דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות יג

1קושית התוס' בזבחים (נו, א), ל"ל קרא דדם נפסל בשקה"ח הא בלא"ה אינו יכול לזרוק בלילה. - תירוצם לא יתכן להרמב"ם. - באמת אפשר לישב קושיתם מצדדים שונים. א - דנ"מ שיהיה נחשב הדם לפסולו בגופו. ב - נ"מ לענין מי כיור דנפסלין בלינה. ג - נ"מ כשזרק בעודנו יום ושקעה עליו החמה טרם שהגיע להמזבח.

2רמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק הלכה א): "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה, לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום. ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה, שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה, וכיון ששקעה החמה נפסל הדם".

3ועי' בגמ' זבחים (נו, א) ברש"י (ד"ה ביום שאתה זובח): "והכי פירושה, ביום הקריבו את זבחו, שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד, ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר". שבזה תירץ בלשונו הזהב קושיא עצומה שהקשו שם בתוס' (ד"ה מניין) "ל"ל קרא דדם נפסל בשקיעת החמה, הא גם בלא"ה הנה בלילה אין יכול לזרוק דביום צוותו כתיב ולמחר מיפסיל בעמוד שחר כאימורים"? וע"ז תירץ הפרשנדתא, דנ"מ לענין הלנה אך בעלי התוס' לא נתקררו דעתם גם בזה ובצדק שאלו "הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח, אלא למ"ד לינה מועלת קרא ל"ל? ובשביל זה הוכרחו לחדש דשקה"ח "היינו תחילת שקיעה קודם צאת הכוכבים", דאע"פ דעודנו יום ממעט ליה הכא מפסוק מיותר.

4אבל מה נעשה להבין את דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שתירוצא דרש"י לא יתכן לדידיה, שפסק (בפ"ג מהל' פסוהמ"ק הלכה יא) "איברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה, ואם ירדו לא יעלו", וגם תירוצא דתוס' כנראה אינו סובר שפתח וכתב בלשון "ואין זורקין דמן אלא ביום השחיטה" ומשמע להדיא דרק לילה הוא ממעט, ולא כהתוס' דגם בעודנו יום ממעט ליה הכא, דכל כה"ג הוה ליה לפרושי?

5ולישב זאת נ"ל בדרכים אחדים, שכמדומה לי שבעזה"י כולם פשוטים וברורים:

6א) הלא אנו רואים את ההבדל בקדשים בין פסולא בגופא לפסולא מחמת דבר אחר, ד"זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה", כמבואר בפסחים (לד, ב) ובכ"מ וברמב"ם (בפרק יט מהל' פסוהמ"ק). אע"ג דגם באופן השני הלא ידיעה ברורה אצלנו, דסופו להפסל פסול בגוף, דע"כ יהיה נותר, בכ"ז אינו פועל העתיד על ההוה מאומה, ואנו דנין על הדבר באשר הוא שם; וכיון דעתה בעצם הדבר שם פסול איננו הולמו, אסור לנו לשרוף קדשים בידים עד שיבוא יומו, כלומר, עד שיעשה נותר, שזוהי ההסבר של עיבור צורה, לא אוכלין ולא שורפין.

7והנה במקום שריפה בבשר הקרבנות ובמנחות הלא הוא שפיכה לאמה בדם. אך כמובן, דגם בדם גופא יש פסול בגופו ויש פסול מחמת דבר אחר; למשל, נטמא או יצא או נעשה נותר זהו פסול בגופו; אבל כשמתו הבעלים, למשל, או לר' יהושע דקי"ל כותיה דאם אין בשר אין דם, הלא הוא פסול מחמת דבר אחר, ואע"פ שידיעה ברורה לפנינו שסופן להפסל פסול גופן, בודאי שם ג"כ היה הדין דתעובר צורתן וישפכו אח"כ לאמה; וראי' ברורה לזה מלקמן זבחים (פא, ב), דאמרינן שם במתני' "הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ ישפכו לאמה". ועי' שם ברש"י (פב, א ד"ה כיון דאיכא חטאת ואשם) שכתב: "וא"ת לפסלינהו לחיצונים להכשיר פנימים? למפסלינהו בידים לא קאמר ר' אליעזר ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה", הרי דאע"פ דתיכף כשנתערבו הרי אינן ראוין עוד לזריקה, בכ"ז טרם הועמד ע"ז פסול בגופא לא אמרינן דישפכו לאמה.

