דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות טו
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 10 15
Open in the reader →1מחלוקת רש"י ותוס' בזבחים (יד, ב) בפירוש הגמ' "והא שחיטה לאו עבודה היא": - רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי במחלוקתם בטעמו של דבר, דשחיטה לאו עבודה היא. - לשיטת רש"י אם רק נמצא באיזה מקום, דשחיטה בעי כהונה, תו לא שייך האי תירוצא דשחיטה לאו עבודה, משא"כ לשיטת התוס'. - במנחות (יט, א) מבואר, דר"ש ס"ל, דשחיטת פרו בזר פסולה, ולכן רש"י לשיטתו לא יוכל לפרש, דהקושיא קאי לר"ש. - ובאמת קשה לומר כדעת הר"י דאורלינוש מצד כמה טעמים.
2זבחים (יד, ב): "רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו, הולכה בזר מחלוקת ר' שמעון ורבנן, ר' שמעון דאמר, עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא כשירה בזר, לרבנן פסולה. א"ל אביי, והא שחיטה דעבודה שא"א לבטלה וכשירה בזר? א"ל, שחיטה לאו עבודה היא. - ולא והאמר ר"ז אמר רב שחיטת פרה בזר פסולה? וכו' שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא".
3ובתוס' (ד"ה והא שחיטה): "פירש"י, אלמא לאו באפשר לבטלה תלי, ואת אמרת לרבנן פסול. ותימה דמאי פירכא, לרבנן ודאי לא בהא תלי, והא דפסלי בהולכה משום דמקבלה ואילך מצות כהונה? אלא פריך, דמכשיר לר' שמעון משום דאפשר לבטל, הא לא תלי בהא דמכשר זר בשחיטה אע"ג דאי אפשר לבטלה".
4ונ"ל בזה, דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי. דהנה בטעמו של דבר דשחיטה לאו עבודה היא אנו מוצאים מחלוקת רש"י (ד"ה ומשני שחיטה לאו עבודה היא) ותוס' (ד"ה הג"ה) דהראשון מפרש "מדאתכשרו בה כל הפסולים", ובתוס' כתבו: "ואי אפשר לאמר כן, דאהכשר זר גופא מייתי לה הכא ובפרק קמא דמנחות (ו, ב). ומיהו יש ליישב פי', דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא, ולהכי פריך עליה מפרה. והר' יעקב דאורלינש מפרש, לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה. ולי נראה לאו עבודה היא, מדמכשרינן לקמן בפ' שני (כו, א) עומד בדרום והושיט ידו לצפון וכו'". - וא"כ לרש"י אם נמצא רק באיזה מקום דשחיטה צריכה כהן, יהיה מאיזה טעם שיהיה תו אין שייך לומר האי תירוצא שחיטה לאו עבודה היא, דזהו רק מפני דבשום מקום לא בעיא כהן בשחיטה; משא"כ לדעת התוס', דהכשר זרות בשחיטה הוא מסובב מהא דשחיטה לאו עבודה היא ולא סבה לזה, א"כ גם אם נמצא באיזה מקום דשחיטה בעיא כהן, אין בכ"ז פרכא אם נמצא טעם מיוחד לזה.
5והנה במנחות (יט, א) אמרינן שם לר"ש דס"ל "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" "אי מה סמיכה בבעלים, אף שחיטה בבעלים? ההוא לא מצית אמרת, ק"ו, ומה זריקה דעיקר כפרה לא בעיא בעלים, שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש, וכי תימא אין דנין אפשר משאי אפשר, גלי רחמנא ביה"כ, 'ושחט את פר החטאת אשר לו', מכלל דשחיטה בעלמא לא בעינן בעלים" ועי' בתוס' (ד"ה גלי רחמנא) שם, דכתבו "משמע הכא, דלר"ש שחיטת פרו בזר פסולה".
6וא"כ רש"י לשיטתו לא יוכל לפרש דהקושיא משחיטה הוא לר"ש, דלדידיה לא יוכל לתרוצי שחיטה לאו עבודה היא כיון דלר"ש הא נמצא בשחיטת פרו דבעינן כהן דוקא; אבל התוס' לשיטתייהו אין זה תרתי דסתרי, דלעולם בכ"מ הא דשחיטה לאו עבודה היא הוה סבה שלא בעינן כהונה בה, ובכ"ז שחיטת פרו בזר פסולה הוא משום דבר אחר, דהשחיטה שם דרושה דוקא ע"י הבעלים, והבעלים כמובן כהן ולא זר.
7ובאמת קשה לאמר כדעת הר' יעקב דאורלינש "דלפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה", וכל השחיטה לפ"ז היא רק להסיר את האיסור אבר מן החי ונבילה; דהא במנחות (טז, ב) אמרינן: "מי סברת דם בצואר בהמה קדוש, דם סכין מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי", אלמא דהשחיטה מועלת בקדשים לקדש את הדם; ובר מן דין איך שייך לאמר "דשוה בחולין ובקדשים", הא כמה חלוקים אתה מוצא בזה, דקדשי קדשים שחיטתן בצפון (זבחים מז, א) "וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת" שם (ב, א) "ומתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ד'' עד שתהא שחיטה לשם בן בקר" שם (מז, א) ומנחות (קי, א).
8ולכן פירשו בתוס': "ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון, וכן נתלה ושחט". כלומר, דכל החלוקים שאנו מוצאים בשחיטת קדשים מבחולין הוא רק מצד פעולת הסכין ולא מצד פעולת השוחט, כלומר יען דבקדשים צריך הסכין לקדש את הדם, לכן נאמרו הרבה פרטים בזה המעכבים, אבל לא מצד עבודת השוחט, דהא כל הענינים הנוגעים להעובד לא בעינן בזה; והראי' דכשר ג"כ עומד בדרום וגם נתלה. ולכן גם לענין כהונה דזהו נוגע רק להשוחט, כמובן, דבעצם השחיטה אין הבדל ע"י מי נעשית אם ע"י כהן או ע"י ישראל, גם לענין זה שחיטה לאו עבודה היא.