דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ב

1קושית הלח"מ על הרמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יום הכפורים) דזהו נגד הגמ' בחולין (יא, ב). - שיטת הרשב"א דבודאי טריפה לא מהני י"ב חודש. - הא ד"כל שאין כמוה חיה" הוא לא בגדר סבה ומסובב, אך בגדר סימן. - ובזה תתישב קושית הלח"מ. - כדי שיהיה התירוץ תירוץ מספיק נחוץ להקדים, דלא שייך ספק ב"כל העומד". - ראיה לזה מהתוס' ב"ק (יז, ב).

2רמב"ם (פ"ה מהל' עבודת יום הכפורים הלכה יז-יח): "המום פוסל בשעיר המשתלח, אפילו מום עובר וכו'. היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי".

3ועי' בלח"מ שהקשה מפ"ק דחולין (יא, ב) דטעמא אחרינא בזה, משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא הראוי לשם וקרא למה לי? אמנם ע"ז תירץ המל"מ דאיצטריך להיכא דנטרף אחרי ההגרלה; אך עדיין קשה מדוע דחקינן בגמ' לבקש טעמים אחרים, אחרי דאיכא מקרא מיוחד ו"יהודה ועוד לקרא"?

4והנ"ל בזה עפ"י שיטת הרשב"א הידועה, דבודאי טריפה לא מהני י"ב חודש; ובאמת כנראה כן הוא גם שיטת רש"י, עי' חולין (נז, ב ד"ה סימן), שכתב "לספק טריפה" ושם (נח, א ד"ה והלכתא בזכר) כתב "ספק טריפה דידיה, אי שהה שנים עשר חודש ודאי לא נטרף", ומשמע, דגם הוא סובר דבודאי טריפה אף אם חי י"ב חודש לא מהני להכשיר. ודעתם כנראה, דהא דאמרינן "זה הכלל, כל שאין כמוה חיה טריפה" (חולין מב, א) הוא לא בתורת סבה ומסובב לאמר, דכל גדר הטריפות הוא מצד שנפסק כח החיות, דא"כ לא משכחת לה מעולם שיחיו י"ב חודש ויוטרף; אלא דהוא רק בתורת סימן, כלומר, דעצם הטריפות הוא מצד עצמו, מצד החסרון שיש בזה עתה, אך איזה חסרון מטריף ואיזה לא סימנא מלתא דכל שאין כמוה חיה. והנה אי נימא כהצד הראשון היה ראוי לאמר, דאף בודאי טריפה יועיל י"ב חודש, דהרי בזה אין כלל הסבה המטרפת; אבל להצד השני הנה כל סימנא הוא רק מצד הרוב, ובספק אמנם אזלינן בתר רובא, אבל בודאי טריפה הרי חזינן דהיא מן המיעוט. - וממילא לפ"ז אפשר לישב קושית הלחם משנה בנקל, דודאי לפי האמת דאזלינן בתר רובא, שפיר כתב הרמב"ם דטריפה פסול, משום שנאמר יעמד חי, ורוב טריפות הרי אינן חיין י"ב חודש; אבל שם בחולין הרי טרחינן להביא ראיה דאזלינן בתר רובא, וע"ז מביא ר' אחא בר יעקב ראיה משעיר המשתלח "וליחוש דלמא חד מנייהו טריפה הוא", בזה ע"כ צריך לדחוקי משום ד"אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם", דאי משום ד"יעמד חי" הרי תלי תניא בדלא תניא, דדלמא דזו היא הנותנת יען דלא אזלינן בתר רובא, א"כ אף טריפה לא ממעטינן מ"יעמד חי", דהא יש מיעוט טריפות דחיין.

5אולם לכאורה עדיין יש מקום למקשן לשאול, נהי דהס"ד הוא דלא אזלינן בתר רובא, אבל הלא ס"ס מידי ספיקא לא נפקא, ואולי הוא מהטריפות שאינן חיין והתורה הלא אמרה "יעמד חי", וא"כ חזרה קושיא למקומה, דלהרמב"ם היה להגמ' לאמר במקום "וליחוש דלמא חד מנייהו טריפה הוא" "וליחוש דלמא חד מנייהו מהטריפות שאינן חיין הוא, והתורה אמרה יעמד חי"?

6וכדי שיהיה התירוץ הנ"ל תירוץ מספיק, נחוץ להקדים עוד הקדמה אחת בהגדר ד"כל העומד"; דהנה יש לחקור בגונא דזהו גופא אם עומד הדבר לכך מידי ספיקא לא נפקי מפני שאין ודאות ע"ז, אם תוצאות הספק הזה בדינא תהיינה ככל הספיקות שבתורה, או לא.

