דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות כב

1קושית הרשב"א על הרא"ה דשוחט בהמת חבירו לעכו"ם דלא שרי לה מהגמ' דחולין (מ, א). - באמת לפ"ד רש"י שם איננה קושיא כלל. - מצד כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, אי אפשר לנו למעט רק במקום שמקודם השחיטה לא היה ראוי, ולא במקום שנעשה אינו ראוי ע"י השחיטה גופה. - הרשב"א בקושיתו נראה דתפס דגם זה בכלל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד. - וכן הוא דעת התוס' בב"ק (עב, א), אבל דעת רש"י לא כן. - ראיות לשיטת רש"י, ובתוס' יומא (סג, א) נראה דתפסו ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל.

2הנה ידועה היא דעת הרא"ה ז"ל שכתב ב"בדק הבית" (בית א סוף שער א דף י, ב), דבשוחט בהמת חבירו לשם עכו"ם, הנה אע"ג דלא אסרה, למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה, מ"מ באכילה אסורה.

3זאת אומרת, - כמו שהסביר זאת הר"ן (חולין ח, ב מדפי הרי"ף): "ליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה, אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה".

4והנה הרשב"א ב"משמרת הבית" הקשה ע"ז מהא דחולין (מ, א) דפריך שם לעולא, דאמר, אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה מברייתא ד"השוחט חטאת בחוץ בשבת לעכו"ם חייב ג' חטאות, ואי אמרת (אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה) כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא?", ולדעת הרא"ה ז"ל הנ"ל הרי אפשר לאמר להמקשן "ולטעמיך", דס"ל, דאין אדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה הרי נמי קשה, דהא מ"מ אסרה באכילה, וה"ל כנותר תיכף בהתחלת שחיטה, ותו לא יחייב משום שחוטי חוץ?

5והנ"ל בזה ליישב, דבאמת כבר רמז לזה רש"י בלשונו הזהב, שכתב בביאור הדברים "מחתך בעפר הוא" בזה הלשון: "דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים, ועפרא בעלמא הוא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ". כל אריכת דבריו אלה בודאי לא למותר הם, אך להבליט דרק אז אפשר לבוא בזה לפוטרו מצד שחוטי חוץ מטעם דמחתך בעפר הוא, היכא דכבר פקע שם קדשים מיניה, אבל במקום דהקדושה שבו עדיין קיימת, אם כי נתהוה בזה בראשית השחיטה איזה איסור אכילה מצד איזה סבה שהיא, שם אי אפשר לפוטרו מחיוב שחוטי חוץ.

6ובאמת מאיזה מעוט יש לנו למעט בכהאי גונא, דלא יחייב משום שחוטי חוץ, - דאמנם אם אנו ממעטינן "רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, טריפה ויוצא דופן" וכדומה, הרי אנו ממעטינן אלו מפסוק מפורש "שנאמר לפני משכן ד' כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ד' אין חייבין עליו", כמבואר בזבחים (קיב, א); אכן, כמובן, ממעוט זה אי אפשר לנו למעט רק במקום שבתחלה קודם השחיטה לא היה כלל ראוי לבוא לפני משכן ד', אבל היכא דנתהוה איזה איסור אכילה רק אחרי התחלת השחיטה, הרי שפיר קרינן ביה "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ד'", דהא אפשר היה לו לעשות הכל במשכן ד' בהכשר גמור.

7וממילא מובן, דבזה מסולקת קושית הרשב"א על הרא"ה מעיקרה; דאמנם למ"ד דאין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ניחא שפיר, דאם כי לדעת הרא"ה הנ"ל עכ"פ התהוה ע"י מחשבתו לע"ז איסור אכילה, אבל ס"ס הוא עובר שפיר על "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", כי היה לו להביא באהל מועד ולשחוט בהכשר בלי מחשבת ע"ז, "וקטיגור" זה, שעבר גם על ע"ז, לא יעשה "סניגור" בעדו לפוטרו גם מחיוב שחוטי חוץ.

8אכן למדס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הננו באים בזה לפוטרו מחיוב שחוטי חוץ מצד אחר; דהא ס"ס כל שחוטי חוץ הוא רק בקדשים, ובכאן כיון דנעשית של עכו"ם פקע שם קדשים מינה לגמרי - כדברי רש"י הנ"ל "ונעשית של עכו"ם", כלומר, דכמו שיש קנין הקדש כך יש קנין עכו"ם, שנתפס בה קנינה של הע"ז, ונפקע ע"י התפסת העכו"ם קנינו של הקדש ממילא, וא"כ אי אפשר לחייבו מצד שחוטי חוץ, דנמצא דבסוף השחיטה לא שחט כלל קדשים; אבל למדס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש, אם גם נימא כשיטת הרא"ה והויא כמתה מאליה, אבל עכ"פ שם קדשים לא פקע מינה, דאע"ג דאמרינן "קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת" כמבואר במעילה (ב, א), הנה עיין בח' מהר"ם לובלין בקדושין (נז, ב על דברי התוס' ד"ה מה שלי בשלך), שתפס לדבר פשוט, דאם כי יצאו מידי מעילה, אבל מאיסורא דהקדש לא יצאו אף מדאורייתא, ובאמת כן משמע להדיא בתוס' זבחים (סט, ב ד"ה רבי), שהקשו שם דלא יחול איסור נבילה על איסור קדשים, הרי שתפסו לדבר פשוט, דאיסור קדשים לא נפקע מדאורייתא אף אחרי שנעשה נבילה, וכיון דעדיין קדושתו עליה שפיר מחייב משום שחוטי חוץ - למרות מה שנאסרה תיכף בהתחלת השחיטה.

