דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה ח

1מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אי סגי בידיעת השליח לקבלה בקדושי שטר. - באמת הרמב"ם לשיטתו דגדר שליחות הוא מסירת כח וביחוד בשליחות לקבלה. - הדין דבעינן לדעתה בשטר הוא לא מצד חלות הקדושין אך מצד קביעת שם השטר. - ומאומר אמרו לא קשה עפ"י מה שביארנו את ההבדל בין שליח להקדש ובין אומר אמרו. - מסירת כח לא שייך רק במקום שהשליח השיג בזה את כל כחו של המשלח, משא"כ בשעשאו שליח רק על האמירה לבד. - לכאורה יש להעיר מאומר לב"ד הגדול תנו גט לאשתי שעשאם שלוחים על כל ענין הגירושין. - באמת בגט שאני, דבעינן בעת הנתינה שיהא קנינו של הבעל. - קושית הפני יהושע בהא דשליח שלא ניתן לגירושין. - בכל שליחות יש שני גדרים גם מצד מסירת כח וגם מצד היחס שהפעולה מתיחסת אל המשלח, והדין דשליח עושה שליח מיוסד על הגדר הראשון, אכן זה לא שייך במקום שאותו הכח צריך לשוב שוב אל המשלח. - קצות החשן בישובו על הקושיא הנ"ל תלי תניא בדלא תניא. - חידושו של הקדוש מרדו"ש הוא, דאף במקום שמצד המשלח נתרוקן כל הכח אלא שלהשליח אין בידו מפני איזו סבה לגמור הענין דגם שם לא שייך הגדר דמסירת כח. - קושית קצות החשן לשיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל ובכלל על כל ההרשאות שבגיטין אחרי דיש עכשיו חרם דר"ג. - הגדר דמילי לא מימסרי לשליח בנוי על שתי הנחות שלא שייך בזה הגדר דמסירת כח ושלא שייך בזה שליחות מצד יחס המלים להמשלח. - מאן דסבר דאומר אמרו כשר סובר רק את ההנחה הראשונה ולא השניה. - הקדוש מרדו"ש אינו מכוון רק אל ההנחה הראשונה. - ובזה מסולקת קושית הפני יהושע מצד עד מפי עד.

2בר"ן קדושין פרק קמא (ה, ב לפני ד"ה גרסי') לענין הסוגיא של כתבו לשמה ושלא מדעתה (ט, ב) מביא כדברים האלה: "ודעת הרמב"ם ז"ל (אישות פרק ג הל' יח) כדברי הרב אלפסי, וכתב שם, דהיכי דשויה שליח שהוא כותבו מדעת שליח. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, דאין כותבין אלא מדעתה כדאמרינן גבי גט דאומר אמרו פסול או בטל, כדאיתא בפ' התקבל (גיטין סו, ב) ודכותה נמי קידושין, דהא משטרא דגט ילפינן, מה התם בעינן דעת מקנה ולא שליחו, הכי נמי דעת מקנה ולא שלוחו".

3והנ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל בהגדר שליחות, שכבר הארכנו בזה כמה פעמים בספרנו שלדעתו הוא גדר של מסירת כח, דהמשלח מוסר להשליח את כחו והשליח פועל שוב אח"כ בכח עצמי, וביותר בשליח לקבלה שכבר ביארנו (עי' בדרך קודש שמעתתא ו פרק ב ובספרנו זה שמעתתא ו פרק כ ועוד) ששם אי אפשר לפרש את הדברים כפשוטם שידו כידה, דהרי במלתא דבגופא לא שייך לומר שלוחו של אדם כמותו, דס"ס גוף השליח איננו גוף המשלח, וע"כ דהוא רק משום דהיא מסרה לו את כחה וזכותה בקבלת הגט או בהקדושין.

