דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 11 3
Open in the reader →1קושית השטה מקובצת על הגמ' הנ"ל בב"ק אמאי לא פשטינן ליה מהא דאמרינן בפ' הזורק. - הגדר דכל העומד הוא מה שקוראים בעלי ההגיון בכח ולא בפועל. - ולכן לא שייך הגדר דכל העומד במקום דדרוש לנו הבפועל. - ובזה תתישב קושית השטה מקובצת הנ"ל.
2ומענין לענין באותו ענין, - הקשה השטה מקובצת הגמרא הנ"ל בב"ק (יז, ב ד"ה בעי רבא), דאיבעיא לן אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא אזלינן וז"ל: "הקשה ריב"ק ב"ר מאיר ז"ל, אמאי לא פשיטא ליה מהאי דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עט, א) ל"ש אלא שקדמה גט לדליקה, אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט, מעיקרא לשריפה קאזיל - אלמא בתר מעיקרא אזלינן; וליכא למימר שאני התם דאכתי לאו ברשותה, דא"כ מה היה צריך לאמר מעיקרא לשריפה אזלי?"
3והנ"ל בזה לאמר, דהנה יש מי שהעירו (עיין שער המלך גירושין ד, ב) לר"ש, דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, א"כ לשתרי בשר באכילה בנתקבל הדם בכוס ונשפך הדם; וזהו בודאי לא ישתמט שום איש לאמר, דהלכה פסוקה דיש בזה הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, והלאו דלא יאכל כי קודש הוא?
4אבל באמת הצעת הדברים כך הוא. דהגדר דכל העומד הוא מה שקוראים בעלי ההגיון "דבר בכח", כלומר, שכל דבר אם כי טרם יצא לפעולות בפועל הנה ישנו במציאות בכח, כי כל פעולה הוא רק התהוות הדבר מכח אל הפועל, והן הן הדברים בלשון חז"ל "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", כי הזריקה בכח הנה במציאות תיכף כשנתקבל הדם בכוס, [עי' בפסחים (יג, ב) ובתוס' חולין (פ, ב ד"ה דכמה) ובב"ק (עו, ב)] וכן כל עניני "כל העומד" שבש"ס.
5ומעתה דוק ותשכח, דרק אז נוכל להשתמש בהגדר דכל העומד כשדרוש לנו רק מציאות הדבר בכח, אבל כשדרוש לנו מציאות הדבר בפועל מה יועיל לנו ה"כל העומד" כי האם אפשר לנו להכחיש את המציאות.
6למשל בפסחים (יג, ב) אמרינן, דאפילו לר' אלעזר בר"ש, דס"ל "לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן", בכ"ז מודה, דכשנתקבל הדם בכוס ונשפך דקדוש הלחם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי; משום דגם לדידיה קדושת הלחם איננה מתהוה מפעולת הזריקה ממש, דהא לא שייך בהלחם מציאות הזריקה ממש, כמובן, ורק דין המסתעף מהזריקה משפיע על קדושת הלחם; נמצא דלא בעינן בזה זריקה בפועל אך בכח, ע"ז שפיר משתמשים אנו בהכלל דכל העומד; משא"כ בעצם הקרבן בודאי בעינן עצם הזריקה ממש, דשייך בזה, מפני שהוא דם הנפש, בזה לא יועיל כלל הגדר דכל העומד, דהא ס"ס לא יצא הדבר מכח אל הפועל.
7ובזה יש חומר בידינו ליישב קושית השטה מקובצת הנ"ל, דשם בגיטין הלא הכתוב מדבר על הא דאמרינן: "הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף הרי זו מגורשת" אע"ג דלא הגיע לחצירה ממש, אך "קלוטה כמי שהונחה דמיא", כלומר, אע"ג דלא הונח בפועל, אך בכח הרי עומד להנוח, או מהטעם "דהא מינטרא", שהוא ג"כ מעין הגדר הנ"ל, ע"ז שפיר אמר "אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט, מעיקרא לשריפה קאזיל" דהא ממ"נ אם תסתכל על ה"בפועל", הרי לא הגיע להחצר ממש, ואם תסתכל על ה"בכח", הלא עליך לאמר ג"כ "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", דהא בכח הרי עומד הדבר להשרף.
8משא"כ בב"ק לענין נזקין, הרי התשלומין הוא בעד פעולת ההיזק ממש, כלומר בעד ההפסד בפועל, ע"ז שפיר מסתפקינן, דלא שייך בזה לאמר בתר מעיקרא אזלינן, דהוא מצד כל העומד, דנהי ד"כשבור דמי", אך ס"ס אין שבור בפועל ממש.
9ואולי בזה גופא מסתפקת הגמ', אם חיובו של מזיק הוא מצד הפעולה שיש בכחה להזיק, או מצד עצם ההיזק בפועל; והבן, דלכללינו הנ"ל, אי נימא כהצד הראשון היה ראוי לאמר, דבתר מעיקרא אזלינן, אבל להצד השני בתר תבר מנא אזלינן.