דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות י

1עוד טעם בדבר, משום דבאלה הפרטים, שאנו מספקים, שאין כל צורך בהם וגם ה"מצוה" שבהם אינה ברורה, ממילא זהו ודאי. שאין בזה השנה עליו הכתוב לעכב. - בזה תתישב קושית הלח"מ על הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כג) וקושית הכ"מ שם (הלכה יד), כי בכל הדברים האלה לא שייכים הטעמים שלנו.

2ועוד נ"ל לאמר בטעמו של דבר, דמספק אין לנו לפסול עבודה, דהלא אנו רואים את ההבדל מקדשים לחולין בזה דבקדשים "כ"מ שלא שנה עליו הכתוב אינו אלא למצוה ולא לעכובא", משא"כ בחולין.

3והננו רואים מזה, דבחולין נחיצות הדבר וההכרחיות הכל חד הוא, כלומר, כיון דצריך הוא איזה דבר ממילא הוא מוכרח ג"כ, שאי אפשר בלעדו; אבל בקדשים הן שני מושגים נפרדים.

4וגם בדברים כאלה בקדשים, שבעיקרם הם הכרחיים, אך כ"ז שאין אנו מוצאים בפרטיהם השונים עכוב אמרינן תו - בהפרטים - דהם רק למצוה.

5למשל, בהעבודות המתירות, דבעיקרן הן בודאי הכרחיים, אך בפרטיהן הרי אנו מוצאים הרבה דברים, דרק נחוצין הן, אך לא מוכרחין - כמו "לשם השם לשם אשים לשם ריח נחוח", דרק לכתחלה בעינן שיחשוב כדכתבו בתוס' זבחים (ב, א ד"ה כל) או הא "דהשוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר" (שם כה, א), דהוא רק למצוה כדכתבו בתוס' זבחים (לד, ב ד"ה למעוטי) או בזריקה דבעינן שתי מתנות שהן ארבע, ובכ"ז "אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר". כדאיתא בזבחים (לו, ב) והרבה כיוצא בהן.

6ועתה הגע עצמך, בפרטים שאנו מספקים שאין כל צורך בהם עד שיתכן שיהיה טוב בלעדן גם לכתחלה, הלא גם אם באמת לא כן ונחוצות הן, אבל היכן ה"שנה עליו הכתוב לעכב" בזה אחרי שהדבר אינו ברור לנו כ"כ, עד כי גם על ה"מצוה" שבזה אנו מספקינן.

7ואע"פ שאנו מספקינן בהפרטים אם שייכים הם לאותו הסוג הידוע, ואותו הסוג מעכב, למשל, בכל הספיקות שהביאנו לעיל דהרמב"ם פסק דעבודתן כשירה? אין זה קושיא, דהא ס"ס אנו רואים, דהפרטים המסופקים רחוקים הם כ"כ מהסוג הודאית, עד כי יתכן אצלנו דגם מצוה אין בהם, שוב הרי אין בהם שנה עליו הכתוב בפירוש, ולא עדיפי הם מהדברים שהקפידה עליהם התורה בפירוש שנחוצין הן, ובכ"ז אין אנו מבינים דבר מתוך דבר לאמר, כיון דנחוצין הן שוב לא יתכן כלל בלעדם.

8דוק ותשכח זאת בכל הספיקות. למשל, כל הספיקות במחוסר בגדים, דמספקא לן אמנם אם נכנסים הן לסוג חציצה ואמנם "ועל בשרו" מעכב בדיעבד ג"כ, אבל הלא ע"כ רחוקין הן מהסוג עד כי יתכן כי גם לכתחלה אין קפידא בזה, דהא ס"ס "דרך לבישה בכך" - לשון הגמ' שם, - הרי אין בזה השנה עליו הכתוב לעכב אף באופן שנקפיד ע"ז לכתחלה - והבן דכנ"ל הוא בהספיקות בקידוש ידים ורגלים, ובהספיקות ברצפה מקדשת - ובכלל בכל הפרטים שיתכן בהן ספיקא דדינא אף על ה"לכתחלה".

9עכ"פ איך שנימא בטעמו של דבר, דהעבודה כשירה בספק, בין אם נתפוס את הלשון ראשון, בין אם נתפוס את הלשון אחרון מדברינו, אין כלל מקום לקושית הלחם משנה על דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כג) שכתב: "דם הקדשים, שנתערב בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטתן ישפך הכל לאמה. ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד ישפך לאמה. וכל אותן הזבחים פסולין", והקשה הנ"ל: "מ"ש הר"ב כ"מ ז"ל שהוא פשוט, לע"ד אינו פשוט כ"כ, דאין ראוי לפסול הזבחים מספק כיון דקרבו כל הכוסות חוץ מא', דלמא הנשאר הוא הפסול וההכשרים נקרבו, וכיון שכן אין ראוי להביא זבח אחר על הספק, דדלמא הראשונים כשירים, ומדקאמר רבינו ז"ל הזבחים פסולים משמע, דיביא זבחים אחרים והראשונים לא עלו כלל?"

10אך לפ"ד מובן דצדק רבינו הכ"מ באמרו, שהדבר פשוט; דהא כל טעמו של דבר דאין אנו מעמידים את הקדשים בחזקתן לא שייך כאן, דהספק הוא לא בסבות חדשות לפסול, אך בחסרון העבודה מעיקרה, חסרון כל הזריקה - וליכא כאן טעם הלשון ראשון - והספק הוא לא בדינא, לאמר, דאולי אין כלל צורך בזה, אך במציאות הדבר, ואם באמת לא הוזרק הדם אין לנו לבקש ע"ז עכובים מיוחדים, דבודאי מעכב דהא כל ההרצאה נעשית ע"י זריקה - וליכא כאן הטעם הב' - ממילא אוקי קדשים אחזקתן דמעיקרא, דהוא ב"בל ירצה", משום דחסרו הקרבת המתירין להכשיר. ועי' שם (הלכה יד): "וכן אם גמר הזיות שבקודש הקדשים והוציאן להיכל, והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל, אינו גומר הזיות שבהיכל, שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל". ובכ"מ שם: "והרי"ק ז"ל כתב, שיש לתמוה על רבינו, שהיה לו לכתוב בבבא השלישית לא יעשה מספק ואם עשה הורצה?" ולפי דרכנו תתישב גם זו; דבודאי עבודת דם פסולין איננה עבודה כלל, ולא שייך בזה טעם הא', וכיון דהספק נתעורר קודם העבודה בודאי אוקי אחזקתן וחסר המתירין - וגם הטעם הב' לא שייך לפ"מ דאמרינן בזבחים (עג, ב) "אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי", משום כיון דנדחה אין חוזר ונראה, ומכש"כ בכאן דהוי נראה ונדחה. ולא דמיא לכל המקומות שהביאנו לעיל דהספק נתעורר אחר העבודה, משא"כ בכאן דהספק הוי קודם העבודה, וכיון דעכ"פ מספק אין לו לעשות, גם אם נימא דאין כאן עכובא, ממילא גם אם עבד לא הורצה כהנ"ל.