דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ו

1קושית המל"מ על דברי התוס' (חולין כב, ב) דכשהביא ליד כהן יצא ידי נדרו ממשנה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. - לפי דברי התוס' במנחות (מז, א), דשלא לשמן גרע מנשפך הדם וגם מפסול בגופו כמו פיגול, אין מזה קושיא.

2רמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ה): "מה בין נדרים לנדבות, שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו, עד שיקריב כמו שנדר". ובמל"מ שם: "דקדק רבינו לאמר, עד שיקריב כמו שנדר, לומר, שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו, ודין זה הוא פשוט. ולא מיבעיא היכא דנפסל הקרבן, דפשיטא דלא יצא ידי נדרו, אלא אפי' שהקרבן כשר, אפ"ה לא יצא ידי נדרו, וכדתנן בריש זבחים, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכו'. ובזבחים (ב, א-ב) אמרינן, מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה, האי נדבה נדר הוא, אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר, ופירש"י יהא נדר ויעלה לנדריך, והן הן הדברים שכ' רבינו, עד שיקריב כמו שנדר. וראיתי להתוס' בפ"ק דחולין (כב, ב ד"ה והביא) אההיא דבעיא ר' זירא, האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו, שהקשו, וא"ת, כיון דממ"נ האחד פסול האיך יכול להקריבן? וי"ל, דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב, א"נ כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו, מאחר דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני, דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק, איך יתכן דיצא זה ידי נדרו, והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו, דפשיטא דלא יצא ידי נדרו? וכעת דברי התוס' צריכים אצלי תלמוד".

3ואחרי ה"תלמוד" בזה כדבעי כי "תורה היא וללמוד אנו צריכין" נ"ל דהא לא קשיא. עפ"י דברי התוס' במנחות (מז, א ד"ה עד) שכתבו על הא דאמרינן שם בגמ' "ר"א ב"ר שמעון אומר, לעולם אינו קדוש (הלחם) עד שישחוט (כבשי עצרת) לשמן ויזרוק דמן לשמן". וז"ל: "תימה, ל"ל זריקה הא פ"ק דפסחים (יג, ב) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה, דאמר, כל העומד לזרוק כזרוק דמי? ותירץ ריב"א, זריקה שלא לשמה גרע גריעא מנשפך הדם. וקשה, דלקמן פרק המנחות והנסכים (קב, א) מוכח, דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק ע"מ לאכול חוץ לזמנן, אמר, כל העומד ליזרק כזרוק דמי, והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה, ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי, ה"נ דמטמא טומאת אוכלין? יש לחלק, דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר. א"נ, ה"נ בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה". עכ"ל [ועי' גם בתוס' פסחים (יג, ב ד"ה כל העומד לזרוק) - ששם כתבו: "ודוחק לחלק בין פיגול לשלא לשמו, וי"ל, דלגבי גופיה דזבח חשיב כזרוק אע"ג דפיגל בזריקה, אבל לגבי דברים המתקדשים עם הזבח כגון לחם לא חשיב כזרוק כשנעשה הזריקה שלא בהכשר".] - עכ"פ הננו רואים לפי מאי דתפסו במנחות, הנה שלא לשמן גם במקום דפועל רק מה שלא עלו לבעלים לשם חובה כמו כבשי עצרת דהוי שלמים, בכ"ז לא רק שגריעא מנשפך הדם דשם הוא רק חסרון בדם, ובכאן בשלא לשמן יש פסול בגופו לכה"פ בהרצאה שבקרבן, אך עוד יותר דגרע גם מפסול בגופו כמו פיגול, דשם נהי דהקרבן פסול, אבל שם "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול", ושם הקרבן ישאר כמו שהיה, אלא שבמקום הכשירו בא הפסול ופוסלו, לא כן בשלא לשמן, דמחשבתו פועלת דנעקר שם הקרבן "ועושהו קרבן אחר"; וכבר הארכתי בסברת התוס' הנ"ל במק"א, כי ע"כ אע"פ שכשנשפך הדם לגמרי או זרק במחשבת פיגול קדוש הלחם מצד קבלת הכוס לבד, בכ"ז במחשב שלא לשמן "איגלאי מילתא, דלא הוה כזרוק בשעת קבלה" - לשון התוס' בפסחים שם.

4והנה הא דתפסו בתוס' בחולין "דכשהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו, דמ"מ האחד מהם ראוי להקריב" הלא הוא ג"כ מעין גדר דכל העומד, כלומר, דאנו דנין ע"ש סופו, דראוי לקריב, וזהו אינו מועיל רק להסיר את החסרון של ההקרבה בפועל, לא כן בשלא לשמן, דאיגלאי מלתא, דהובא להקרבה קרבן אחר לגמרי.