4והנ"מ, דאם היינו מפרשים את הדברים כפשוטם, דידו כידה, הרי אז נחשבת האשה למקבלת הקדושין, דאע"פ שהיא לא קבלה את הקדושין במציאות אבל בדין היא נחשבת למקבלת; אבל לפ"ד הנה באמת השליח נחשב להמקבל את הקדושין לא רק במציאות, אך גם בדינא, אלא שמפני מסירת הכח של האשה מועלת גם קבלתו שהיא מתקדשת ע"י כך.

5ובזה באמת נחלקו הרמב"ם והרמב"ן, דהאחרון מפרש את הדברים כפשוטם דידו כידה, ובכן כל ענין הגירושין פועלת האשה ולא השליח, דהוא רק כמכונה בידה, וכיון דלא שייך למימר דגם דעתו כדעתה, דעכ"פ בדעת לא שייך הגדר שליחות, שפיר הוא מתפלא, דאיך תועיל דעת השליח במקום שבעינן דעת האשה. אכן הרמב"ם לשיטתו הנ"ל, דשליחות הוא מטעם מסירת כח, ובכן אין אנו צריכים כלל לומר דדעתו כדעתה, אלא דבזה גופא שהיא מסרה את כחה וזכותה להתקדש ע"י שטר קדושין להשליח קבלה, בזה גופא הרי כבר יש דעתה, ואם גם לא ידעה אח"כ בעת כתיבת שטר הקדושין לא נקרא זאת כתבו לשמה ושלא מדעתה, דדי בדעתה על השליחות שבזה כבר גמרה ומסרה מצדה את כל כחה וזכותה, והשאר, כל מה שפועל מצדה את חלות הגירושין ע"י שטר זה וגם הדעת על כתיבת שטר בכלל, הכל נכנס כבר בכחו של השליח שהיא מסרה לו את כחו לזה.

6וביותר יש להטעים זאת, דהנה הדין דבעינן כתיבת שטר הקדושין הוא לא מצד חלות הקדושין, אלא מצד קביעת שם השטר, דיוקבע עליו שם שטר קדושין, דכשם שיש ביציאה שני דברים שם הגט והגירושין כך יש ג"כ בהויה, דמקודם נחוץ לקבוע על הנייר שם שטר קדושין ואח"כ באה חלות הקדושין. ואם נכתב השטר שלא מדעתה, אין החסרון בהגירושין, דהא בעת שמגיע השטר לידה כבר הוא מדעתה, אלא דכיון דבעת הכתיבה לא היתה דעתה ע"ז לא הוקבע כלל על הנייר שם שטר קדושין. והנה אם הגדר שליחות הוא מצד מסירת הכח, הנה כשם שהיא מסרה לו את הכח להתקדש על ידו, כך שייך לומר שמסרה לו את אותו הכח שע"י יוקבע שם שטר; אבל אם נימא דהגדר שליחות לקבלה הוא פשוט מטעם ידו כידה בלי שום מסירת כח להשליח, הנה לפני הקבלה איננו כלל בעל דבר בזה, ומה מועיל דעתו בזה במקום דבעינן דעת האשה.

7וממילא לא קשיא מהא דאומר אמרו פסול עפ"י מה שביארנו שם בספרנו דרך הקודש הנ"ל לענין הקדש ע"י שליח, שהמהרי"ט (ח"א סי' קכז) רוצה לחדש דלא תועיל בזה שליחות מצד דמילי לא מימסרי לשליח, אך כמה ראיות יש להיפך, דאמנם מועלת שליחות בהקדש. וביארתי שם, דאמנם שני הדברים אמת, דאמנם במילי לא שייך הגדר שליחות במובן הפשוט דנימא דדיבורו של השליח הוא כדיבורו של המשלח, ובכ"ז מועלת לשיחות בהקדש מצד דאנו באים בזה מטעם הגדר השני שבשליחות, דהוא מסירת כחו של המשלח כמו הציור של שליח לקבלה הנ"ל. אבל באומר אמרו לא שייך שם לבוא מטעם מסירת כח, אחרי דהשליחות לא נעשה על עצם הגירושין, אך ורק על האמירה לבד, ואנו זקוקים לבוא בזה מצד הגדר הפשוט של שליחות, דאמירת השליח תהא כאמירת המשלח וע"ז אמרינן מילי לא מימסרי לשליח.

