דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות כד

1התבוננתי בלשונו של הרשב"א וראיתי, דבא בזה מצד דהוה נחירת חוץ. - פשיטא לי, דבכל תקרובות עכו"ם אין כאן טומאת נבילה והרבה ראיות לזה. - הרשב"א בא בזה מטענת ממ"נ. - באמת דעת הרא"ה הוא, דה"לא אסר לה" הוא סבה לה"לא שרי לה", ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. - ביתר ביאור, דדעת הרא"ה הוא, דנהי שאינו בעל הבהמה, אבל הוא בעל הפעולה.

2שוב התבוננתי בלשונו של הרשב"א במשמרת הבית שם וראיתי, דהוא בא בקושיתו זו מצד אחר, דזה לשונו שם "ואי איתא (כדעת הרא"ה) מאי קא מקשי ליה רב נחמן לרב הונא וכו'. והא איהו נמי סבר, דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה, ואשחיטת חוץ לא מחייב, דהא אמרינן אשר ישחט ולא אנוחר?" והרי דבריו ברור מללו, דלאו מצד דאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד הוא בא בקושיתו, אלא מצד דהעיקר חסר מן הספר, דלא הוי שחיטת חוץ אך נחירת חוץ.

3אכן לענ"ד גם מצד זה אין תיובתא לשיטת הרא"ה הנ"ל; דהנה הא ודאי פשיטא לי, דבכל תקרובת עכו"ם אם כי נאסר גם באכילה וגם בהנאה לא נאמר בכ"ז, דהשחיטה אינה אלא כנחירה בעלמא ותהיה עליה טומאת נבילה, דהא מבואר להדיא בב"ק (עא, א) דבגונב וטבח לע"ז חייב ד' וה' למאן דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה; וכן מבואר בחולין (פא, ב), דהשוחט לע"ז חייב באותו ואת בנו לחכמים, וזה דבר שאצ"ל, דשני הדברים הללו, חיוב ד' וה' וחיוב דאותו ואת בנו, אינם בנחירה, אך בשחיטה; וש"מ להדיא, דלא אמרינן בתקרובת עכו"ם דהוה כמתה מאליה.

4ובר מן דין הרי מהגמ' דחולין (מ, ב) גופא שמשם בא הרשב"א בקושיא הנ"ל מוכח כן, דאל"כ מאי מתרצינן שם על קושית הגמ' הנ"ל: "אמר רב פפא, הכא בחטאת העוף עסקינן, דכולהו בהדי הדדי קאתי", או "באומר בגמר זביחה הוא עובדה", דמה הועילו חכמים אלה בתקנתם, הלא ס"ס לא היה בכאן גמר שחיטה, אך גמר נחירה, דהא כל התירוצים האלה באים רק לתרץ ולצייר, שמשכחת לה שלא יאסר בתחילת השחיטה באופן שנימא על סוף השחיטה מחתך בעפר הוא, אבל מה יועילו התירוצים האלה היכא דבעצם לא הוה שחיטה כלל אלא נחירה? והאם יש כלל "הוה אמינא" שיתחייב גם על נחירת חוץ?

5ומכל זה ש"מ, דגם הרשב"א ידע דבתקרובות עכו"ם בבהמה שלו, או בבהמה של חבירו למדס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, דהאיסור, איסור של תקרובת עכו"ם, אינו מסלק בכ"ז את השחיטה לגמרי, דנימא דלא הוה אלא כנחירה בעלמא; אלא שרוצה לאמר, דלהיפך דלמ"ד דאין אדם אוסר דבר שא"ש עוד מגרע גרע, דאז הוה כמתה מאליה ממש.

6ואם כי לכאורה גם במשקל הראשון היה נראה זאת לסברא הפוכה, דהיתכן הדבר שלמדס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש עוד יהיה חמור לדידיה ממדס"ל דאדם אוסר בזה, או שיהיה חומר יותר גדול בשוחט בהמת חבירו לע"ז מבשוחט בהמה שלו? אלא שהרשב"א תפס ביחוד את המרובה בזה כדי לסתור גם את המועט, כלומר, דהוא בא ממ"נ דאם נימא דלא שרי לה הרי אתה צריך לתפוס את המרובה דתהא נבילה וזה הרי בודאי לא יתכן, וע"כ דעכ"פ שרי לה בשחיטתו, וממילא הרי צריכה להיות מותרת גם באכילה, כיון דהאיסור של ע"ז אין כאן ואיך אפשר לחלק בין הדבקים?

7אבל באמת דעת הרא"ה נראה ברור דה"לא אסר לה" הוא סבה לה"לא שרי לה" שמסתבב מזה, זאת אומרת, ששלילת האיסור מביאה ביחד גם שלילת ההיתר; וא"כ אי אפשר שבהמסובב יהיה יותר ממה שיש בהסבה ושלילת ההיתר לא תוכל להיות בכמות יותר גדולה משלילת האיסור, כלומר, ממה שהיה מונח בהאיסור גופא, ד"דיו לבא מן הדין להיות כנדון; ואם בעצם האיסור של שחיטה לע"ז אין טומאת נבילה ורק איסור אכילה יש בה, וא"כ הרי השלילה, שלילת האיסור של ע"ז, הרי שללה רק את האיסור הנ"ל, הנה ממילא גם שלילת ההיתר הוא רק על הנ"ל, והיא כמתה מאליה רק לענין היתר אכילה, אבל לא לענין נבילה, והוה כציור כל שחיטה שאינה ראויה.

8ואפשר עוד להסביר את הדבר ביתר ביאור, דהרא"ה בא בזה מצד אחר. דהא כל טעמא דמ"ד דאין אוסר בשוחט לע"ז בהמתו של חבירו הוא, כאמור, משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אכן באמת אם כי גוף הבהמה אינה שלו, אבל הפעולה - פעולת השחיטה, הרי אי אפשר לשלול ממנו, וס"ס הוא בעל הפעולה, כלומר דהפעולה היא שלו, וא"כ גם בהבהמה גופה הוא נחשב לבעלים באותה המדה שפעולתו - פעולת השחיטה משפיעה בה; וממילא בנ"ד הבהמה לא נאסרה בהנאה משום דלענין הנאה הרי לא השפיעה שחיטתו, דגם מקודם הרי היתה מותרת בהנאה, אבל גם נבילה לא הוי, כמובן מאליו, אע"ג דהטהרה מידי נבילה הוא מסובב מפעולתו, אבל כאן, דכאמור, כל האיסור הוא רק משום דהפעולה היא שלו וחל עליה האיסור של ע"ז, אבל הרי בעצם האיסור של שחיטת ע"ז גם בבהמתו גופא אין הדין של נבילה.

9בקצור, לשיטת הרא"ה אין נאסר ע"י שחיטה כזו רק מה שמסתעף בתור מסובב מהשחיטה, וגם בזה רק מה שיש גם באיסור שחיטת ע"ז; וממילא בהנאה אינה נאסרת משום דהיתר הנאה אינו מסובב מהשחיטה, ונבילה איננה, אע"ג דזהו אמנם מסובב מהשחיטה, כיון דזה לא הוי גם בשחיטת ע"ז גופא.

10וכיון דעכ"פ נתבאר, דגם לשיטת הרא"ה איננה בכלל נבילה, ממילא סרה קושית הרשב"א מהא דהשוחט חטאת, אחרי דכבר נתבאר דמצד שאינו ראוי לבוא אל פתח אהל מועד אי אפשר לבוא בזה, ומצד נחירה ג"כ אי אפשר לבוא כנ"ל.