דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ה

1התוס' סותרים את עצמם מיניה וביה בפסחים (נט, ב), שבתחילה תפסו, דבמקום דאינו ראוי להקטרה מדרבנן הוי כאינו ראוי מדאורייתא, ולבסוף תפסו להיפך. - לפ"מ שבארנו, דאיסור מדרבנן נקרא ראוי בכח ואינו ראוי בפועל ניחא. - בהא דהכהנים אוכלים לא בעינן אכילה ממש, אך חזי לאכילה בכח לבד. - אכן לפי מסקנת התוס' שם, דהא דחזי לאכילה הוא סבה לגריעותא הדרא קושיא לדוכתא לכאורה, - הנחות הגיוניות: אי אפשר שמסבה חיובית יולד דבר שלילי, הבכח הוא סבה להבפועל, וממילא אי אפשר שהבכח יהיה סבה לשלילת הדבר, ובזה יתישב הכל.

2בפסחים (נט, ב) בתוס' ד"ה עשאום כמי שנטמאו האימורין או אבדו: "למ"ד לקמן (עז, ב) אין הציץ מרצה על העולין ניחא הא דנקט הכא שנטמאו או אבדו, אבל ברייתא דלקמן (פ, ב) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב, צ"ל הואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין".

3והנה תפסו לדבר פשוט, דכיון דמדרבנן אינו ראוי להקטיר הוי כאינו ראוי מדאורייתא, עד דמשתמשין אנו בזה גם לקולא להתיר באכילת הבשר.

4אמנם עיין בתוס' שאחרי זה ד"ה יכול נטמאו או שאבדו כתבו "הכי סלקא מסקנא הכא, דאי לא אכלי כהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרו לאכול בקדשים. ומקשה ריב"א, דבהאשה רבה (יבמות צ, א) אמר, ת"ש, דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כו'; ומשני מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים, אלמא אע"ג דבשר אינו נאכל בעלים מתכפרים? וי"ל דהיכא דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרים, והכא בעי למימר, דכל כמה דלא חזי כהנים לאכילת בשר, לא מתכפרים בעלים". - הנה תפסו בכאן לדבר פשוט, דאע"ג דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, בכ"ז במקום דמדאורייתא יכולים לאכול, אע"ג דאסירי מדרבנן הוה זאת בכלל הכהנים אוכלים, והרי זו סתירה מינה ובה דבר והפוכו זה אחרי זה?

5והנ"ל בזה עפ"י מה שביארנו בחלק ראשון (שמעתתא א פרק ) בההבדל בין היכא דבעינן קיום הדבר בפועל ובין היכא דסגי בכח לבד; דבאמת דבר שמותר מדאורייתא ואסור מדרבנן, הנה בכח שפיר נקרא הדבר ראוי, דלולי זאת הרי היתה התורה מתירתו, אבל במקום דבעינן קיום הדבר בפועל, הרי ס"ס כיון דרבנן אסרוהו, הרי אין באפשרות בזה אכילה בפועל. והנה הא דאמרינן דבנטמאו האימורים או אבדו מותר לאכול הבשר, אין הטעם מצד דהדבר כבר אין עומד להקטרה גם בכח, אלא אף במקום דעומדים בכח להקטרה, אך מצד איזה סבה אין באפשרות ההקטרה בפועל, נמי מותר; והראי', דאמרינן בכאן "כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או אבדו", זאת אומרת, כיון דלא אפשר להקטירם היום משום עשה דהשלמה, אע"ג דלמחר שפיר אפשר להקטירם, וגם היום אין המניעה רק מצד העשה המוטלת על הכהנים, אבל בעצם האימורים אין שום עיכוב להקטרתם, ובכ"ז כיון דס"ס אי אפשר לבוא היום להקטרה בפועל, שוב מותר הבשר; ולכן שפיר צדקו בתוס', דגם במקום דמדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורים, דהא ס"ס אי אפשר הדבר לבוא בפועל לידי הקטרה.