8ובזה הרי יש ממילא ישוב גם על קושית הרמב"ן הנ"ל; דאמנם בשליחות לקבלה כיון דהשליח השיג את הכח של האשה במה שנוגע לקבלת הגט והגירושין, שפיר מועלת דעתו של השליח כמו דעתה של האשה, משא"כ באומר אמרו, דלא מסר לו את כחו בגוף הגירושין רק על האמירה לבד, ואי אפשר לבוא בזה רק מצד עצם האמירה שיהיה פי השליח כפי המשלח, וזה אי אפשר כנ"ל.

9אלא שיש לכאורה להעיר מהא דגיטין (סו, ב): "ואי סבירא לן, דהאי כתובו כתב ידן הוא, הא כתב הגט כשר, והאמר שמואל אמר רב, הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח? אמרי אי סבירא לן, דכתובו כתב ידן הוא, כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו, ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו וכו'", דחזינן מזה, דאע"פ שאמר לב"ד הגדול תנו גט לאשתי, ומסר להם את כל ענין הכריתות מצדו שיחתומו ויתנו, ובכ"ז גם בזה אמרינן מילי לא מימסרי לשליח, ושוב הדרא קושית הרמב"ן לדוכתה, דאם נתפוס כהרמב"ם דמועלת ידיעת השליח קבלה במקום ידיעת האשה, לו גם מהטעם שכתב שכבר יש לו ע"י מינוי השליחות כח עצמי, ה"נ נהי דבעינן שהבעל יצוה להסופר לכתוב, אבל כיון דמסר את כחו להב"ד הגדול שהם יסדרו את כל עניני הכריתות מצדו, יהא די גם בציווים לבד?

10דהא לא קשיא, דבכתיבת הגט לא די בפעולת הכתיבה לבד, אך בעינן שתהא הכתיבה קנינו של הבעל כמבואר בגיטין (כ, א): "א"ר חסדא, יכילנא למיפסלינא לכולי גיטי דעלמא. א"ל רבא, מאי טעמא, אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה, ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן". וברש"י שם שפי' דהחסרון הוא משום דאיהי נותנת שכר הסופר, ואע"ג שהסופר כותב בשליחות הבעל, לא די בזה דבעינן שתהא הכתיבה ג"כ מקנינו של הבעל, וממילא לא שייך למימר בזה דהוא מסר להב"ד את כחו בזה, אחרי דבעת הנתינה בעינן שתהא קנינו של הבעל, ואם הציווי לא יתיחס אליו אך אל הב"ד הרי שוב לא תהא זאת קנינו של הבעל; ובע"כ עלינו לומר שהוה כאילו הוא בעצמו צוה וזה אי אפשר מצד דמילי לא מימסרי לשליח. משא"כ בשליחות לקבלה של קדושין הנ"ל, דלא בעינן שיהא השטר משלה אך משלו, ולא בעינן מצדה רק דעתה לבד כדאמרינן שם מהטעם דבעינן דעת מקנה, הנה אחרי שהיא מסרה את כחה וזכותה בזה להשליח שוב נחשב השליח בתור המקנה ודי גם בידיעתו.

11ובקצור יותר נמרץ, דרק אז שייך הגדר של מסירת כח, כשאחרי כך אפשר לו להשליח שוב לפעול בכח עצמיי, ואינו זקוק שוב שתוחזר פעולת השליחות שוב אל המשלח, משא"כ בכתיבה שבעינן גם אחרי הכתיבה שתוחזר הפעולה שוב.

