דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה י

1קושית התוס' בזבחים (לו, א) בטעמא דר' יהודה במחשבת הינוח. - תירוצם קשה מאד. - חקירה בהא דא"ר יהודה מחשבה כמעשה אם הוא בעצמותה או רק בהשפעתה. - נ"מ כשחשב לעשות איזה דבר למחר. - ראיה כהצד הראשון. - ולפ"ז מחשבה כמעשה ועדיפא ממילא ממעשה - וממילא, אע"פ דכשהניח אמוריו למחר לא נפסל הקרבן לגמרי, ע"י מחשבתו שפיר נפסל. - משא"כ במחשב בדמים הניתנין למעלה - למטה, דשם עצם המעשה אין בכחו לעכב את הכפרה.

2זבחים (לה, ב) מתני': "שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ; ר' יהודה פוסל וחכמים מכשירים". ואמרינן בגמרא: "טעמא דר' יהודה סברא הוא, דתניא אמר להם רבי יהודה, אי אתם מודים, שאם הניחו למחר שהוא פסול, אף חישב להניחו למחר פסול".

3וכתבו בתוס' (לו, א ד"ה שיאכלוהו) ע"ז: "וא"ת, חישב להניח אימוריו למחר או להוציאן בחוץ, אמאי פסול, הלא אם הניח אימורים עד למחר או בחוץ, כיון שנזרק דמו כהלכתו לא נפסל קרבן מלרצות? וי"ל, דלא דמי, דלהניח אימורין למחר, אי עביד כמחשבתו מיפסיל כוליה קרבן בקדשים הנאכלים ליום ולילה, דכיון דהוו אימורין בעין, כל כמה דלא מיקטרי לא מישתרי בשר באכילה, וכי מטי למחר מיפסיל בשר משום נותר".

4ותמוהים הדברים, דמאי העלו ארוכה לקושיתם, הא הלא הם בעצמם כתבו רק "וכי מטי למחר מיפסיל בשר" א"כ הא עדיין יקשה למה פוסל ר' יהודה את כל הזבח וגם מיכפר לא מכפר, הא לא אמרינן רק דמחשבה כמעשה, אבל לא עדיפא ממעשה, ובמעשה בכה"ג הא שפיר נתכפרו הבעלים?

5וכ"ת, דאה"נ דמאי דאמרינן "ר' יהודה פוסל" היינו דפסול הבשר, אבל הבעלים שפיר נתכפרו, דהא התוס' בעצמם כתבו שם (כז, א ד"ה יצא): "ותימה, כיון דמחשבה כמעשה לר' יהודה, א"כ לאלתר כשר היינו בעלים נתכפרו, אבל בשר פסול וכו', וא"כ חזר וחשב חוץ לזמנו בעבודה שניה, אמאי פיגול להתחייב כרת, הא זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול? ונראה דר' יהודה לא עביד מחשבה כמעשה, אלא היכא דבמעשה פסול גמור ולא נתכפרו בעלים", הרי לא בסתר דברו, דהיכא דבמעשה נתכפרו הבעלים, כשר במחשבה גם הבשר, וא"כ גם אם נפרש דה"פוסל" קאי על הבשר, נמי יקשה למה?

6והנראה בזה, דהנה יש לחקור בהא דאמרינן לרבי יהודה מחשבה כמעשה, אם הוא בעצמותה, כלומר, דעצמותה של המחשבה הוי כמעשה, או דהוא רק בהשפעתה, כלומר, דאותה ההשפעה שהיה להמעשה על הקרבן, אם עשה כמחשבתו, אותה ההשפעה עצמה יש גם להמחשבה.

7ונ"מ, אי חישב לעשות איזה פסול למחר, למשל, דאם נימא דמחשבה כמעשה היינו כהשפעת המעשה, וכיון דאם עשה כמחשבתו לא היה נפסל הקרבן רק למחר, גם עתה לא יפסל רק למחר; אבל אם נימא דהוי כעצמותה של המעשה שפיר נפסל תיכף ומיד, אף דבמעשה לא היה נפסל רק למחר משום דמציאותה לא היה רק למחר, אבל עצם המחשבה, גם אם חושב לעשות למחר, הא היא עתה ולא מחר.

