר בזה הוא משום דבגט אשה ועבד לאו מטעם זכיה הוא, דלא בעינן בזה שום זכיה וקנין, והתורה לא אמרה רק "ונתן בידה" אף בגוונא דאינה קונה את הגט, משא"כ בשטר מתנה.

26והביא ראיה להגדר הנ"ל בגט מהא דקי"ל דגם כתבו על איסורי הנאה כשר, אע"ג דאין קנין באיסורי הנאה כדאמרינן בב"ק (מה, א) "שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש" (וכבר הארכתי בזה בשמעתתא ו פ' ה). וזה שחפץ רב אשי להביא ראיה לדינא זו מעלה של זית, דסבר כהצד הראשון שבחקירתנו כהנ"ל, וכיון דלא נחשב כלל לכסף, ממילא לא שייך גם גדר קנין בזה, דהוי דבר שאין בו ממש, וא"כ יש ראיה לגדר זה דבגט בעינן רק "ונתן בידה" כהנ"ל. ודחי הגמ' דלא כן, דבאמת כהצד השני דהוי כסף, אלא דהחסרון הוא מצד אחר, אבל קנין לעולם שייך בזה, והראיה לגדר זה בפחות משוה פרוטה הלא הוא מזה גופא "דחזי לאיצטרופי" דאי תאמר כהצד הראשון, א"כ גם בכסף הרבה הרי מתחלקים הם לפחות משוה פרוטה וכל חלק לא יחשב לכסף, ואם כל "חלק" הוא אין גם מההצטרפות יהיה אין ואפס, דאיך יולד יש מאין?

27באופן שלפי מסקנת הגמ' גם פחות מש"פ הוי כסף אלא דאין בזה הנאת והקפדת בני אדם כשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל.

28ועי' באבני מלואים (סי' כח ס"ק טז) הנ"ל בפרק הקודם שמסביר בההבדל הנ"ל, דבקדושין בעינן הנאה ובמכר רק כסף, הא דמחלק הרמב"ם דמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר קנה, משום דבאמת גם מלוה הוי כסף, אלא דהנאה אין כאן משום דכבר עבר הנאתו, ולכן בקדושין דבעינן דוקא הנאה אינה מקודשת ולא כן במכר דסגי בכסף לבד.

29ואי אפשר להבין זאת בלי הנחתנו הנ"ל בשיטת הרמב"ם שלקח את המקור לזה מדברי הגמ' "ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה" וכדברי רש"י שגנאי הוא לה.

30אבל בגופא דעובדא הסברו אינו מתאים כל כך, דאדרבא יותר מסתבר דהנאה יש כאן, דס"ס הלא ע"י הקדושין היא נפטרת מהשיעבוד שהיה עליה ואין לך הנאה גדולה מזו, אלא דכסף אין כאן מצד דמלוה להוצאה ניתנה; ולכן אמרינן שם דבהנאת מלוה מקודשת משום דהנאה יש כאן שפיר בזה, אלא כשמקדשה במלוה גופה אינה מקודשת משום דכסף אין כאן אחרי דמלוה להוצאה ניתנה כנ"ל, והנכון בזה מה שכתבנו בפרק הקודם.

31ועיין בר"ן פ"ק דקדושין (א, ב ד"ה בשטר): "ירושלמי (פ"א הל' א) והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכות, הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה, אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא, ולא ידעתי למה הביאו וכו' והא ממילא משמע, דכיון דמקשינן הויה ליציאה ומינה ילפינן קידושי שטר מה יציאה לא בעינן שיהא בגט זה ש"פ. דהא קי"ל בפ' המביא תניין (כ, א) דכתבו על איסוה"נ כשר, אף שטר קידושין נמי אע"פ שאין בו ש"פ?"

32אכן לפ"ד ניחא, דטובא קמ"ל, דהא כל הטעם דכתבו על איסוה"נ כשר הוא משום דלא בעינן שם קנין אך ורק נתינה, דקנין לא שייך שם בכלל כיון דגם בע"כ היא מתגרשת. וא"כ בקדושין דשם בעינן דוקא רצונה, ולא הוקשה בזה הויה ליציאה ובכל קדושין יש בזה משום קנין, והלשון מוכיח "האשה נקנית והאיש קונה", וממילא אם נימא דפחות מש"פ לא הוי כלל בכלל כסף ולא שייך בזה כלל הגדר קנין, ולכן קמ"ל שפיר דהאמת הוא כמסקנת הגמ' בגיטין הנ"ל, דאינו דומה פחות מש"פ לאיסוה"נ, דשם באיסוה"נ לא שייך כלל הגדר קנין, משא"כ בפחות מש"פ, ולכן שפיר היא מתקדשת אע"פ שאין בהשט"ח שוה פרוטה.

33ועי' עוד בגיטין (מב, ב) עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור, ושם (מג, א) מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא, ועי' בתוס' שם (ד"ה מי), שהקשו, דהא אפשר לו למכור את כל העבד? ותרצו לבסוף, דהא דאפילו מכרו כולו אינו מכור, דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס. ומובן דהשקלא וטריא בתוס' הוא אם שייך הגדר מכירה בדבר שאינו שוה פרוטה.

34ועי' באבני מלואים (סי' כח סעיף כא ס"ק נד) "המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי שאין לו עיקר בדאוריתא מקודשת", שהוא דעת הרא"ש בפ"ב דקדושין (סי' לא), והביא ראיה מהא דאמרינן שם (נח, א) גבי חולין שנשחטו בעזרה, דאי כל האיסור הוא רק מדרבנן היא מקודשת. והב"ש שם (ס"ק נג) מוכיח, דדעת הרמב"ם הוא לא כן, ואף באיסור הנאה דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא נמי אינה מקודשת, דהא ס"ס מחמת גזירת חז"ל אינו נותן לה כלום.

35ומכלל דברינו הנ"ל יתבאר דגם במחלוקת זו לשיטתייהו אזלי, דמן המחלוקת בהטעם דאשה אינה מתקדשת בפחות משוה פרוטה תסתעף עוד מחלוקת וזוהי.

36דהנה הלכה פסוקה היא (עיין שו"ע אה"ע סי' כט סעי' ב) וכו"ע מודים בזה, דאשה מתקדשת בהנאה בעלמא אף בלי כסף, ואם אומר לה ע"מ שאדבר לשלטון נמי מקודשת, אבל אם אשה מתקדשת גם בכסף לבד בלי הנאה בזה יש להסתפק.

37והנה אם נימא דפחות משוה פרוטה הוי ג"כ כסף, ובכ"ז האשה אינה מקודשת בזה משום דלית בזה הנאה, הרי חזינן מזה, דכל הקדושין מתהוים רק מההנאה; אבל אם נימא דפחות מש"פ לא הוי כלל כסף, אפשר שיש שני דינים בקדושין, דהם מתהוים גם מהנאה לבד בלי כסף וגם מכסף בלי הנאה.

38ולכן הרמב"ם לשיטתו הנ"ל שפיר פסק, דאף באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת אף מדאורייתא, כיון דלדידיה יש רק סבה אחת המביאה לקדושין והיא ההנאה, והרא"ש לשיטתו שסובר בכל זה כשיטת התוס' וכפי שהבאנו לעיל, דמשיג על הרמב"ם, דמחלק בהא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי בין דבר המתקיים לשאינו מתקיים, משום דסובר דפחות מש"פ לאו כסף הוא כלל, הנה לדידיה יש שני דינים בקדושין, דהם מתהוים גם מהנאה לחוד וגם מכסף לחוד, ולכן פסק דבכה"ג מקודשת מדאורייתא.