12ועי' בגיטין (כט, ב): "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו, אמר שליח, לא ידענא לה א"ל זיל יהביה לאבא בר מניומי, דאיהו ידע לה וליזיל וליתביה ניהליה, אתא ולא אשכח לאבא בר מניומי, אשכחיה לר' אבהו ור' חנינא וכו' אמרו ליה מסור מילך קמן דידן וכו' אמר להו רב ספרא, והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא" ופי' רש"י: "השליח הזה לא ניתן לגירושין אך למסרו לאבא בר מניומי, הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר". ועי' בפני יהושע שהקשה, דנהי דלא מצי שליח ליתן הגט ליד האשה כיון דלא ניתן לגירושין, אבל מדוע לא יכול לעשות שליח שני למסורו לאבא בר מניומי כמו שהוא בעצמו היה יכול למסור לו, אחרי דכללא היא דשליח עושה שליח אחר במקומו? וליכא למימר כיון דלא נעשה שליח לגירושין שהוא גמר הענין אלא למוסרו לאבא בר מניומי לבד, א"כ בכה"ג לא הוי שלוחו כלל מן התורה, דהדין של שליחו של אדם כמותו הוא דוקא במקום שנעשה שליח לגמר הענין, דא"כ גם אם מסרו איהו גופא לאבא בר מניומי לא יהא גט, דהא חסרה הנתינה של הבעל כיון דלא נעשה כמותו? וע"ש שדחק בזה הרבה.

13אכן לדברינו התירוץ על קושיא זו כבר כלול בדברי רש"י עצמו שהדגיש "הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר", דכבר הנחנו, שיש בשליחות שני גדרים, מצד מסירת הכח ומצד הפעולה שנחשבת כאילו עשאה המשלח בעצמו, וגם הנחנו, שמסירת כח לא שייכת רק במקום שהכח הזה מתרוקן לגמרי מהמשלח ונמסר כולו להשליח, אבל אם הוא צריך לשוב שוב אל המשלח, שם אי אפשר לבוא מצד הגדר הראשון, אך מצד הגדר השני שזה שייך אף במעשי קוף בעלמא.

14והנה זה הדין דשליח עושה שליח אחר במקומו ע"כ בא מצד הגדר הראשון שבשליחות הנ"ל, זאת אומרת, דכיון דהשליח השיג כבר כח עצמי ונעשה במקומו של המשלח, הנה כשם שלהמשלח היתה היכולת למנות שליח במקומו ה"נ יש אותה היכולת להשליח. אבל אם נבוא רק מצד הגדר השני מפני הפעולה שנחשבת כאילו עשאה המשלח בעצמו, איך אפשר להעתיק זאת לאיש אחר, דהרי המשלח הגביל רק שפעולת ראובן תתיחס אליו אבל לא פעולת שמעון.

15ובאמת לפי דברינו, זהו כל היסוד של הא דמילי לא מימסרן לשליח, שהוא ג"כ מהנימוק הזה, מאחרי דאי אפשר לבוא בכתיבת הגט מצד מסירת כחו של הבעל בזה, כיון, דכאמור, הכתיבה צריכה שוב לשוב אל הבעל, ועלינו לבוא רק מצד הפעולה, שכתיבת הסופר גופה מתיחסת אל הבעל, וע"ז אמרינן מילי לא מימסרי לשליח, כי רק כתיבת סופר פלוני שמינה מתיחסת אל המשלח, ולא כתיבת סופר אלמוני שלא מינה. וה"נ כיון דכל השליחות היתה רק ע"ז למסור את הגט לאבא בר מניומי, אי אפשר לבוא בזה מצד מסירת כח, אחרי דאותו הכח צריך לשוב שוב אל המשלח, כדי שעל אותו אבא בר מניומי יהיה הדין של שלוחו של אדם כמותו, וא"כ אי אפשר לבוא בשליחות הראשון מצד מסירת כח, אך ורק מצד הפעולה שמתיחסת אל המשלח, ואת זה אי אפשר כבר למסור לאחר. וזהו שהדגיש רש"י, "הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר", כלומר, דאע"פ ששייך הגדר שליחות גם על מעשי קוף בעלמא, אבל זהו רק מצד פעולה ולא מצד מסירת כח, שנימא "דבמקום בעל קאי", שזה שייך רק במקום שהוא מוסר לו את גמר הדבר כנ"ל.