9והרשב"א, כנראה בקושיתו הנ"ל, תפס לדבר פשוט, דגם בלי הטעם דפקע שם קדשים מינה אי אפשר לחייב משום שחוטי חוץ במקום דנתהוה איזה איסור תיכף בהתחלת שחיטה יהיה מאיזה טעם שיהיה, וכן היא באמת דעת התוס' בב"ק (עב, א, ד"ה דאי ישנה): "ממאי דחייב רחמנא אחולין בעזרה ואשחוטי חוץ לא מצי למיפרך, אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, מכי שחטה פורתא אסרה, ואידך מחתך עפר בעלמא הוא וכו', דכיון דאין שם פסול אחר אלא דשחוטי חוץ לבדו, איכא למימר דבהכי חייב רחמנא, אבל כשיש פסול אחר עמו, אז יש לפטור אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כיון דבסוף שחיטה הוי כמחתך עפר בעלמא" ודבריהם ברור מללו, דלאו משום דפקע שם קדשים מינה נפטר, אך משום דיש פסול אחר עמו.

10אבל עכ"פ דעת רש"י מבוארת להדיא כנ"ל, דרק אז יש לפטור מצד שחוטי חוץ כשנפסל בהתחלת השחיטה, במקום שע"י הפסול נפקע שם קדשים מיניה לגמרי, אבל זולת זאת שפיר חייב אף דיש פסול אחר עמו, וזאת היא באמת גם דעת הרא"ה.

11ובאמת כבר אמרנו שבלתי מובן מאיזה מקור יש לנו לפטור מצד דיש פסול אחר עמו לבד, וביותר אחרי דבקדשים גם ר"ש מודה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דזה גופא גמרינן משחוטי חוץ כמבואר בחולין (פה, א); אם לא שנימא, דהם, התוס' והרשב"א, מפרשים ד"כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד" הנה המיעוט הוא לאו מצד הביאה, אך מצד השחיטה, זאת אומרת, דעל שחיטה כזו שאינה ראויה באהל מועד אין חייבים עליה. ולכן אף במקום דהיה ראוי לבוא אל פתח אהל מועד ולשחוט בהכשר, אך כיון דס"ס שחט שחיטה כזו, שאף באהל מועד לא היתה כשרה, אין חייבים עליה, אבל באמת זאת אי אפשר לאמר בשום אופן, וראיות ברורות כנגד זה:

12א) מהא דמבואר להדיא בזבחים (קטו, א), דאם שחט חטאת בחוץ שלא לשמה חייב בכ"ז משום שחוטי חוץ, אע"ג דשחיטה כזו בודאי אינה ראויה באהל מועד; וטעמא כדפירש"י (ד"ה ור"א היא) שם, "דאי הוה מעייל ליה לפנים הוה כשר למשחטיה כסתמא וכו' הלכך כי שחיט ליה ראוי לפנים לשמו היה". אלמא להדיא, דאין אנו מביטים על ה"דיעבד" שלו, אך על ה"לכתחלה", דהיה אפשר לו סוף סוף לעשות באהל מועד בהכשר.

13ב) מהאי הלכה פסוקה בזבחים (קז, א) דבעוף חייב על שחיטתו בחוץ ולא על מליקתו; ואי נימא דה"דיעבד" שלו צריך להיות כשר באהל מועד, הרי היה צריך להיות להיפך, דיהא חייב על המליקה בחוץ ולא על השחיטה, ואמנם על המליקה לא שייך שחוטי חוץ, אבל עכ"פ גם על השחיטה איך אפשר לחייבו, דס"ס אם עשה זאת באהל מועד לא היה ראוי, אלא ודאי דחייב על ה"לכתחלה", דהיה לו להביא באהל מועד ולעשות מליקה כדין.

14ואמנם עי' בתוס' יומא (סג, א ד"ה שלמים) שכתבו: "תימה, אמאי פטור בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל לפי מה שפירש"י וכו', דדוקא שלמים וכו' אבל שאר קדשים לא, א"כ וכו' אם עלו לא ירדו, מידי דהוה אפסח וחטאת ששחטן שלא לשמן בחוץ דחייב עליהם וכו' משום דמתקבל בפנים, שיש לו היתר בשאר זבחים? וי"ל, דהתם הבהמה ראויה לשחיטה בפנים בההיא שעתא לשמה, אבל הכא אינם ראויים לפנים קודם פתיחת הדלתות". ודבריהם ברור מללו, דבהקושיא סברו כשיטתם בב"ק הנ"ל, ולכן הוצרכו לדחוקי דהטעם שלא לשמן הוא משום דאם עלו לא ירדו, אבל בתירוצם תפסו הם בעצמם כשיטת רש"י הנ"ל. והדבר מוכרח, דאל"ה היה צריך להיות חייב גם בשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתי ההיכל, ועכ"פ יש לנו ראיות ברורות כשיטת רש"י הנ"ל.