דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ג

1קושית התוס' בזבחים (ל, א) מרבא ארבא. - באמת רבא לטעמיה לא יכול לתרץ כאביי. - מהנחות הקודמות תצא לנו הנחה שלישית דר' יהודה לשיטתו, ולטעמיה דרבא, לא יכול לסבור דמפגלין בחצי מתיר.

2זבחים (כט, ב) במתני' מחלוקת ר' יהודה וחכמים: "אמר ר' יהודה, זה הכלל, כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים, זה וזה פסול ואין בו כרת". ואמרינן שם (ל, א): "תנן התם, הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים - הרי זו תמורת עולה, דברי ר' מאיר. אמר ר' יוסי, אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת דבריו קימין וכו'. איבעיא להו, הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו, לחצות מהו; אמר אביי, בהא ודאי מודה רבי מאיר. רבא אמר, עדיין היא מחלוקת. אמר רבא לאביי, לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר' מאיר, הרי שחיטה דלכי לחצות דמי ופליגי? אמר ליה מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף, ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ומשנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו סימן שני חוץ למקומו".

3וכתבו התוס' (ד"ה סימן) ע"ז: "וא"ת דמשמע הכא דרבא סבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף, והיינו כר"ל דפרק שני דחולין (כט, ב), ושמעינן ליה לרבא בפרק החולץ (יבמות לו, א), דבכולי הש"ס הילכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל בר מתלת?"

4ולפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים יש לנו די חומר לומר, דשפיר אית ליה לרבא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל, ובכל זאת לא יכול למימר כאביי, ד"משנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו סימן שני חוץ למקומו" ד"רבא לטעמיה".

5דהנה מכל מה שביארנו בפרקים הקודמים יצא לנו שתי הנחות: א. דלר' יהודה דאית ליה מחשבת הינוח, נפסל הקרבן גם קודם שקרבו כל מתיריו. ב. דר"מ דאית ליה מפגלין בחצי מתיר, אע"ג דלא הוי קרבו כל מתיריו כנ"ל, הוא לפי טעמיה דרבא, משום דאי פיגולו לא הוי פיגול, הרי יהיה שוב קרבו כל מתיריו, דהא קודם הקרבת מתיריו לא נפסל כלל, ולכן אמרינן שפיר, דפיגולו פיגול.

6ואם נצטרף את שתי ההנחות האלו יחד, יצא לנו מזה הנחה שלישית: דר' יהודה לשיטתו, לא יכול לסבור דמפגלין בחצי מתיר, דהא לדידיה ליכא לתרוצי כהנ"ל, דגם אי פיגולו לא הוי פיגול, נמי לא הוה קרבו כל מתיריו, דהא ס"ס נפסל הקרבן תיכף ומיד, וא"כ עבודת חצי המתיר לא נחשב לכלום.

7ועתה אם נוסיף עוד דברי רש"י על הא דאמרינן שם "ומשנתינו דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו, סימן שני חוץ למקומו" וז"ל: "ואית ליה לרבי יהודה מפגלים בחצי מתיר, דהיינו חד סימן ותרי דבורי נינהו ואיפגל ליה מדבורא קדמאה", הרי יש לנו תירוץ מרווח על קושית התוס'. ד"רבא לטעמיה" לא יכול למימר כאביי, דמיירי "באמר סימן ראשון חוץ לזמנו, סימן שני חוץ למקומו", דהא ישאר הקושיא לדידיה "מכדי כרת לא מיחייב עד שקרבו כל מתיריו, והא הכא כיון דחשיב בסימן ראשון, כמאן דלא שחט דמי, כי הדר שחט, עפרא בעלמא הוא דקא חתך"?

8ואביי יסבור כרבה, דמתרץ שם (מב, ב) "משכחת לה בארבעה פרים ובד' שעירים" ולדידיה הקשה בתוס' שם (ד"ה כי מדי), א"כ פיגל בקומץ ולא בלבונה אמאי הוי פיגול לרבי מאיר, דכי מקטר ללבונה עפרא בעלמא קא מקטר? ותירץ ר"ת, דבחד מקום לא קשה מידי, וכל הקושיא הוא בהזאות, דהוה בשתי מקומות, א"כ גם כאן בשחיטה נמי לא קשה, דהא הוי במקום אחד.

9אבל לרבא לטעמיה לא קשה כלל מקומץ, דגם שם שייך תירוצו הנ"ל, וממילא לא נצטרך לדחוקי אנפשיה ולחלק בין מקום אחד לשתי מקומות.

10וממילא לרבי יהודה גם במקום אחד לא יוכל להיות פיגול בחצי מתיר.

11ושפיר מוכרח דגם ב"לחצות עדיין היא מחלוקת".