16ועי' בקצות החשן (סי' רמד ס"ק ב) שמישב את קושית הפני יהושע הנ"ל עפ"י שיטת הקדוש מרדו"ש, דבעושה שליח לקדש ומסר לו הטבעת לקדש אפילו איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר, משום דמילי נינהו ולא מימסרי לשליח, ולא דמי לגט דיכול לגרשה אפילו בע"כ, ולכן לא נחשב למילי משא"כ בקדושין דבעינן גם דעתה, וה"נ כיון שלא יוכל למסור בע"כ לאבא בר מניומי נחשב למילי.

17אכן באמת תלי תניא בדלא תניא, דשיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל בנויה ג"כ על היסוד הזה, דבמקום שאינו מוסר להשליח את גמר הדבר אי אפשר לבוא מטעם מסירת כח, אלא שהוא מוסיף עוד ללכת, דאף במקום שמצד המשלח נתרוקן כל הכח, אלא שיש סבה אחרת שעל ידה אין ביד השליח בעצמו לגמור הדבר, ג"כ לא שייך בזה הגדר של מסירת כח. ולכן בעושה שליח לקדש לו אשה, אע"פ שמצד המשלח נתרוקן כל כחו ומסר זאת להשליח, אבל כיון דמפני אולי לא תאבה האשה אין ביד השליח לגמור את הדבר שוב לא שיך בזה הגדר דמסירת כח, אלא רק גדר היחס, היינו, דהפעולה מתיחסת להמשלח ולכן אי אפשר לו לעשות שליח שני. ואלה החולקים על שיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל טעמם ונמוקם עמם, דס"ס מצד המשלח אין שום עיכוב לגמר הדבר, וממילא שייך בזה ג"כ הגדר דמסירת כח והשליח נעשה בעל הדבר, וממילא אפשר לו למנות ג"כ שליח אחר במקומו. אכן בנ"ד, שמצד המשלח נמסר לו רק התפקיד הזה למסור את הגט לאבא בר מניומי, לכו"ע לא שייך בזה הגדר דמסירת כח כנ"ל.

18ועי' שם בקצוה"ח, שמקשה עוד לשיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל מהא דספ"ש דגיטין (כד, א) דמוקמינן את המשנה דהאשה עצמה שהביאה גיטה שאומרת בפני נכתב ובפני נחתם, דמיירי "באומר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבלי את גיטך מיניה", והתם הרי ג"כ אינו בע"כ, ולא שייך למימר תיכף מכי מטי ליד האשה מתגרשת, כיון דהיא צריכה עוד למנות שליח אחר במקומה, ואם לא תרצה לא תמנה, וא"כ לשיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל. ה"ל מילי ולא מימסרי לשליח. אמת דבכאן ה"ל כאומר אמרו, דבפירוש אמר לה שאפשר לה למנות שליח אחר במקומה, אבל הלא שיטת הרבה פוסקים היא, דאף באומר אמרו פוסל? ודוחק לומר דע"כ לפי שיטת הקדוש מרדו"ש הנ"ל ההלכה היא דאומר אמרו כשר.

19ועי' עוד שם (בסי' קפב, ס"ק ב) שמביא את חידושו של הנודע ביהודה (מהדו"ק אה"ע סי' עה) דגט שניתן ע"י שליח בעל כרחה דאינו גט כלל, משום דאין שליח לדבר עברה, אחרי שעבר על חרם דר"ג, והיכא דאין שליח לדבר עברה המעשה בטל כמ"ש התוס' פ"ק דמציעא (י, ב ד"ה דאמר). ומקשה הקצוה"ח, דלפ"ז מאי חילוק יש בין קדושין לגירושין, ובכן איך אנו נוהגים ששליח ראשון עושה שליח שני בגיטין? ומתרץ שם (סי' רמ"ד הנ"ל) ג"כ עפ"י זה, דכיון דבהרשאות שלנו כתוב דניתן רשות להשליח לעשות שליח אחר במקומו הו"ל כאומר אמרו; ומה קשים הדברים, דלפ"ז לשיטת הפוסקים דאומר אמרו פסול כל ההרשאות שלנו בטלין ומבוטלין.

