דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה יב

1חקירה בהא דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה, אם משום דמי שאינו ראוי מחשבתו כמאן דליתא, או דמחשבתו לא תביא לידי אותן התוצאות. - נ"מ כשטמא יחשוב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו. - ובאמת זהו דבעיא ר"ל מר' יוחנן. - ונוסיף עוד דברי התוס', דנתנו ע"ג הכבש מיירי ג"כ בטמא, ובזה יצא לנו פירוש חדש בהמשנה, וע"ז מיוסדים דברי הרמב"ם. - ובזה יתישבו גם דברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' פסולי המוקדשין הל' י).

2ומה שעלה במצודתי בפירוש המשנה והבעיא הנ"ל הוא זה.

3דהנה יש לחקור בהאי כללא ד"אין מחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה" (זבחים כו, ב מנחות ה, ב) אם הגדר הוא, דמי שאינו ראוי לעבודה מחשבתו שחשב כמאן דליתא כלל, דמבטלין אותה לגמרי; או דלא נוכל לעשות "בטול היש", דהא ס"ס חשב, ורק דמחשבתו לא תביא לידי אותן התוצאות שצריכה היתה להביא, כלומר, דאינה גורמת הפסול שמונח בה.

4ונ"מ רבתי בדינא, כשטמא יחשוב מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יעשה שיריים או לא, דהא איתא בתוס' בזבחים (כו, ב ד"ה הכא במאי עסקינן, דיהביה פסול): "תימה א"כ אפילו במקומו נמי? וי"ל דהאי פסול היינו טמא דאיירי בה לעיל, ואי יהביה במקומו כולי עלמא מודי, דהוי דיחוי ולא יחזור כשר ויקבל, כדאמר בפ"ק דמעילה (ה, ב), דאין לך עושה שיריים לפסול אלא טמא, הואיל ומרצה בקרבן ציבור". והננו רואים מזה, דאע"ג דכל אחד בלבד עושה שיריים - טמא כנ"ל, ושלא במקומו למאן דסבירא דכמקומו דמי, ד"מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה", בכ"ז כשיצטרפו יחד טמא ושלא במקומו אינו עושה שיריים, וסברתם בנויה, כנראה, עפ"י הסכמת האחרונים, דתרי הואיל לא אמרינן, והבן. וה"נ בנ"ד לא יעשה שיריים, דאיך נימא, דעושה שיריים הואיל ומרצה לעבודת צבור, דהא גם בצבור לא ירצה דישאר החסרון דמחשבת פסול, ונצטרך לאמר עוד הואיל, הואיל ומרצה לפיגולו; או להיפוך איך נימא הואיל ומרצה לפיגולו, הא גם לפיגול אינו מרצה, דהא אין מחשבה מועלת אלא במי שהוא ראוי לעבודה, ונצטרך לאמר עוד הואיל, הואיל ומרצה לעבודת צבור לפיגולו, ותרי הואיל הרי לא אמרינן כנ"ל. אכן זהו מתלי תלי בחקירתנו הנ"ל, דאם נימא כהצד השני דאינה גורמת הפסול, יהיה בנ"ד כנ"ל, דנהי דפסול לא יפעול כלום, אבל לענין זה יועיל, דלא יעשה שיריים משום טמא, דתסתלק ה"הואיל", הואיל ומרצה לעבודת צבור, דבצבור הרי שוב לא ירצה מפני המחשבה, דהא לענין צבור מיקרי שפיר ראוי לעבודה; אבל אי נימא כהצד הראשון, אין הנידון דומה לראיה, דאף שטמא ושלא במקומו ביחד אינו עושה שיריים כנ"ל משום דתרי הואיל לא אמרינן, אבל בנידון דידן אין כאן רק חד הואיל, הואיל ומרצה לעבודת ציבור, ואם כי בצבור תשאר החסרון של המחשבה, היינו היכא דחשב, אבל הכא הרי הוה כמו לא חשב כלל, דאין מחשבה מועלת הוה כמאן דליתא כנ"ל, והא גם בצבור היכא דליתא מחשבה כלל רק הפסול טמא לבד הרי מרצה, ובחד הואיל הרי עושה שיריים.

