דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ה

1[תשובה לגאון אחד, שכתבתי בשנת תרס"ד]

2ראיית הדר"ג מתוס' ב"ק (עו, א), דאינו נפסל כלל בפיגול קודם הקרבת המתירים, נסתרה מתירוצם שם, דא"כ לא הוי כלל בשריפה, אלא טעון עבור צורה קודם. - ואפשר, דגם באיכא איסור מחודש נמי שייך פדיון. - ספיקא בגוונא דע"י התהוות הפגול יהיו קרבו כל מתיריו, ואם נימא דאז הוי פיגול אפשר לבאר בזה דברי התוס'. - מה שסתר את דברי בהשקלא וטריא בזבחים (מב, ב) הנה באמת בתוס' מעילה (ד, א) מבואר ג"כ כעין זה. - מה שהביא ראיה דנפסל תיכף, דאל"כ איך ילקה במחשב בקדשים, הא הוי התראת ספק אינו ראיה, דר"י לשיטתו. - מה שהמציא, דנפסל מקודם מטעם דעבר אלאו דלא יחשב, זה אינו דא"כ איך משכחת לה משנה זו, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים. - באמת אין התעוב שבמחשבה יכולה לפעול יותר מהמחשבה כשהיא לעצמה.

3הוכיח הדר"ג, דפיגול קודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל, וליכא רק הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, מדברי התוס' ב"ק (עו, א ד"ה שחיטה), שכתבו דלא מהני בפיגול פדיה בשעה שהבהמה מפרכסת, משום שהיא בשריפה, ואם נימא דהפסול יחול תיכף ומיד, בלא"ה לא שייך פדיה, דלא מהני זאת רק לאיסור קדש להפקיעו להבא ולא לאיסור אחר.

4אכן בעיני הדבר יפלא, אם זאת היא כונתם בקושיתם, א"כ הלא תירוצם שהיא בשריפה אינה מעלה כלל ארוכה לזה; אמת דבאלו הן הנשרפין בתמורה (לג, ב) גם כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנם וחוץ למקומם בכלל, אבל יוכל היות, דזהו דוקא בפיגול כדינו, היינו, לאחר שהורצה וקרבו כל מתיריו, אבל קודם לזה, אי הוי בשריפה בודאי מיתלי תלי בספקו של המל"מ (שהובא לעיל פרק א), דאם נימא דהפסול יעמוד תיכף ומיד בעצם הקרבן, שפיר הוי בשריפה, דהא הוי פסולו בגופו, אבל אם נימא דשום פסול לא יתהוה קודם שקרבו כל מתיריו, ורק חסרון זריקה איכא כאן, ככל קדשים לפני זריקה, וכיון דכללא כייל לנו מתני' "זה הכלל, כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא אח"כ לבית השריפה", כדאיתא בפסחים (לד, ב ודף עג, ב ודף פב, ב), ג"כ לא הוי בשריפה רק לאחר שיעובר צורתו כמו נשפך הדם, או יצא חוץ לקלעים, או דנפסל בשקיעת החמה, וא"כ הרי לית נגר ובר נגד דיפרקיה את קושיתם דיהני פדיה, ולא יהיה שייך עוד מתירים לקדשים שנפדו, וממילא דלא הועמד כלל עליו מצות שריפה? ואמנם בשיטה מקובצת (ב"ק שם ד"ה שחיטה שאינה ראויה) משמע קצת דתפסו דגם היכא דאיכא איסור מחודש מלבד האיסור קדשים נמי שייך פדיון, משום דגם האיסור המחודש נמי לא נתפס רק על האיסור קדשים, וכיון דעל ידי הפדיון יופקעו הקדשים שבו, ממילא לא שייך בהו גם האיסור הנוסף עליו, וסברו, דגם בשחוטי חוץ איכא איסור מחודש משום פסולו בקודש, [ואם כי הדר"ג הביא ראיה מהתוס' בקדושין להיפך אך דברי התוס' שם בקדושין (נז, ב ד"ה מה) בלא"ה קשים להולמם, ויעוין במקנה שם, דהתוס' לא כתבו זאת רק לפי ההוה-אמינא, אבל לפי המסקנא, דילפינן חולין שנשחטו בעזרה דנפסל מקרא, תו ילפינן להיפך מה שלך בשלי, אף שלי בשלך וכו', וכן במעילה (ב, א), דאמרינן ד"שחטן בדרום כמאן דחנקינהון דמי", משמע נמי לכאורה דקדשים שלא נשחטו במקומם הראוי איכא פסול אחר מלבד האיסור קדשים] ואפ"ה הקשו מה שהקשו, דליהני פדיון; וא"כ ראיית הדר"ג אינה ראיה לענ"ד, דשפיר הוצרכו להטעם "שהיא בשריפה", גם אם נימא דהפסול פגול יתעמד תיכף ומיד, ואדרבא יש לנו לכאורה להכריח מדברי התוס', דע"כ אתה צריך לאמר כן, דאל"ה מנ"ל דהוה בשריפה אף בשעה שהבהמה עודנה מפרכסת, ולא קרבו עדיין כל מתיריו, הא אז לא הוה רק חסרון בדם, היינו דלא יכול לזרוק את הדם, משום דאם יזרוק מגרע גרע, דנעשה עי"ז פגול, ושריפה הא לא הוי רק בדבר שפסולו בגופו כנ"ל?

