דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"א גדר "כל העומד" במוקדשים ח

1עבודת הקרבנות פועלת שלשה דברים: א) היתר אכילה. ב) הרצאה. ג) לצאת הבעלים ידי חובתם. - שני הדברים הראשונים באים רק אחרי גמר העבודות, והדיון על השלישי בלבד. - בקרבנות הבאים על חטא יש להסתפק אם הדבר ניתן להתחלק כנ"ל. - הדבר תלוי בזה, אם החטא הוא סבת החיוב, או דחסרון כפרה הוא הסבה. - ובזה מסולקת הקושיא מהגמ' דמעילה על הספרי וגם מהא דהכהנים שפגלו במקדש. -

2ולהגיה אור נוגה בהלכות העמומות הנ"ל נ"ל בזה:

3הנה עבודת הקרבנות פועלת שלשה דברים כאחד. א) היתר אכילה, בין אכילת אדם, בין אכילת מזבח. ב) הרצאה לזובח שיתכפר בו [עי' רש"י זבחים (כט, ב ד"ה דלאו בר הרצאה הוא) שכתב דכל הקדשים, מלבד בכור, באים לרצות, ואף שלמים באים לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים; ועי' ברש"י (ר"ה ה, ב ד"ה קדשים דבני הרצאה נינהו), שפירש "אם לכפרה או לדורון", ועכ"פ בכל הקדשים יש הרצאה]. ג) לצאת להבעלים ידי חובתם; לא מיבעיא בקרבנות שבאים על חטא, דהחטא מטיל עלי' חובה להביא קרבן, אך גם בקרבנות שבאים בנדר ונדבה, הנה ס"ס הוא הכניס עצמו לידי חיוב, ושוב הוא מחויב מצד התורה; וגם בנדבה הלא יש הלאו דבל תאחר כמבואר בר"ה (ה, ב) ובספרי תצא פסקא רס"ד רס"ה וברמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה יג) ובר"ן נדרים (ט, ב ד"ה נדבה נמי), וגם לשיטת רש"י שם (ד"ה נדבה נמי) דליתא בנדבה הלאו דבל תאחר הנ"ל, אך עכ"פ מודה דיש בזה העשה של ובאתם שמה והבאתם שמה.

4והנה זאת למעלה מכל ספק, דשני הדברים הראשונים, היינו היתר אכילה והרצאה לזובח אינם מתהוים רק אחרי גמר העבודות, היינו הזריקה; דלפניה הרי לענין אכילה איכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמבואר במכות (יז, ב) וברמב"ם (פי"א מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד) והרצאה בודאי א"א להיות קודם כדאמרינן בזבחים (ו, א): "והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר"; ואינו מועיל לענין הדברים הנ"ל גם הא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כאשר ביארנו כבר וכדפירש"י בפסחים (יג, ב ד"ה כזרוק דמי), דאעפ"י שעומד לזרוק "לאשתרויי לא משתרי עד דזריק". אך על מה נוכל לדון על הדבר השלישי לצאת ידי חובה, אם גם זאת אינו יוצא מן הכלל הנ"ל, או דלמא דבזה אחרי שעשו הבעלים את המוטל עליהם להביאו ליד כהן תו יצאו ידי חובתם, דמעשה העבודות בעצמם הלא על הכהנים לבד מוטל, כדאמרינן כהנים שלוחי דרחמנא נינהו.

5ונראה דהאמת כהצד השני; וזהו שאמר הספרי "תשא ובאת", הרי רק חיוב הבאה יש עליו ולא חיוב הקרבה, דבזאת כו"ע מודים, והמחלוקת היא רק עד היכן מגיע חיוב הבאתו, אם רק לבית הבחירה, או לבאר הגולה - וז"ש בתוס' (חולין כב, ב הנ"ל פרק ו), "כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו", דחובת נדרו מסולקת בזה, אבל ההרצאה חסרה; למשל, אם נדר להביא עולה, דקי"ל דעולה מכפרת על חייבי עשה, עיין יומא (לו, א) זבחים (ה, ב) ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג', וברמב"ם (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה יד), והביא ליד כהן ואל נעשה ההקרבה כהוגן, בודאי אין לו כפרה על העשה; אבל אם לא היה מביא כלל, הנה מלבד העשה הנשארת עליו בעבירה עוד עבירת הנדר עליו, ובכאן הוי כאלו לא נדר כלל, דנשאר בעבירת העשה לבד.

