דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות יא

1קושית הבית הלוי לשיטת רש"י, בהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, דעכ"פ בקדשים גם הוא מודה, דיש מלבד איסור אמה"ח גם חזקת אינו זבוח. והקשה על הגמ' בחולין (יא, ב), דמאי פריך לר"מ דווקא. - לפי דברינו לא קשה כלל. - מלבד זאת אפשר לומר בטעמו של רש"י, משום דאיסור אינו זבוח זהו איסור אחר גרם לו, דלא שייך בזה חזקה.

2וראיתי בס' בית הלוי (ח"ב ס' כג), דמקשה לשיטת רש"י (ביצה כה, א ד"ה לאפוקי מדרב הונא) דמפרש הא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דהוא משום אבר מן החי; דע"כ צ"ל בטעמו של דבר שלא פירש כשיטת התוס', דהוא מטעם איסור עשה שאינה זבוחה משום דס"ל כהריצב"א בתוס' שבועות (כד, א ד"ה האוכל), דקרא דזבחת ואכלת איננו ציווי ואזהרה רק הכתוב בא להתיר, וגלה לנו במה אפקע ממנו אמה"ח ואיסור נבילה דהוא על ידי זביחה. - אבל כמובן דזה אפשר לאמר רק בחולין, אכן בקדשים הרי ודאי דשחיטה דידהו היא מ"ע גמורה מצד הקרא דושחט את בן הבקר; והראי' מחולין (יז, א), דמבואר שם, דאף לר"ע, דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה, ואפ"ה מבואר שם, דבקדשים בעינן שחיטה דוקא; - וגם מהא דבחולין כשר גם מתעסק כמבואר בחולין (לא, א), ובקדשים הלכה פסוקה דפסול בזה. וע"כ מוכרח מכאן דבקדשים השחיטה הוא לאו רק משום איסור אמה"ח ונבילה, אך דהיא מ"ע מצד עצמה - ואע"ג דאמרינן בזבחים (יד, ב), דשחיטה לאו עבודה היא ומבואר בתוס' שם (ד"ה הג"ה) ובמס' מנחות (ה, א ד"ה שחיטה) וביומא (מב, א ד"ה שחיטה) בשם הר"י דאורליינש דלפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צותה התורה שחיטה בקרבן? אין מזה סתירה להנ"ל דאמנם שחיטה איננה עבודה, אבל בקדשים ודאי נחשבת השחיטה למצוה, דזהו שני גדרים נפרדים בקדשים - וכמה דברים יש בקדשים דאינם נחשבים לעבודה אבל נחשבים שפיר למצוה. אכן עכ"פ גם לשיטת רש"י, דבחולין יש רק חזקת איסור אמה"ח, הנה בקדשים יש גם משום אמה"ח וגם משום אינו זבוח אחרי דשם בודאי הזביחה היא למצוה; וא"כ קשה לפמש"כ הריב"ש בתשובה והביאו הב"י באה"ע (סימן יז), דאפילו לרבנן החולקים על ר' מאיר וס"ל דלא חיישינן למעוטא גם במקום דחזקה מסייעה למעוטא, אבל במקום דיש שתי חזקות שמסייעות למעוטא שם גם רבנן מודו; וא"כ קשה על דברי הגמ' בחולין (יא, ב) דאמרינן שם: "היכא דלא אפשר שאני, דאלת"ה לר"מ דחייש למעוטא היכי אכיל בשרא (ניחוש שמא במקום נקב שחיט) וכ"ת הכ"נ דלא אכיל, פסח וקדשים מאי איכא למימר", ולפ"ז יוקשה למה מזכירים בזה "לר"מ", הא אף לרבנן, דלא חיישי למעוטא, אבל בכאן בפסח וקדשים אף לדידיהו אנו צריכים לחוש, דהא יש בזה שתי חזקות המסייעות למעוטא, א. חזקת אבר מן החי, ב. חזקת אינו זבוח?

3אכן לפי דברינו הנ"ל לא יוקשה כלל, דגם רש"י מודה דזבחת היא מצות עשה, אכן לשיטתו לא שייך בזה גדר חזקה כנ"ל, וא"כ בין בחולין ובין בקדשים יש רק חזקת אבר מן החי.

4ומלבד סברתנו הנ"ל יש עוד בידינו לומר בטעמא של רש"י, דלא שייך חזקת איסור מצד אינו זבוח, עפ"י מה שביארנו בח"א (שמעתתא ג פ' יז) דברי הש"ך ביו"ד (ס' רח ס"ק א), דמי ששכח אם נשבע או לא, דאסור מספק, ולא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה בחזקת שלא נשבע? משום דחזקה לא שייכת רק בדבר שאיסור גופו גרם לו, ולא בדבר שאיסור אחר גרם לו; דהלא גם אם נפרש גדר חזקה כפשוטה, דהוא מצד דכ"ז שאין ידוע לנו הדבר בבירור א"א לנו לעשות שום השתנות בדבר, אבל כיון דרק איסור אחר גרם לו הרי לא נעשה שום השתנות בדבר - וכיון דכל איסור עשה הוא בודאי איסור אחר גרם לו, דעשה לא תוכל להיות בחפצא, כמובן.

5ולכן שפיר הצדק עם רש"י, דלא שייך לומר חזקת איסור מצד אינו זבוח אף אם יסבור בגדר חזקה כפשוטה כהנ"ל, משום דמצד איסור העשה של אינו זבוח לא היה רק איסור דבר אחר גרם לו.