5וליכא למימר, דהתוס' מיירי שכבר קרבו כל מתיריו אם כי הבהמה עודנה מפרכסת, ואה"נ דשייך פדיה קודם, דרק בפיגול לא מצינו דיועיל פדיה, אבל קודם הא לא הוי כלל פיגול; דהא להדיא אמרינן במנחות (קב, א) דפיגול בשחיטה אינו מטמא טומאת אוכלין לר"ש, משום דלא היה לו שעת הכושר, ואם נימא דמהני פדיה, הרי שפיר היה לו שעת הכושר כמו בפרה, דודאי אם נימא דמהני, יהיה גם מצוה לפדותו כדי שלא יבא לידי פסולי קדשים?

6ואמת דלפי מאי דמסקי, דגם כשהבהמה עודנה מפרכסת לא נחשבה לבר העמדה והערכה ניחא, דר"ש לשיטתו, דאית ליה העמדה והערכה כדאמרינן בתמורה (לב, ב): "וזה וזה מודה לר"ש וכו' וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה" אבל מעיקרא מאי קסברי להו?

7ואפשר, דגם אם סברתם בתחלה היתה דמהני פדיה קודם שקרבו מתיריו, בכל זאת שפיר קאמר ר"ש, דאינו מטמא טומאת אוכלין משום דלא הוה ליה שעת הכושר.

8דהנה יש להסתפק בגונא דאם יהיה פיגולו פיגול ממילא יהא קרבו כל מתיריו, ולהיפך אם לא יהיה פיגולו פיגול ממילא לא נקרבו כל מתיריו, האיך נידייניה להאי דינא ולאיזה גיסא ניזל.

9ואופן כזה הרי משכחת לה שפיר כשפדה, כשהבהמה עודנה מפרכסת קודם הזריקה - אם נימא דמהני אז פדיה, ואח"כ קרבו כל מתיריו; דאי נימא דפיגולו הוה פיגול כדינו, וא"כ לפי דעת התוס' במעילה (ד, א ד"ה קומץ) דכשזרק אמרינן אגלאי מילתא למפרע, דנתפגל תיכף משעת המחשבה, וא"כ גם בנידון דידן הרי נתברר מילתא למפרע, דנפסל תיכף משעת השחיטה פסול פגול, וכיון דנפסל תיכף פסול הגוף, א"כ הלא היה מצותו בשריפה, א"כ הלא פדיתו אינה פדיה, וממילא הרי הוה קרבו כל מתיריו; או אולי כלך לאידך גיסא, ואימא דפיגולו לא הוה פיגול, וא"כ לא נפסלה לה פסול הגוף מעולם, וכיון דלא נפסלה פסול הגוף א"כ לא היה מצותו בשריפה, והוה פדיתו פדיה, וממילא הא לא קרבו כל מתיריו, דכשזרק הדם של חולין זרק.

10ומסתברא דגם בגונא זו הוי פיגולו פיגול, דאין הקרבת מתיריו סבה לחלות הפיגול, שנימא דהסבה צריך להיות קודם המסובב, כמובן, רק תנאי בשלילה הוא, ד"הלא קרבו כל מתיריו" מבטל את מחשבת הפיגול שלא יועיל לפסול, וכשליכא הדבר המבטל, יחול ממילא הפגול למפרע; וא"כ לא יכול לבטל, רק באופן, דגם אם נימא דפגולו פיגול בכל זאת לא קרבו מתיריו, אבל כיוון דאם פגולו פגול ממילא הוי קרבו כל מתיריו, א"כ הרי אין לנו במה לבטל את הפיגול.

