דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ט

1השגת הראב"ד על הרמב"ם (פט"ז מהל' פסולי המוקדשים הל' ו). - באמת הרמב"ם סובר דכל המעוטים בפיגול הוא רק לענין כרת - והא דקודם הקרבת המתירים אין גם פסול הוא מפני שאין פסול חל על פסול. - ומה שאמר "מידי דהוה אמחשבת הינוח", הוא רק ציור לזה. - הרמב"ם מחלק בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון בפרטי הדבר.

2וברמב"ם (פרק טז מהל' פסולי המוקדשין הלכה ו) "חשב על הדם הניתן למעלה ליתן אותו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה ליתן אותו למחר למעלה וכו' הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו הר"ז פסול ואינו פיגול". - וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל: "א"א, כדומה לי, שיש כאן שיבוש". וכונתו מבוארת (עיין כס"מ), כיון דאמרינן בגמ', דטעמא מידי דהוה אמחשבת הינוח ור' יהודה היא, א"כ הרמב"ם דפסק כרבנן בזה, למה הוא פוסל?

3והנ"ל, דלהרמב"ם כ"ע מודו, דבכל הפרטים דאנו ממעטינן מפיגול, רק מהכרת שבו אנו ממעטים, אבל לא מהפסול, ועיין בדבריו (בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ז') "אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת, אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פיגול".

4ובזה הוא חולק על התוס' שכתבו בזבחים (כג, ב ד"ה הא אינו נושא): "וכל דבר שאין לו מתירים אין חייבין עליהם משום פיגול, כדתנן (מג, א), ואפילו פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל בסוף פ"ק (יד, א) דמודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות, ופריך והא"ר שמעון כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פיגול? ומשני, מודה ר' שמעון דפסול מק"ו, ומה שלא לשמו הכשר בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו הפסול בשלמים, אינו דין שיפסל בחטאת; משמע דאי לא ק"ו אמינא דאפילו פסולא ליכא, א"כ במנחת כהנים ובמנחת נסכים דליכא ק"ו, דלא מיפסל בזו שלא לשמן, ליכא פסולא כלל".

5אבל עכ"פ דעת הרמב"ם מבוארת דלא כן, ומפריד בין הדבקים בין הכרת והפסול - ואם כי לענין "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול" הרי ביארנו, דבאמת קודם הקרבת המתיריו אינו נפסל כלל? אך כשתדקדק תראה, כי גם לענין זה משתמשת הגמ' תמיד בלשון "מכדי כרת לא מחייב" כדאיתא בזבחים (מב, ב) ובמנחות (טז, ב), דלכאורה משמע דהמיעוט הוא רק מכרת? אבל באמת שני הדברים אמת, אמת דהמיעוט הוא רק מכרת, ואמת ג"כ דבכ"ז אין כאן כלל גם הפסול, דהא קי"ל דאין איסור חל על איסור, וא"כ גם אין פסול חל על פסול, דאחת הוא, אך אם גם קודם הקרבת המתירים היה בו כרת, אז בודאי היה חל מטעם דאיסור חמור הוא, אבל כיון דקי"ל דאין כרת עד שקרבו כל המתירים, ממילא גם אם היה חל לא היה בו רק לאו, שוב איננו חל כלל כאמור דאין איסור חל על איסור ואין פסול חל על פסול, דהפסול מטעם חסרון הקרבת המתירים הרי הוא קודם.

6אבל אה"נ בדברים שאין שייך בהם לאמר אין פסול חל על פסול, שוב גם אם ממעטינן מכרת אבל הפסול ישאר בתקפו. וא"כ למשל בנ"ד גבי זריקה שלא במקומו, דאמרינן פסול בשר, אבל בעלים נתכפרו, נהי דממעטינן מכרת משום דכתיב "פיגול יהיה, מי שפיגולו גרם לו, יצא זה שאין פיגולו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו", ישאר בכ"ז הפסול פיגול, ול"ש בזה לאמר אין פסול חל על פסול, דכמו דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף, ה"נ פסול חל על פסול בפסול מוסיף - והרי מוסיף הוא הפיגול בזה, דגם בעלים לא נתכפרו.

7והא דקאמר "מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דר' יהודה", רק מידי דהוה הוא אומר, כלומר, ציור לזה, דהפסול פיגול והכרת אינם תאומים יחד שבלתי אפשר להפריד ביניהם, הוא מחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה.

8ואם כי חכמים פליגי עליו וסוברים דאינו נפסל כלל במחשבת הינוח? לדעת הרמב"ם הוא לא כשיטת רש"י, דבזה גופא הוא המחלוקת כנ"ל, דהרי טעמא דחכמים הוא רק מפני דאינם סוברים דמחשבה כמעשה, והסברא דר' יהודה אינה סברא כלל אצלם, אבל לו היה סברא כזאת אז גם הם הפרידו בין הדבקים בין הפסול והכרת.

9ומחלק הרמב"ם בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון בפרטי הדבר; למשל גבי מחשבת הינוח לרבנן, דאינם סוברים מסברא דמחשבה כמעשה הרי חסר עצם הדבר המביא לידי פיגול, משא"כ לענין קרבו כל מתיריו, או דבר שאין לו מתירים, או מי שאיסור אחר גרם לו, דזהו רק פרטים המעכבים את הפיגול, הנה באלה, כ"ז דאין מעוט מיוחד על הפסול, אמרינן, דרק מכרת איתמעט.