5על זה הציר תסוב האיבעיא דר"ל, דזה ידע דקבלו לאו דוקא. דה"ה אפילו זרקו, אך בכ"ז איבעיא ליה, דמזה אינו ראיה, דיוכל היות דפסול לבד עושה שיריים, והא דאמרינן "אם יש דם הנפש חוזר הכשר ומקבל", הוא משום הצטרפות המחשבה ד"חוץ לזמנו וחוץ למקומו"; וכיון דהאי הלכתא לא אתמר בפרק כל הזבחים שקבלו דמן, דשם לכאורה מקומה רק בפרק כל הפסולין ביחד עם מחשבת חוץ לזמנו, הלא יתכן מאד דהוא מטעם זה, ומתלי תלי זאת בחקירה הנ"ל, דלהצד השני יתכן זאת לאמר שפיר, אבל להצד הראשון הרי מוכרח לאמר דהוא רק מטעם החסרון של פסול הכהן לבד, דהא פסול המחשבה הוי כמאן דליתא.

6ויובנו מאד לפ"ז דברי ר' יוחנן שדייקנו עליו בפרק הקודם "אין לך דבר שעושה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפיגול", כלומר, דרק בחוץ לזמנו וחוץ למקומו שייך הואיל, אבל בכל הפסולים גם בלי מחשבת פיגול אין כאן הואיל.

7אלא דלכאורה קשה לפ"ז הדיוק, למה לו לתנא לערב שניהם יחד, פסולים ומחשבה פסולה, ולא השמיענו מקודם זה גופא דהפסולים אינם עושים שיריים? את זה מבארת לנו הגמ' במעילה הנ"ל, דבטמא באמת עושה שיריים, ורק משום דהיה גם מחשבה פסולה אינו עושה שיריים; ור' יוחנן לא היה צריך לפרושי כ"כ, דמאליו מובן שיש אחד מן הפסולים דעושים שיריים, דאל"ה לא היה לו לתנא לערב הפרשיות, ורק לא ידענו איזהו, ובודאי מסתברא דהוא טמא דגם בו שייך הואיל.

8ועתה אם נצרף עוד את דברי התוס' הנ"ל (כו, ב) דנתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד מיירי בטמא, יצא לנו פירוש חדש על המשנה הנ"ל וזהו הצעת המשנה: "וכולן שקיבלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו" היינו אף טמא, דכ"א לבד בין טמא, ובין מחשבת פגול עושה שיריים; אך כשנצטרפו שני הדברים יחד, וכן "נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למעלה - למטה, ואת הניתנין למטה - למעלה", ג"כ אף טמא, דכ"א לבד, בין טמא ובין שלא במקומו, עושה שיריים, אך כשנצטרפו שני הדברים יחד "אם יש בהן דם הנפש חוזר הכשר ומקבל", דתרי הואיל לא אמרינן כנ"ל.

9ולמותר לנו להגיד עתה, כי מה שחפצנו להביא מעשה לסתור מדברי המשנה הנ"ל, יהפך לנו לפ"ז לתנא דמסייע להרמב"ם, דהא מוכח להדיא, דגם בקבלה לבדה, אי לאו דהיה גם מחשבה פסולה היה עושה שיריים כמובן מאליו.

10ובזה יתיישבו גם דברי הרמב"ם (פ"ב מהל' פסולי המוקדשין הלכה י) שכתב: "דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח שנתנו למטה, או שמצותו למטה שנתנו למעלה וכו', הרי בשר הזבח פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח וכו'. בד"א, בשהיה זה הזורק כשר לעבודה, אבל אם קיבל הכשר ונתן לפסול ונתן הפסול את הניתנין למעלן למטן וכו', לא נפסל בשר הזבח, אם נשאר דם הנפש, אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש ויזרוק הדם במקומו". - והקשה הלחם משנה: "קשה, דאמאי נקט קיבל הכשר, ולא אמר דהפסול קיבל וזרק?". אכן הרמב"ם לשיטתו, דטמא עושה שיריים בקבלה בלבד, ותופס דהטמא עושה פסול בעצם הקרבן כמו פיגול; וכיון שביארנו, דהמשנה מיירי בזה לענין טמא, הרי גם הרמב"ם מיירי בזה וכל טעמא דיחזור הכשר ויקבל, הוא משום דזרק גם שלא במקומו, א"כ "קיבל הכשר" דוקא, דאז אנו רוצים לפסול רק משום הזריקה, והזריקה הרי היתה שלא במקומו; אבל אם היה "קיבל הפסול", כלומר, הטמא, הרי היה כבר נפסל, ומובן, דהזריקה שלא במקומו לא תכשיר שוב.