דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות יח

1מחלוקת בן בתירא ורבנן במנחות (ו, א) תלויה אם הפסולין פוסלין בחיוב או רק בשלילה. - ואם כי פסול אינו עושה שיריים עדיין יש לחקור, אם הדם שתחת ידו נפסל בחיוב. - נ"מ מזה במנחות וגם בזבחים בהוליכו זר. - ולכאורה מחלוקת האמוראים בזבחים (טו, א) תלויה במחלוקת התנאים הנ"ל? - ההבדל שיש בזה. - בזה מתורצת קושית השטה מקובצת במנחות (יג, ב). - מדוע לא נימא במנחות ג"כ כמו בזבחים דיביא מתוך ביתו ויעשה קמיצה מחדש? - ההבדל שיש בין זבחים למנחות.

2מנחות (ו, א) במשנה: "קמץ בשמאל פסול. בן בתירא אומר, יחזיר ויקמוץ בימין", וע' שם (ע"ב): "אמר רב, זר שקמץ יחזיר וכו', מהו דתימא, עד כאן לא קא מכשר בן בתירא אלא בשמאל, אבל בשאר פסולין לא, קמ"ל".

3ונראה לכאורה דמחלוקתם הוא בכל הפסולין, אם פועלים רק חסרון שליליי, היינו דעבודתם אינה עבודה, או דגורמים פסול חיוביי בעצם הדבר.

4והנה מהא דאמרינן בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב) דפסול אינו עושה שיריים, משמע לכאורה דאינו עושה פסול בעצם הקרבן; אבל עדיין יש לחקור, אולי פועל פסול בהדם שתחת ידו, או דגם זאת אינו נפסל ורק חסרון עבודה איכא כאן.

5אמנם בזבחים כמעט שאין נ"מ בחקירתנו זו, דבין כך ובין כך, אם נשאר דם הנפש הרי יכול לבוא הכשר לקבל ולזרוק, ואם לא נשאר גם אם אינו פועל פסול בהדם, מה יעשה, אחרי דעבודתו בודאי אינה עבודה.

6והנ"מ מזה הוא בעיקר במנחות, ורבנן סברי כהצד הראשון שבחקירתנו, וא"כ נהי דעצם המנחה לא נפסלה אבל הלא הקומץ שתחת ידם נעשה פסוהמ"ק וממילא נפסל המנחה, ובן בתירא סובר כהצד השני, ולכן אינו דומה לדידיה מנחות לזבחים, דבזבחים אם לא נשאר דם הנפש הרי הנעשה אין להשיב, אבל במנחות הלא יש עצה לשנות את הקמיצה.

7אכן באמת גם בזבחים יש נ"מ מחקירתנו זו גבי הולכה כשנעשה ע"י אחד מהפסולין, דגם שם אם נימא דהפסול פוסל את הדם שמחזיק בידו, הרי אי אפשר לתקונה, אבל אם רק עבודתו אינה עבודה, הרי יש יכולת לשנות את ההליכה ע"י כשר.

8ועי' בזבחים (טו, א): "הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו, פליגי בה בני ר' חייא ור' ינאי, חד אמר, כשר, וחד אמר, פסול; מר סבר אפשר לתקונה, ומר סבר, לא אפשר לתקונה".

9ולכאורה הלא מחלוקתם במחלוקת בן-בתירא ורבנן תליא "ולימא כתנאי"?

10והנ"ל בזה עפ"י מה דכתב הכס"מ (בפרק יא מהל' פסוהמ"ק הלכה ב) על דברי הרמב"ם שם: "קמץ הכשר ונתן לפסול, קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואח"כ נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול פסל". אע"ג דגבי דם אמרינן בזבחים (לב, א): "קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, קיבל בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו, קיבל בכלי קודש ונתן לכלי-חול יחזיר לכלי קודש" וז"ל הכס"מ: "וא"ת, ולחכמים מאי שנא קמיצה מדם? וי"ל, דבפרק הקומץ רבה (מנחות כו, ב) וכו' קאמר עלה בגמ' מ"ט משום דבעי לקדושי בכלי, וכיון שנתן לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ופי' רש"י (ד"ה פסלתו מתנתו), פסלתו מתנתו ושוב אין לו תקנה בחזרה וכו'. ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה" עכ"ל. - ונראה מדבריו דגם החזקת הפסול בידו הוה כמו רצפה, ולכן בדם דהוה אחרי הקבלה בכלי שרת, דאז כשנשפך על הרצפה ואספו כשר, אמרינן דיחזיר לכשר, משא"כ בקומץ דנתן לפסול לפני הקדוש כלי שוב אינו מועיל מה דיחזיר לכשר. - ולפ"ז נאמר דאמנם שניהם - בני ר' חייא ור' ינאי סוברים דהלכה כחכמים ולא כבן בתירא, ובכ"ז פליגי בהולכת הדם; דבשלמא גבי קמיצה פוסלים חכמים הוא משום דסברי דקמיצת פסולין עבודה הוא כמבואר שם (ו, ב), וכיון דהוי עבודה, א"כ מה שמחזיק זאת הפסול בידו הוי כמו רצפה דנפסל ממילא הקומץ; משא"כ בהולכה דהוי אחרי הקבלה, והחזקת הפסול שוב אינו פוסל זאת, והמחלוקת הוא בזה, אם טעמא דחכמים כהנ"ל, וממילא לא שייך זאת בהולכה, או דטעמייהו משום דכיון דעבודת פסולין הוי עבודה לא יתכן שוב לשנות עוד פעם, וזהו ההסבר "מר סבר, אפשר לתקונה, ומר סבר, לא אפשר לתקונה".

