דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ד
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 12 4
Open in the reader →1קושית התוספות במנחות (ה, ב) דלמה לי טעמא דראוי לעבודה, תיפוק ליה דלא הוי קרבו כל מתיריו. - וביותר קשה כנ"ל בזבחים (כו, ב). - באמת גם בזה נסתור את עצמנו, דאם לא יהיה פיגול ממילא יהיה קרבו כל מתיריו, ורבא לטעמיה. - וז"ש "ראוי לעבודה", היינו דנהי דהקרבן ראוי אבל העבודה אינה ראויה.
2מנחות (ה, ב) "ורבא אמר וכו', שאין מחשבה מועלת, אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה".
3והקשה בתוס' שם (ד"ה במי), למה לי טעמא דראוי לעבודה, גם בלא"ה לא שייך פיגול במחשבת הפסולין, דהא לא קרבו כל מתיריו, דמלבד פסולא דפיגול איכא עוד חסרון בדבר, דעבודת הפסולין אינה עבודה? ותירוצם שם דחוק.
4וביותר תמוה בזבחים (כו, ב), דמקשה שם לפי מאי דס"ד, דכל הפסולים פוסלים במחשבתם, וגם אם נשאר דם הנפש לא יכול לחזור ולזרוק: "ועוד מי פסלה מחשבה, והאמר רבא, אין מחשבה מועלת וכו'", דמשמע דאי לאו דאמר רבא, הוה אמינא שפיר דגם מחשבת הפסולין לעבודה מפגלת, והא מקרא מלא הוא "לא ירצה", דבעינן קרבו כל מתיריו?
5והנראה לי בזה, דהנה בשיטה מקובצת שם במנחות (אות לג) הקשה ע"ז, מאי נ"מ לן, אי מועיל מחשבתו או לא, הא בין כך ובין כך הרי נפסל הקרבן, דהא פסול הוא? ותירץ, דנ"מ אם נשאר עוד דם הנפש, דאי היה מועיל מחשבתו לא היה יכול לבא הכשר אחריו ולקבל, אבל כיון דאין מועלת מחשבתו, שפיר יכול לבא הכשר אחריו ולקבל.
6ועתה נחזי אנן, אם גם מטעמא "דלא ירצה" לבד, בלי טעמא ד"ראוי לעבודה" של רבא נמי היה הדין כן, דיכול לבא הכשר אחריו ולקבל, או לא.
7ובודאי לפי מה שביארנו (בפרק א), דקודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל הזבח, וא"כ הא ליכא כלל פסולא דפיגול, ורק פסול עבודה איכא כאן, ובפסול עבודה הרי אמרינן, דיכול לבא הכשר אחריו ולקבל.
8ואפילו לרבי יהודה שכתבנו שם, דלדידיה שפיר נפסל הזבח גם קודם, אבל הא אמרינן במעילה (ה, ב) "אין לך דבר שיעשה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצין לפיגולן", אבל בפסולא זו שנפסל קודם ההרצאה, הרי לא שייך לומר "הואיל ומרצה", כמובן, וא"כ בודאי אין עושה שיריים.
9ויצא לנו איפה חשבונו של דבר, בלי טעמא דראוי לעבודה, כך: דמחשבת הפסול אינה מפגלת, אע"ג דאינה נבדלת בכחה מכל מחשבות הכשרים, אך משום דהא לא קרבו כל מתיריו, דמלבד חסרון הפיגול איכא עוד חסרון ופסול בקרבן, מחמת דהעבודות נעשו בידי אחד מהפסולין, וכיון דאינה מפגלת יכול לבא הכשר אחריו ולקבל ולזרוק, ואז יכשר הקרבן; וא"כ הרי נסתור את עצמנו, דאמרינן דאינה מפגלת וכשר הקרבן, כשנשאר דם הנפש, משום דלא קרבו כל מתיריו מחמת דאיכא עוד פסול בקרבן, מלבד הפיגול, הא זה הוי שני הפכים בנושא אחד.
10אמנם אם נימא, דהוי פיגול, ובפיגול הרי נעשה שיריים, כנ"ל, וא"כ לא יכול לבא הכשר אחריו ולקבל, וא"כ הא לא הוי קרבו כל מתיריו, דמלבד החסרון דפיגול יהיה עוד חסרון מחמת פסול העובד.
11ובאופן כזה, שהיאך שנימא נסתור את עצמנו, בזה הרי כבר חקרנו (בפרק ב) וביארנו, דדעת רבא, דבאופן כזה הוי פיגול.
12וא"כ רבא לשיטתו מוכרח לומר טעמא דראוי לעבודה, היינו, אף דבהקרבן גופא לא יהיה שום פסול אחר, אי נימא דלא הוה פיגול, כנ"ל, אך עצם המחשבה אין בכחה לפגל, כיון דהיא מחשבה של אינו ראוי לעבודה.
13וז"ש "אין מחשבה מועלת, אלא במי שראוי לעבודה", היינו, נהי דהקרבן ראוי אבל העבודה הא איננה ראויה.