20אכן באמת לפי דרכינו אין כלל בזה אף התחלת קושיא, דהנה בהא דמילי לא מימסרי לשליח יש שתי הנחות: א) שלא שייך הגדר דמסירת כח במקום שהדבר אינו נגמר עוד כנ"ל. ב) שלא שייך ג"כ לומר שדיבורו של השליח הוא כדיבורו של המשלח ממש, ולכן אם צוה הבעל לראובן שיכתוב את הגט, אי אפשר לו למסור את ציוויו של הבעל לשמעון, משום דמה ששומע שמעון מפי השליח לא הוי כאילו שמע זאת מפי הבעל; ואע"פ שיש בשליחות ג"כ הגדר של מסירת כח, ואם לא שמע זאת מפי הבעל הלא שמע זאת מהשליח דנעשה במקומו, ע"ז אנו משתמשים בהנחה א, דבנ"ד לא שייך כלל הגדר דמסירת כח.

21אכן כמובן כ"ז למ"ד דאומר אמרו פסול, דלדידיה הנחנו את שתי ההנחות יחד, אבל למ"ד דאומר אמרו כשר הוא סובר רק את ההנחה הראשונה, ולכן אע"פ שתמיד שליח עושה שליח שני אף אם לא מינהו ע"ז בפירוש, משום דהשליח כבר השיג כח עצמיי, הכא כיון דלא שייך הגדר של מסירת כח, אי אפשר לו למנות בסתם. אבל באומר אמרו אנו משתמשים בהגדר הב' של שליחות, היינו גדר היחס וכשם שפעולת השליח מתיחסת אל המשלח, ה"נ דיבורו של השליח מתיחס אל המשלח והוי כאילו שמע זאת מפי המשלח בעצמו, אחרי שכאמור אינו סובר את ההנחה הב' הנ"ל.

22וכשמשתמש הקדוש מרדו"ש בשליח לקדש אשה בהכלל דמילי לא מימסרי לשליח, ע"כ שאינו מכוון לאותו ההנחה הב שיש בהכלל הזה למ"ד דאומר אמרו פסול, דהא יהיה איך שיהיה, הרי בנ"ד שעשאו שליח לקדש אשה השליחות לא באה ביחוד על המלים, אך על הנתינה שיתן לה כסף קדושין, ואי משום דבעינן גם אמירה, הלא גם בגיטין בעינן אמירה ומצד זה אין שום דבר במה להבדיל בין קידושין לגיטין (ועי' מה שביארנו בגדרי נתינה ואמירה בקדושין ובגיטין בפרק א משמעתתא זו); אלא דכוונתו רק על ההנחה הא' שיש בהכלל הזה של מילי לא מימסרי לשליח, שהוא שלא שייך בכה"ג הגדר דמסירת כח מאחרי שאין לו כח לגמור את הדבר, וה"נ בכה"ג, וכיון דאין בזה הגדר דמסירת כח, שוב אי אפשר לו לעשות בסתם שליח שני במקומו. אבל היכא כשנתן לו ע"ז רשות בפירוש, הנה נהי שלא שייך בזה הגדר דמסירת כח, אבל ס"ס הגדר של יחס, שהפעולה הנעשית ע"י שליח מתיחסת אל המשלח, הלא שייך שפיר כבכ"מ שייך שליחות אפילו על מעשי קוף בעלמא.