11ובמנחות (יג, ב): "א"ר ינאי, ליקוט לבונה בזר פסול, מ"ט? א"ר ירמיה, משום הולכה נגעו בה; קסבר, הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה". - ועי' בשטה מקובצת (אות ח) שם שהקשה מזה על הא דזבחים הנ"ל במחלוקת בני ר' חייא ור' ינאי "אמאי לא קאמר תסתיים דר' ינאי הוא דקאמר, לא אפשר לתקוניה, מדקאמר הכא ליקוט לבונה בזר פסולה? וצ"ע".

12ולפי דרכנו יתישב גם זאת, דאין זה סמיכת הפרשה, דאף אם בהולכת דם דהיא אחרי הקבלה סובר דאפשר לתקונה, בכ"ז בליקוט לבונה דהוא לפני הקבלה בכלי, ואם נפלה על הרצפה פסולה, גם מעשה הזר פוסל כנ"ל. - [אמנם בזבחים (מב, ב) וביותר במנחות (טז, א-ב) משמע להדיא דלבונה איננה טעונה קדוש כלי, וממילא הרי לא תפסל ג"כ בנפלה על הרצפה, אך דעת הרמב"ם (בפט"ז מהל' פסוהמ"ק הלכה ז), דגם לבונה טעונה קדוש, עי' שם: "ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי"; (ובפי"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה יב) כתב: "ונותנה קומץ לכלי שרת וכו' ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי" שבאמת כן מבואר להדיא בסוטה (יד, ב), ועי' עוד (בפ"ב מהל' פסוהמ"ק הלכה כד) שכתב "הקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת", - ולפ"ז, בודאי בנפלה על הרצפה קודם הקבלה דנפסלת, וצדקו דברינו].

13אמנם גם זה צריך עיון לי, אחרי, כאמור, בקרבנות פסול אינו עושה שיריים, ואם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל, מדוע לא נימא ג"כ במנחות לר' יוחנן דקי"ל כותיה ד"מנחה שחסרה קודם קמיצה דיביא מתוך ביתו וימלאנה"; א"כ נהי דלא יכול לרבנן לחזור ולקמוץ אותה הקמיצה עוד פעם, משום דהקמיצה שמחזיק בידו נפסלת, אבל הלא יש עצה להביא מתוך ביתו ולמלאות ולקמוץ, דהא הפסול אינו עושה רק חסרון, ולא פסול בעצם הקרבן או המנחה כנ"ל?

14ואחרי העיון נ"ל עפ"י מה דמבואר שם (מנחות ו, ב) שחפץ הגמ' לאמר: "אי דאיתיה לקומץ בעיניה לא פליגי רבנן עליה דבן-בתירא, כי פליגי דחסר קומץ; רבנן סברי לא יביא מתוך ביתו וימלאנו, בן בתירא סבר, יביא מתוך ביתו וימלאנו". - והנה רש"י (ד"ה לא יביא מתוך ביתו וימלאנו) שם פירש בפשטות, דהמחלוקת הוא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, אי קמיצה קבעה או קדושת כלי קבעה. - אך רבותינו בעלי התוס' (הנ"ל) מאנו בזה, ושאלו לאמר: "הא ר"ל איתותב לקמן, דאמר מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, וע"ק למה לי קרא לבן בתירא וכו' מנא תיתי לן דקדושת כלי קבעה?" ע"כ פירשו דכולהו ס"ל כר' יוחנן, דקדושת כלי לא קבעה, אלא בקמיצת פסולין פליגי אי קבעה או לא קבעה. והננו רואים מזה, דאנו "אוחזין את החבל בתרי ראשין", דאע"ג דהקמיצה איננה קמיצה כלל לא להכשיר וגם לא לפסול, דהא "אי דאיתיה לקומץ בעיניה לא פליגי רבנן עליה דבן בתירא", בכ"ז הוה קמיצה לענין קביעות המנחה לקרות בה "מן המנחה פרט לכשחסרה"; - א"כ מכש"כ לפי האמת, דלרבנן גם כשאיתיה לקומץ בעיניה אינה מועלת קמיצה מחדש, משום דסברי ד"קמיצת פסולין עבודה היא", וא"כ אי יחסר הקומץ אח"כ לא יועיל מלוי מתוך ביתו, וממילא כיון דהפסול מסבב פסול בהקמיצה, הרי בבת-אחת הוי חסרון.

15ויצא לנו מזה ציור חדש, דהמנחה שחסרה קודם קמיצה הרי מועיל מלוי מתוך ביתו, וכשחסרה אחר הקמיצה תו לית תקנתא, וכאן הוא לא קודם ולא אחר, אך בבת אחת, דג"כ לית תקנתא לזה.

16וזהו ההבדל בין זבחים למנחות; דבזבחים הלא אין שום פסול מצד חסרון, ואם נשפך מעט דם בין קודם הזריקה בין לאחר הזריקה לא אכפת לן מאומה, ו"שיריים" לא שייך רק היכא דהזריקה מביאה איזה "פועל-היוצא", לכן אמרינן שפיר דיחזור הכשר ויקבל, משא"כ במנחות ד"חסרון" גופא הוי פסול אחר הקמיצה.