7ונ"ל מסברא, דכיון דהספק הוא לא על הדבר "באשר הוא שם", וכל עיקר הגדר דכל העומד הוא משום שנדון הדבר על שם סופו, הנה כל עיקר ההשפעה שיש להעתיד על ההוה, הוא רק מצד ההכרחיות, דלא יתכן שיסובב באופן אחר, א"כ הוי בכח כאילו כבר נעשה בהוה; אבל כיון שהעתיד גופא עודנו מכוסה בספק, א"כ הרי זאת ודאי דאין בזה הכרחיות וממילא הרי אין כאן הגדר דכל העומד מצד ודאי, ולא מצד ספק.

8ציור לזה אמרתי בהסברו של דברי התוס' בב"ק (יז, ב ד"ה זרק): "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, דפשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו'. וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבל לזורק כלי עצמו", והסברא הפשוטה היא משום דבזורק אבן או חץ לא ברי היזיקא, דאפשר שלא יקלע אל המטרה; אבל עדיין אין זה מספיק, דהרי דינא הוא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואדרבא היה לנו לאמר, כיון דאפשר מאוד דהחץ היה שובר את הכלי, א"כ הרי לא היה הפסידו מאומה?

9אבל הוא הדבר אשר דברנו, דגם הא דאמרינן בתר מעיקרא אזלינן ומנא תבירא תבר, הוא ג"כ מצד הגדר ד"כל העומד", דאע"פ שהכלי במצבו ההוה הוא שלם, אבל כיון דעומד להשבר בעתיד הוא כבר נידון גם עתה ע"ש סופו - והיינו מצד ההכרחיות שיש בדבר, דלא יתכן שיתהוה באופן אחר; אבל בחץ כיון דספק הוא אם יקלע אל המטרה, שוב בדינא לא יחשב כלל לספק, דגם אם האמת יהיה שישבר בעתיד ע"י החץ, אבל לע"ע בודאי אין שום סבה שנחשוב למנא תבירא.

10נחזור לענינינו, דלפ"ז ניחא, דרק אז נוכל למעט טריפה מ"יעמד חי" כשהלכה פסוקה היא דאזלינן בתר רובא, והרוב עושה זאת לודאי, א"כ שייך זאת להגדר דכל העומד; אבל אם לא ניזול בתר רובא, אז מלבד שאין מיעוט ודאי על טריפה אך גם בסוג הספיקות לא יוכנס, דהא לפי המצב של עתה הרי הוא חי, ובעתיד הרי אין נמנע האפשרות לחיות, ולא יוכנס כלל להגדר דכל העומד.

11וראיתי לאחד מן האחרונים שהביא ראיה, דהיכא שיש הכרחיות שיעשה הדבר לבסוף אף לרבנן אמרינן כל העומד, מהא דאמרינן בלולב ואתרוג של אשירה דפסולין, כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורייהו, והכי קמ"ל כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מהלכות לולב הל' א) ובש"ע סימן תרמ"ט (סעי' ג), אף דלא קי"ל כר"ש? אלא ע"כ משום דבדבר שיעשה בודאי גם רבנן מודו - וזהו לכאורה סתירה לכללנו בהגדר ד"כל העומד"?

12אבל באמת ממנחות (קב, ב) משמע להדיא דלא כן, ולרבנן גם בעומד לשרוף לא אמרינן דכשרוף דמי אע"פ שבודאי ישרף. - וקושיתו מהא דכתותי מיכתת שיעוריה לק"מ, ולא ראה דברי הר"ן בגיטין (י, א מדפי הרי"ף ד"ה שלחו) שכתב דבגט ל"ש כתותי מכתת שיעוריה, כיון דאין שיעור לגט, אבל מ"מ לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כמאן דליתנהו וכשרוף ממש דמי ושייך זה גם בגט עי"ש; ומזה נראה להדיא דזהו שני גדרים נפרדים הגדר דכל העומד והגדר דכתותי מיכתת שיעוריה ועי' בתשובת רע"א (ס' קסה) שבכללא זו ישב הא דקשה לו מדוע לא נימא ג"כ בשחט לע"ז, דכתותי מיכתת שיעוריה ולא הוה שחיטה? וישב ג"כ כנ"ל, דשחיטה אין לה שיעור במדה, אלא דצריך לשחוט רובו של סימן אבל הסימן בעצמותו אין לו שיעור מוגבל.

13ועי' במנחות (קא, ב) ובכריתות (כד, ב) ובב"ק (עו, ב), דלא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי רק היכא דמצוה לזרוק, והוא ג"כ מטעם הנ"ל, דכל הגדר דכל העומד הוא רק היכא שיש הכרחיות בדבר, וההכרחיות היא מצד המצוה. נמצא כי כדברינו כן הוא, דגם לר"ש לא אמרינן כל העומד רק היכא שיש הכרחיות בדבר, וגם אז רבנן פליגי וס"ל דלא אמרינן זאת, זולת בדבר הצריך שיעור, דאז שייך הגדר דכתותי מיכתת שיעוריה.