6אבל לענין הא דאמרינן שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים לפי תירוץ התוס' הנ"ל, דלא בעינן "אוכלים" בפועל ממש, אלא כיון דרק "חזי לאכילה" בכח שוב הבעלים מתכפרים, אע"ג דלא אכלו עדיין בפועל, וע"כ שפיר אמרינן "לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים", אע"ג דמדרבנן יש בזה איסור אכילה; אבל לפ"ד הנ"ל כל איסור דרבנן הנה בפועל אינו עומד לאכילה, אבל בכח נקרא שפיר עומד לאכילה, כיון דלא אסרתו התורה.

7והנה לבסוף מסקו בתוס' שם "ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם, הא אין לבשר שעת היתר לכהנים? ונראה לפרש, דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים, אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים".

8וא"כ הדרו בהו מתירוץ קמא, ותפסו להיפך דהא דחזי לאכילה איננה סבה למעליותא דנימא דבשביל זה מתכפרים הבעלים, אך סיבה לגריעותא, דדוקא בשביל דחזי לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו הכהנים; ולכאורה לפ"ז הרי הדרא קושיא לדוכתה מהא דדם שנטמא, דאמרינן לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים מתכפרים, לא כיון דלא הורצה רק מדרבנן ומדאורייתא חזי לאכילה, ולפי הנחת התוס' הנ"ל בתירוצם קמא, הרי תפסו, דאע"ג דאסור מדרבנן נקרא שפיר חזי לאכילה, בשביל הדאורייתא, וא"כ איך יתכן דהבעלים מתכפרים בזה?

9והנ"ל, דכל דבריהם אמת צדקו יחדיו עפ"י ההנחה ההגיונית הזו: דכל דבר חיובי נולד מסבה חיובית, ודבר שלילי מסבה שלילית, אבל אי אפשר להיפך, שמסבה חיובית יולד מאליה דבר שליליי; והנה תמיד יולד הבפועל מהבכח, זאת אומרת, שהבכח הוא סבה להבפועל היינו סבה חיובית, וע"כ אי אפשר להיפך, שהבכח יהיה סבה לשלילת הדבר, שנימא שיען שיש הדבר בכח לכן הוא עוד גרוע מאילו לא היה כלל.

10אבאר את דברי, למשל, כשאנו אומרים, כשהאימורים עומדים להקטרה אסור לאכול הבשר עד ההקטרה, אבל אם נטמאו האימורים או נאבדו שאינם עומדים להקטרה תו מותר לאכול - אי אפשר, דהעמדת האימורין להקטרה בכח, זו היא סבה לאסור, דזהו נגד ההגיון; דאפשר לאמר דהעמדת הדבר בכח הוי כאילו נעשה בפועל, כמו שביארנו בהפרקים הקודמים את הגדר דכל העומד בכ"מ, אבל אי אפשר לאמר להיפך, דזהו עוד לחסרון יחשב. - וע"כ דלא העמדת הדבר, שהיא סבה חיובית, גורמת את השלילה - האיסור לאכול - אך הסבה השלילית מה שאינם מביאים את הדבר בכח שיוצא אל הפועל זו מביאה לתוצאה שלילית להאיסור, וע"כ במקום דהדבר לא יכול לבוא אל הפועל תו אין איסור כלל.

11וכעין ציור זה הוא לפי התירוץ האחרון שבתוס', גם הא דאמרינן דהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, דכשאין הדבר עומד לאכילה כלל מתכפרים תיכף ומיד, ורק כשהדבר עומד לאכילה אינם מתכפרים עד שיאכלו וע"כ דגם בזה אין העמדת הדבר לאכילה עושה חסרון, דזהו נגד ההגיון שסבה חיובית תגרום שלילה, ובודאי דגם בזה השלילה - אי הוצאת הדבר מכח אל הפועל - גורמת את השלילה - עכוב הכפרה וע"כ במקום דאי אפשר הדבר כלל להיות בפועל, כמו בדם שנטמא, דיש בזה איסור דרבנן ס"ס, תו הבעלים מתכפרים, ומיושב הכל.