23ונמצא, דאמנם שפיר אפשר לסבור הקדוש מרדו"ש, דאומר אמרו פסול, ובכ"ז לא קשה כלל קושיות הקצוה"ח מהא דספ"ב דגיטין הנ"ל, ומכל עיקר ההרשאות הנהוגות בגיטין כנ"ל.

24ונחזור לענינינו, דעכ"פ כל הכלל של מילי לא מימסרי לשליח ואומר אמרו פסול מיוסד על זה, שבאופן כזה לא שייך הגדר של מסירת כח משום דהשליחות איננה על גמר הדבר כנ"ל, אכן בשליחות לקבלה שהשליחות היא בגמר הדבר ושפיר שייך הגדר דמסירת כח, שפיר פסק הרמב"ם, דגם מדעתו של שליח מקודשת.

25ועי' בפני יהושע בגיטין (כט, א) על א דאמרינן שם: "מאי בינייהו (- בין טעמו של אביי דמשום בזיון דבעל ובין טעמו של רבא, דהוא משום דמילי לא מימסרן לשליח -) איכא בינייהו, שליח מתנה", ומקשה הפנ"י, דע"כ מיירי כאן לענין עדי החתימה, דא בכתיבה במתנה אין כלל מניעה מצד מילי לא מימסרן לשליח, דבשלמא בגט, אף אלה הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה, עכ"פ בעינן שיצוה הבעל להסופר לכתוב, דבל"ז חשיב כמו סתמא ופסול כמבואר שם בתוס' (כב, ב ד"ה והא), אבל במתנה הרי לא שייך זאת, כמובן, וע"כ דהנ"מ לענין עדי חתימה; וא"כ קשה אפילו לאביי דלית ליה הא דמילי לא מימסרי לשליח, איך אפשר להם להעדים למסור את עדותם לאחרים הא ה"ל עד מפי עד? ואמנם כבר עמדו בתוס' על זה שם בס"פ האומר (סז, א ד"ה אמרו) וכתבו ש"לא דמי לעד מפי עד, דהני מילי כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה, שלא נמסרה עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשונים, אבל כאן עיקר עדות לא נמסרה אלא לאלו, והראשונים הם שליחי הבעל שמצוה לאלו לעשות להם גט". וכמובן שתירוצם זה לא שייך אלא באומר אמרו. אבל בכאן הרי ע"כ לא מיירי באומר אמרו, דאי באומר אמרו לאביי יוכשר גם בגט, דהא לא שייך טעמא דבזיון בכה"ג כמובן, ובכן הדרא קושיא לדוכתה, דאיך יוכשר בכה"ג הא ה"ל ד מפי עד כנ"ל?

26אכן לפ"ד הנ"ל תתיתשב גם קושיא זו בנקל, דע"כ למאן דסובר דמילי מימסרי לשליח, שייך גם בכה"ג הגדר של מסירת כח, דהא סובר דמילי מימסרי לשליח אף בלא אומר אמרו, וע"כ משום הטעם דהשליח כבר השיג כחו עצמיי כנ"ל, וממילא כשאומר לעדים לחתום, המה בעצמם כבר נחשבים להבעלים, זאת אומרת שאם שטר מהנה הוא, המה גופא נחשבים לבעלי ההקנאה, שמסר להם את כחו להקנות זאת לאחרים, ובכן כשהמה מוסרים את החתימה לאחרים, הרי מעידים עדי חתימה האחרונים לא על עדות מפי עדות, אך על זה ששמעו מפי בעלי ההקנאה גופא שצוו להם לחתום.

27ובהסבר יותר נמרץ, דכשם שעדים מעידים על עדות שכבר נחקרה בב"ד לא נחשב זה לעד מפי עד, מאחרי שעדות שכבר נחקרה נחשבת כבר למעשה, ה"נ העדים האחרונים ששמעו מהראשונים שהבעל צוה להם לחתום, המה שומעים לא עדות, אך מעשה, דזהו גופא הוא מעשה מה שהשיגו את כחו של המשלח כנ"ל.