6עד כאן בקרבנות הבאים בנדר ונדבה, דהדבר פשוט שנוכל לחלק ולאמר דהרצאה חסירה, ובכ"ז ידי חובתם יצאו; אבל בקרבנות שבאים על חטא בזה הרי יתעורר הספק מאליו, אם גם בזה נוכל לחלק בין הדבקים ולאמר, דאף שבודאי כשחסרה אחת מן העבודות לא יתכפר על חטאו אשר חטא, בכ"ז ידי חובתו יצא, כלומר, דמועיל הבאתו, שלא עבר על מ"ע דהבאת חטאת גופא, והוה בכאן כאילו לא היה חיוב קרבן חטאת בתורה, דודאי הוא מחוסר כפרה על חטא אשר חטא, אבל לא היה עובר על מ"ע בשביל אי הבאתו קרבן; או דבכאן הא בהא תליא, ואחרי דס"ס אין לו כפרה בזה על חטאו, תו ממילא בחיובו הוא עומד להביא חטאת, וכשאינו מביא עובר גם על בל תאחר כמבואר בר"ה (ד, א), דגם בחטאות ואשמות איכא בל תאחר.

7ותמצית הספק הנ"ל הוא משום דיש לחקור בכל חיובי חטאות ואשמות וכדומה, אם החטא הוא סבת החיוב, או דהחסרון כפרה מביא את החיוב; דלהצד הראשון סבת החיוב הוא אחת הרגע שעשה את מעשה החטא, אבל להצד השני הלא כל רגע ורגע קודם שהשיג כפרתו יתעורר עליו חיוב מחדש.

8ומובן דלהצד הראשון עוד אפשר להפריד בין הדבקים כנ"ל, אבל להצד השני לא יתכן זאת, דהלא ס"ס כיון דעדיין הוא מחוסר כפרה, אם גם נימא דבהבאת הקרבן לבד תקן את חיובו העבר, אבל כיון דנפסל בהקרבה הרי שוב יתעורר עליו חיוב מחדש.

9והמבין יבין דבזה סלקנו ממילא את ה"ורמינהו" שהקדמנו מהגמ' דמעילה על הספרי; דבמעילה הלא הכתוב מדבר "בקיני זבים זבות חטאות ואשמות", שם הוא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, דר' יהודה סובר כהצד השני שבחקירתינו הנ"ל, ולכן אמר דגם החיוב נשאר עליו עד שיזרק הדם, ור' שמעון סובר כהצד הראשון, ולכן גם בזה כיון שהביאו נפטר מאחריותו, כלומר, מחיובו. לא כן בספרי לענין תשא ובאת דמיירי בנדרים ונדבות, שם כו"ע מודים, דבהבאה לבד נפטר מחיובו, והמחלוקת הוא עד היכן ההבאה מגיעה, אם לבית הבחירה לבד, או דוקא לבאר הגולה.

10ועתה לא קשה, כמובן, מהא דהכהנים שפיגלו במקדש דהא ס"ס הקרבן אינו מרצה כאמור, ועי' ברש"י גיטין (נג, א ד"ה חייבין) שכתב: "ואי נמי נדבה הוא קשה בעינו שלא הקריב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש", אע"ג דאינו מחויב בזה להביא אחר, בכ"ז חייבין הכהנים לשלם בשביל זה שגרמו, שהקרבן אינו מרצה.

11ושפיר קא מתרצינן בגמרא ב"ק על הקושיא והא חזרה קרן לבעלים? שנשפך הדם, ואם כי גם בזה כבר יצאו הבעלים ידי חובתן, אך ס"ס הלא חזרה אין כאן, כיון דהקרבן אינו מביא למטרתו וההבאה לא פעלה רק דהוה כאילו לא נדר כלל, כנ"ל.