8א"כ הרי הדבר פשוט, דבעינן פסוק מיוחד דדם נפסל בשקה"ח, כלומר, דנעשין נותר, כמו אימורין דנעשין נותר משיעלה עמוד השחר; דלולי זאת הלא הוה אמינא דאינן נעשין נותר ג"כ עד שיעלה עמוד השחר, ואי משום "דבלילה אין יכול לזרוק, דביום צוותו כתיב", הלא זהו רק חסרון בהכהן הזורק, דאסור לו לזרוק בלילה, ולא בהדם, והיה לנו להמתין בשפיכתם לאמה עד בוקר, וזהו שסיים הרמב"ם "וכיון ששקעה עליו חמה נפסל הדם".

9ב) וגם נ"מ גדולה לענין מי כיור דהלכה דנפסלין בלינה כמבואר בזבחים (יט, ב), שלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים, וגם להאומר אין לינה מועלת מספקא להו בגמ' שם (כ, א), דבמי כיור הוא מודה, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הלכה יד) - ועי' בזבחים (כא, א): "אמר רבי חייא בר יוסף, מי כיור נפסלין למתירין כמתירין, לאיברים כאיברים", וברש"י (ד"ה מי כיור): שם "לפי זמן עבודה, שהקידוש צריך לה, הוי זמן מימיו ליפסל, אם עבודת מתיר הוא כגון עבודת דם, או קמצים שנפסלים בבא הלילה עליהם, כדאמרינן (נו, א) מנין לדם שנפסלין בשקה"ח, מי כיור נפסלין בשקה"ח, אם לא נשקע הכיור בבור לפני שקה"ח נפסלים מימיו לקדש עוד מהם לצורך עבודת יום מחר, אפי' שיקעו קודם עמוד השחר העושה לינה בכ"מ, אינו מועיל לו שלפי עבודתו הוא חשובו". - ומובן, דאם לא היה פסוק מיוחד דהדם נפסל בשקה"ח, ורק מצד דאין יכול לזרוק בלילה, הרי לא שייך זאת בהמי-כיור, ואם היה שוקעו קודם עמוד השחר הרי היה כשר לקדש ממנו למחר, ורק כיון דאיכא פסוק מיוחד דהדם נפסל בשקה"ח, ממילא הוא הדין ג"כ לענין מי כיור - וגם זה פשוט.

10ג) וגם נ"מ, כשהיה זורק בעודנו יום ושקעה עליו החמה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח. דבודאי אם הדם נפסל אחר השקיעה ממילא הקרבן פסול, אף שהוא זרק לפני השקיעה; אבל אם היה כל הטעם מצד דכתיב ביום צוותו להקריב, א"כ הרי כל החסרון מצד המקריב, והוא הרי הקריב בעודנו יום. - ואע"פ דאמרינן בזבחים (טו, א): "בעא מיניה ר' ירמיה ממר זירא, היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? וא"ל פסולה, מ"ט והזה ונתן בעינן"? אולי שאני הכא, דכל המיעוט הוא רק מביום צוותו, דבלילה איננו מצווה להקריב, וכיון דעדיין יום הוא הרי עודנו מצווה, ול"ד לבעל מום דהעבודה לא הוי עבודה כשנעשית ע"י בעל מום, ולהכי בעינן לפסול מיוחד, שהדם נפסל בעצם. וצ"ע בזה.