דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ד

1קשה על פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' פסוהמ"ק הל' א), דממ"נ איך הוא פוסק אם כר"ש או כרבנן. - באמת אין דבר זה ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן. - חקירה בהא דאין חטאת מתה אלא כשנמצאת אחר שכיפרו הבעלים אם הכפרה בכאן היא בגדר סבה, או בגדר העדר הסבה.

2ובמס' תמורה (כב, ב): "בעי רב פפא, אבודה בכוס מהו? אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבי, האמר אבודה בשעת הפרשה מתה; אלא כי קמיבעיא ליה אליבא דרבנן, מי אמרינן כי אמרי רבנן בשעת הפרשה רועה קודם שיקבל דמה בכוס, אבל הכא סבירא להו כל העומד לזרק כזרוק דמי, או דלמא כמה דלא איזדריק דם, כי אבדה בשעת הפרשה דמיא ורעיא".

3וברמב"ם (פ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה א) "ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השניה שהפריש קודם שיזרק דמה, הר"ז ספק, אם תמות או תרעה עד שיפול בו מום".

4ועיין בשער המלך (פ"ד מהל' גירושין הלכה ב) שהביא הרבה ראיות, דהרמב"ם פוסק כר"ש, אם כי הביא ג"כ ראיות כנגד. אבל בכאן דפסק "הר"ז ספק" ממ"נ קשה, אם הוא פוסק כר"ש, הרי הוא ודאי דתמות, ולהיפך אם הוא פוסק כרבנן הרי ג"כ ודאי דתרעה?

5אולם לפי דברינו הקודמים תתיישב גם זו, דבאמת ספיקא דא אינה ענין כלל למחלוקת ר"ש ורבנן - דלא מיבעיא לן בכאן אי הלכה כר"ש או כרבנן; אך איבעיא מיבעיא לן בעצם הגדר ד"אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים", אם הכפרת הבעלים היא הסבה למיתת החטאת, וכשנמצאת קודם הכפרה דהסבה איננה בטל המסובב ממילא, או דלהיפך, דהא דנמצאת קודם הכפרה והיתה רגע אחד אחרי אבדתה ראויה למזבח, זהו סבה להצילה ממיתה, וכפרת הבעלים היא רק העדר הסבה, כיון דהמציאה היתה אחרי שכבר איננה ראויה.

6וכשנתקבל הדם בכוס ונשפך, אם נימא כהצד הראשון, גם בזה תרעה עד שתסתאב, ולא שייך בזה לאמר כל העומד, לא רק לרבנן אך גם לר"ש דהא, כאמור, היכא דדרוש לנו מציאות הדבר בפועל אין כאן הגדר דכל העומד, ומה גם בזה דלאו מציאות הזריקה ממש היא הסבה, אך התוצאה מהזריקה - הכפרה - שאיננה כאן לכל הדעות, דלא לישתמט שום תנא שיאמר דיתכפרו הבעלים בלי זריקה ממש. אבל אם נימא כהצד השני הוא בהיפך, דלא מיבעיא לר"ש מרא דשמעתתא דכל העומד, אך גם לרבנן נמי תמות, כיון דכל טעמייהו הוא כאמור משום דהיתה רגע אחת אחרי אבידתה ראויה למזבח, אבל אחרי דכבר נתקבל הדם בכוס מהאחת, אפילו אם לא נימא "כל העומד", אבל ס"ס כיון דלא יתכן שנשפוך את הדם ההוא בחנם ולהשתמש בזבח אחר, דהא קי"ל דכלי שרת מקדשין אפילו דם הפסול ליקרב כמבואר בזבחים (פז, א-ב) וברמב"ם (בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הלכה יט), הרי שוב החטאת האבודה לא היתה ראויה מעולם; דרק אז חולקים רבנן היכא שאנו רוצים ע"י הכל העומד לברוא דבר חיובי כמו קידוש הלחם וכדומה - אבל בכאן ה"כל העומד" הוא רק בשלילה לבטל את הראוי שבזבח - דגם כאן הרי הדבר ממ"נ, אם תביט על הבפועל, אין כאן ראוי, ואם תביט על הבכח, הרי ג"כ בכח עמד הזבח האחר ליזרק.