דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים יב

1דיוק במה דאמר לענין בל תאחר "בכל יום ויום" דוקא. - חקירה בהלאו דבל תאחר, אם הוא דבר בפני עצמו, או רק דבר המסתעף. - ראיה מהטורי אבן בר"ה (ה, א) דהוא רק דבר המסתעף. - ובזה יובנו דברי הר"ן בנדרים (ז, א). - ולפ"ז האי בכל יום ויום הוא דוקא, דבלילה אינו עובר ע"ז.

2ר"ה (ו, ב): "אמר רבא, כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר". ולכאורה האי "בכל יום" למעוטי מאי, הלא ביחוד בא להורות, שהוא לאו הנכפל במשך הזמן, כעין הלאו דבל יראה בפסח. וא"כ בכל רגע ורגע אחר שלש רגלים יעבור בבל תאחר?

3והנ"ל דדבר גדול בא לאשמעינן בזה, דהנה יש לחקור אם הלאו דבל תאחר הוא דבר המסתעף מחיוב הקרבה שעליו רמיא בהרגע הנוכחי; או שהוא דבר בפני עצמו, דאחר השלש רגלים עובר בלאו כל זמן שלא הקריב.

4והנ"ל להביא ראיה לזה מהא דאמרינן שם (ה, א): "ופסח בר מיקריב ברגלים הוא, פסח זימניה קביעא ליה, אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחיה ליה", ופי' התוס' (ד"ה ואי) ד"מיד עובר עליו", והקשה הטורי אבן ע"ז מהא דאמרינן בזבחים (ק, א): "לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בע"כ", ופי' רש"י (ד"ה דילמא) הטעם, משום דעשה דלה יטמא ה"ל עשה שאין לו תשלומין, הלכך מטמינן ליה, וממילא אזיל ליה כרת, דה"ל טמא, דפסח יש לו תשלומין בפסח שני; ואם נאמר, דבפסח עובר על בל תאחר, א"כ הלא יש בפסח עשה ול"ת, עשה דפסח ול"ת דבל תאחר, ואיך אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת ועשה דפסח, דהא אמרינן בשילהי חולין (קמא, א) דאין עשה דאלים דוחה לעשה הקל כשיש ל"ת עמה? ותירץ, דה"מ היכי דהעשה והל"ת שניהן באין בפני עצמן, אבל הכא אין הל"ת דבל תאחר בא מצד עצמו, אלא דהעשה גורם את הל"ת לבוא; וכיון דהעשה דלה יטמא דאלימא דוחה לעשה דפסח דקילא, אין כאן לאו דבל תאחר כלל; נמצא דבכאן לא העשה דוחה לל"ת ועשה אך הדחוי הוא להעשה, וממילא אין כאן ל"ת במציאות כלל, ע"כ תוכן תירוצו. - ודבר שאצ"ל, דחזינן דתפס להדיא כהצד הראשון, דלאו הזמן גורם את הל"ת, אך רק חיוב הקרבתו, שמזה מסתעף הל"ת.

5ועי' בר"ן נדרים (ז, א ד"ה ולענין) על הא דאבעיא לן שם, יש לצדקה או אין יד לצדקה, שלדעת הרמב"ן, כיון דלא איפשטא קי"ל דכל ספיקא דאיסורא לחומרא, וחייב לתת לעניים, והר"ן ז"ל הרבה להשיג עליו ולהוכיח, דגם בזה הרי הוא ככל ספק ממון דאזלינן לקולא; ולכאורה יש להקשות, דל דררא דממונא מזה, הלא עדיין ישאר ספק איסורא משום איסור דבל תאחר, וה"ל למימר ספק איסורא לחומרא? אבל לפ"ז ניחא, דכמו דבקרבנות הל"ת דבל תאחר מסתעף מחיוב הקרבתו, כן בצדקה הל"ת מסתעף מחיוב הנתינה שעליו רמיא כעת, וכיון דס"ס ספק ממונא לקולא, ואין עליו חיוב נתינה בפועל, תו אין כאן כלל ספק איסורא, דבודאי אין כאן איסור כלל.

6וזהו שמדייק רבא בכל יום ויום לומר לך, כי בלילה, שלאו זמן הקרבה נינהו, אין עובר על בל תאחר, אחרי דכל עיקרו הוא דבר המסתעף מחיוב הקרבתו בהרגע הנוכחי.

7ואם כי לפי דעת התוס' בחולין (כב, ב) הנ"ל (פרק ו) בהבאה ליד כהן בלבד יוצא ידי נדרו, וזאת הרי יכול לעשות גם בלילה, והדרא קושיא לדוכתה, דיעבור על בל תאחר גם בלילה? דהא לא קשיא, דהלא כל טעמא מה דבהבאה בלבד יוצא ידי נדרו, הוא כדאסקו שם בתוס' משום דראוי להקריב, וא"כ אם הביא בלילה, אמת דיוצא ידי נדרו אבל כל טעמיה משום דראוי להקריב ביום, א"כ "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", דלא יעבור על בל תאחר רק ביום, כיון דהוא דבר המסתעף מחיוב של יום.