8וכבר הבאנו לעיל (בפרק א) דלר' יהודה נפסל בכ"מ בפיגול תיכף משעת המחשבה, אף דהיה חושב לעשות את המעשה לאחר איזה זמן, ומוכח כהצד הראשון.

9ויצא לנו איפוא מזה, דאף דאמרינן רק דמחשבה שוה כמעשה, מ"מ לפעמים היא עוד עדיפא ממעשה, כגון בגונא הנ"ל; ולא מחמת דהיא עדיפא בעצמותה ממעשה, אך אדרבא מחמת דשני זה לזה בעצמותם ממילא גדולה השפעתה של המחשבה על הקרבן יותר ממעשה, דהא המעשה לא היה רק לאחר איזה זמן, אבל המחשבה, גם אם חושב לעשות לאחר מאה שנה, היא עתה ולא אז.

10והנה היכא דהניח בפועל האימורין למחר, הרי אמרנו לעיל, דנפסל רק הבשר, אבל הבעלים שפיר נתכפרו, אך זה אינו רק מחמת דכבר הוזרק הדם וכבר נעשה הכפרה, דקודם הזריקה לא משכחת לה, דהא אז נפסל הדם בשקיעת החמה, וא"כ לאו מטעם האימורים קא אתינן לה. אבל אי הוה משכחת לה מציאות ואופן, שפסולא זו המונחת ב"להניח האימורים למחר" היתה קודם הזריקה, בודאי היינו אומרים דלא נתכפרו הבעלים, דהא אמרינן בפסחים (עט, ב), במנחות (ט, א) ובמעילה (טו, ב): "רבי יהושע אומר, כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם", דוקא שנשתייר כזית, אבל אם גם זאת לא נשתייר לא יוכל לזרוק. וכיון דב"להניח אימורין למחר" הרי מוטל פסול גם על הבשר וגם על האימורין, א"כ אם אין בשר אין דם, וכיון דליכא זריקה א"כ ממילא לא נתכפרו כלל הבעלים.

11והנה כששחט על מנת להניח אימורין למחר, אם נסבור דמחשבה כמעשה, מהו שיתכפרו הבעלים, בודאי תלוי בחקירתנו הנ"ל; דאם הוא רק כהשפעתה של המעשה על הקרבן בודאי מתכפרים הבעלים, דהא גם אם הניח בפועל נמי לא מיפסיל רק הבשר; אבל אם נימא כהצד הראשון דהוא כעצמותה של המעשה, גם הבעלים לא נתכפרו, ונהי דאם עשה כמחשבתו אין מעכב זאת את הכפרה, אבל הלא זאת לא הוה רק מחמת דהמעשה הוא לאחר הזריקה, אבל המחשבה הלא הוי כששחט, וא"כ הפסול המוטל "בלהניח" יעמוד כאן עוד קודם הזריקה, ונפסל תיכף משעת השחיטה הבשר והאימורין, וממילא דלא יכול לזרוק, וכיון דחסרה הזריקה לא נתכפרו כלל הבעלים, וכבר פתרנו את ספיקתנו זו כהצד הראשון.

12ושפיר אמר ר' יהודה, שחטו על מנת להניח אימורין למחר פסול הזבח לגמרי.

13ולא דמי לשחט על מנת ליתן את הניתנין למעלה - למטה, ואת הניתנין למטה - למעלה, דשם עצם המעשה אין בכחו לעכב את הכפרה, דהא המעשה הלא הוי בהזריקה עצמה, ואעפ"כ אמרינן דנתכפרו הבעלים, וא"כ גם אם נימא דעצם המחשבה הוי כמעשה, תיכף בשעת המחשבה, נמי לא מיפסיל רק הבשר, ובכה"ג לא עביד ר' יהודה מחשבה כמעשה, כמו שהבאנו לעיל דברי התוס' בזבחים.