דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה ה

1מענין לענין בהגדר הנ"ל. - קושית קצות החשן איך יתכן שתחייב שבועה על מחטין שאינן שוין פרוטה. - חקירה בהחיוב דמים במזיק אם זהו עצם החיוב או רק מסובב מהחיוב. - בזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם יש שבועה בתביעת חפירת קרקע. - ובזה מסולקת קושית הראב"ד מחבלת לי שתים. - וממילא הרמב"ם לשיטתו אזיל בזה. - חקירת הרשב"א במקדש בכלי שאין בה ש"פ תלויה במחלוקת הרמב"ם ורש"י עם התוס' הנ"ל. - ועוד יתבאר דבקרקע כו"ע מודה דאפשר לקנות בכלי שאין בו ש"פ. - ראית האבני מלואים דגם בקדושין וגם בקרקע אינו מועיל בכלי שאין בו ש"פ. - באמת אין ראיה על קרקע דהא בהא תליא.

2ומענין לענין בהגדר של פרוטה ופחות מש"פ.

3בב"מ (נה, א) ושבועות (לח, ב) שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואמרינן בשבועות שם (מ, ב) אמר רב ענן אמר שמואל, טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב, לפיכך יצאו כלים למה שהן, ובחו"מ (סי' פח סעיף ג): "אפילו היו עשרה מחטין בפרוטה תבעו שנים והודה לו באחת מהן חייב".

4והקשה בקצוה"ח (ס"ק ד) ע"ז: "וקשה, אם הוא בעין ה"ל הילך וכמבואר בסעיף כד, דפקדון כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, ואי ליתא בעינא וכגון שנאבד ומחוייב לשלומי א"כ תו לא הוי ש"פ, דהא א"צ להחזיר רק דמים ולא הכלי, ואין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ. ודוחק לומר, דמיירי מהלואת מחטין, דלישנא דקרא כי יתן איש אל רעהו לשמור משמע פקדון?" ורצה לתרץ עפ"י מאי דאמרינן בב"ק (קה, א): "אמר רבא, גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים, אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת". וכתבו שם בתוס' (ד"ה אמר): "דה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה". ה"נ בכלי כיון דאית בה דין ש"פ כשהיא בעינא צריך נמי להחזיר דמיה, אע"ג דלית בה ש"פ השתא בדמים כדי להשיב את הגזילה, אבל במסקנא כתב הגאון הנ"ל בעצמו "אמנם בשומרים אכתי צ"ע, דנראה כיון דלא אשתעבד נכסי שומר אלא משעת פשיעה א"כ מטעם זה לא נתחייב בדמים"?

5ונ"ל לישב זאת אחרי העיון כהלכה עפ"י דברי הגאון מחנה אפרשים (הל' נזקי ממון סי' א) שחקר בספרו, אם אחד הזיק חפץ של חבירו שהיה שוה באותה שעה, למשל, חמשה זהובים, ואח"כ בשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא ארבעה, כמה חייב לשלומי. והציר אשר עליו תסוב חקירתו הוא בזה, אם כל מזיק דמשלם דמים הוא מפני שזוהי עצם חיובו כמו, למשל, במכירה דע"י קנין החפץ יתהוה על הלוקח חיוב ממון או דהדמים הוא רק מסובב מחיובו, כלומר דעצם חיובו הוא להחזיר לו את הכלי שהזיק והדמים הוא רק תמורת הכלי שעליו לתת. דלהצד הראשון עליו לשלם כפי השווי בעת ההיזק, אבל להצד השני יוכל לשלם לו כמו השתא.

6ורוצה הגאון הנ"ל לומר שם, דזוהי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא שנויה דדעת הראשון (בפ"ה מהלכות טוען הלכה ב): "וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה וכו' בין שטענו שחפר שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחד וכו' ה"ז נשבע היסת". והשיג הראב"ד ז"ל: "נראין דברים, שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעות ממון, וכמו שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת", דהוא מטעמא, דהרמב"ם סובר כהצד השני, א"כ גם אם תובעו לשלם הרי הוא תביעת קרקע, דהכסף הוא רק המסובב כנ"ל, והראב"ד סובר כהצד הראשון, ולשיטתו שפיר השיג, זוהי תכן דברי הגאון הנ"ל אך בהסברה יותר רחבה. ובזה יסולק גם קושית הראב"ד מחבלת בי שתים, דשם בודאי הדמים הוא עצם החיוב, ולא מסובב החיוב, כמובן מאליו דלא שייך שם זאת.

7והנה אם יזיק כלי ששויה פחות מפרוטה אם חייב על זה נמי תלוי בהחקירה הנ"ל כמובן.

8וממילא הרמב"ם והמחבר לשיטתם, דגם בתבעו לשלם דמים הרי הוא פטור משבועה דאורייתא ותפסו כהצד הני דהדמים הוא רק תמורת הכלי שעליו לתת, א"כ אף בשומרים, נהי דחיובם הוא רק משעת פשיעה, אבל הרי לא שאני ממזיק לכה"פ, דגם שם לפי הנ"ל אם יזיק כלי פחות משוה פרוטה דחייב לשלם, דהא הדמים הוא תמורת הכלי, וכלי אף פחות משוה פרוטה דבר חשוב הוא.

9ולענין קידושין בכלי של פחות משוה פרוטה, עיין ברשב"א בחידושיו (שבועות לט, ב ד"ה ה"ג), שנסתפק בזה, אם נימא כיון דכלי חשוב ממון אפי' בפחות מש"פ לדין שבועה ולהוציאו בדיינין, הוא הדין אף בקידושי אשה או לא.

10ולפי דרכנו גם זה נכנס במחלוקת רש"י והרמב"ם עם התוס' וסייעתם, דאמנם כלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה מיקרי דבר חשוב, אבל סוף סוף אין בזה הנאת פרוטה, מאחר דאפשר להשיג את הכלי אף בפחות מש"פ; וממילא לשיטת רש"י והרמב"ם הנ"ל, דיש רק סבה אחת הגורמת להקידושין היינו ההנאה, ואף נתינת כסף ממש בלי הנאה אינו מביא לקדושין, ממילא אף בכלי שאין בו ש"פ לא הוי קידושין, דנהי דהוי דבר חשוב כמו כסף פרוטה, אבל ס"ס הנאה של פרוטה אין כאן כנ"ל, כמו שמדגיש הרמב"ם במתנה ע"מ להחזיר הנ"ל, דנהי דשמה מתנה, אבל אשה לא מקניא נפשה אלא בהנאת ש"פ. אבל לשיטת תוס' והרא"ש הנ"ל, דיש בקדושין שני גורמים, הנאה בלי כסף וכסף בלי הנאה, ולכן אף באיסורי הנאה דרבנן היא מקודשת מדאורייתא, אע"ג דודאי אין בזה הנאה של ש"פ, בכ"ז היא מקודשת מדאורייתא משום דמדאורייתא הוי כסף כנ"ל, ה"נ בכלי שאין בו ש"פ, כיון דהוא דבר חשוב ככסף פרוטה היא מקודשת שפיר.

11ומכלל דברינו אלה יתבאר, דבקניני ממון גם כלי שאין בו ש"פ נמי יחשב לכסף לקנות בו, דהא שם בודאי גם כסף בלי הנאה הוי קנין, והראי', דאמרינן שם דגם מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה.

12ועי' באבני מלואים (סי' לא ס"ק ו) שמביא ראיה, דגם בקדושין וגם בקנינים אינו מועיל כלי שאין בו ש"פ, בקדושין - מהא דאמרינן שם (ג, א): "ואימא ה"נ? חליפין איתנהו בפחות מש"פ, ואשה בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה", וכל חליפין הלא הוא בכלי דפירי לא עבדי חליפין; וחזינן מזה, דאין הבדל בין כלי ובין כסף לענין קידושין, דלעולם בפחות מש"פ לא הוי קידושין, ובקנינים - מהא דאמרינן שם (יג, א): "כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ, כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ, אמרו ליה, והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות מש"פ, קרקע נקנית בפחות מש"פ? א"ל, כי תניא ההיא בחליפין, דתניא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה".

13אכן לפי דרכנו, בקרקע ודאי אפשר לקנות בכיל שאין בו ש"פ, כיון דשם לא בעינן הנאה, וכלי הוי דבר חשוב אף בפחות מש"פ כנ"ל. ומה שאמרו "כי תניא ההיא בחליפין" הלא זו גופא היא הנותנת, דלשיטת הרמב"ם הנ"ל הלא צריכים אנו לפרש מה דמחלקינן דמתנה ע"מ להחזיר במכר קנה, ובאשה אינה מקודשת לפי שאין אשה נקנית בחליפין, דמזה הוא המקור לההבדל שאמרנו לשיטתו בין קדושין למכר, דבקדושין כל הכסף הוא מטעם הנאה, אבל במכר גם כסף בלי הנאה הוא מעשה הקנין; משום דבמכר אנו מוצאים גם קנין חליפין שאין בזה הנאה כלל, וממילא אף בכסף יש בזה משום מעשה הקנין אף בלי ההנאה, משא"כ באשה, דשם אין קנין חליפין, הנה הקנין שבכסף הוא רק מצד הנאה. ולזה אולי מכוין הגמ' באמרם "כי תניא ההיא בחליפין", דבמקום שחליפין קונים והוא בכלי שאין בו ש"פ, שם גם כסף הוא מעשה הקנין אע"ג שאין בו הנאת פרוטה אך מצד הכסף בעצמו במקום שהוא דבר חשוב ככלי, אבל בקדושין ס"ס אינה מקודשת בו "כיון דאין בזה הנאת ש"פ".

14ואין להקשות, דלפ"ז אמאי באמת אין קרקע נקנית בפחות מש"פ אם לא בכלי כנ"ל, מאחר דגם פחות מש"פ נקרא כסף והנאה לא בעינן בזה כנ"ל? דאפשר, דאע"ג דהוי כסף בכ"ז לא שייך בזה קיחה כיון דלא הוי דבר חשוב, ועי' בתוס' גיטין (כ, א ד"ה דלמא) שהאריכו בזה אם שייך נתינה בפחות מש"פ.

15ואין לתמוה, דא"כ הדרא קושית התוס' (קידושין ג, א ד"ה ואשה) לדוכתה, מדוע צריכה הגמ' להוסיף "ואשה בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה", דתפ"ל מצד דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, ובפחות מש"פ לא מיקרי קיחה? דע"ז נשיב, דהא הגמ' מדברת לענין חליפין שהוא בכלי, וכלי נקרא דבר חשוב אף בפחות מש"פ כנ"ל, וע"כ צריכה הגמ' להוסיף את הדברים דאשה בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה, שבכאן צריכים דוקא הנאת פרוטה, ומזה לקח הרמב"ם את ההבדל בין קדושין למכר.

16ומלבד כל ההבדלים בדינא שמסתעפים מזה כנ"ל יצא לנו עוד הבדל לענין כלי שאין בו ש"פ, דבקדושין אינו מועיל ובמכירה שפיר מועיל כנ"ל.