11ואם הנחתנו זו צודקת, הרי נצדק ג"כ אם נימא מה שאמרנו לעיל, דשפיר קאמר ר"ש דלא הוה בפגול כדינו, היינו שקרבו כל מתיריו, שעת הכושר, דהא נתברר מלתא למפרע, דנפסל פסול הגוף תיכף משעת השחיטה, ואגלאי מלתא דמעולם לא היה לו אף רגע אחד שהיה יכול לפדותו, וא"כ הא לא היה לו אף רגע אחד שעת הכושר; ול"ד לפרה ולבשר בחלב, דגם כפי המצב שנתהוה עתה, דאסור בהנאה, בכל זאת בעבר הרי היה לו בזמן מן הזמנים שעת הכושר, משא"כ הכא דהעתיד היינו הקרבת המתיריו, הרי עוקר את שעת הכושר למפרע, ובודאי דזה שהיה יכול למנוע מלהקריב לא מיקרי שעת הכושר, כמו דלא נימא דהוה שעת הכושר משום דבידו היה לא להקדיש ולא לפגל, ועדיין צ"ע בכל זה.

12ומה שסתר את דברי, שאמרתי בפי' השקלא וטריא בזבחים (מב, ב) וכתב: "וז"א דבמאי פליג רבה, דמשני בד' פרים ובד' שעירים, דכיון דהדבר יתהפך כחומר חותם וכו' וכמש"כ התוס' בב"מ (ל, א ד"ה אף), דלהכי נפסלה הפרה, דא"נ דלא נפסלה שוב הוה ניחותא דבעלים" וכו'.

13ובודאי אין כונת הדר"ג להביא מזה ראיה מוכרחת, דזאת מובן בנקל, דדברים כאלה לא נוכל לדמות אחד למשנהו, ואפשר מאד, דהכי נימא איפכא בסגנונו של התוס': "דלהכי פגולן אינו פגול, דאי אמרת דהוה פגול, שוב לא הוי קרבו כל מתיריו, דהא יתברר מלתא למפרע, כנ"ל, דנפסלה תיכף משעת המחשבה, וא"כ שאר ההזאות הוי מיא בעלמא", דהא בין כך ובין כך הרי נסתור את עצמנו, ומי יאמר לנו לאן נפנה?

14אולם באמת כעין זה מבואר להדיא בתוס' מעילה (הנ"ל): "והא קתני עלה, אם אחרים מביאים לידי פגול, הוא עצמו לא כ"ש", כלומר, ע"כ פקע פגולו, דאם הוא פגול כשמעלהו ע"ג המזבח, א"כ עפרא בעלמא הוי, וא"כ היאך מביא השיריים לידי פגול, הא בעינן כהרצאת כשר? "אלמא משמע שחל הפיגול משעת קמיצה דאי ס"ד דאינו חל עד שעת זריקה וכן במנחות עד שעת הקטרה וה"ה בזבח שחל משעת שחיטה, א"כ היכי מוכיח עולא דעפרא בעלמא הוא, אם לא פקע הפגול, דלמא לעולם לא פקע ומ"מ לא הוי עפרא בעלמא, שהרי אין הפגול חל עד שעת זריקה? וכו' ומשני, הא נמי איסורא דמייתי לידי פגול, כלומר, לעולם אין הפגול חל עד שעת זריקה, ומ"מ מוכיח עולא שפיר וכו', דאי לא פקע פגולו, הוה לן לאחשובי עפרא והוי לא קרב מתיריו".

15דברי התוס' הללו אינם צריכים להסברה יתירה, דהם מדברים בעצמם, דבחקירה זו שחקרנו סובבים והולכים דברי המקשן והתרצן.

16ועכ"פ הננו רואים להדיא, דדעת התרצן היא דאף אם קודם שהורצה לא נפסל כלל, א"כ א"נ דלא הוי פגול הוי ממילא קרבו כל מתיריו, בכל זאת, גם איפכא לא נוכל למימר דיהיה פגול, דא"כ הא יפסל למפרע תיכף משעת הקמיצה, כדאסיק אח"כ דאמרינן איגלאי מלתא למפרע, וממילא שוב לא הוי כהרצאת כשר, דהא מאי דמקטיר אח"כ עפרא בעלמא קא מקטיר.

17וא"כ אין כל תימא, אם נימא, דזהו גם דעת המקשן וגם דעת רבה בזבחים (הנ"ל), דאף ע"ג דלא נפסל כלל קודם שהורצה, בכל זאת פיגול לא יכול להיות, משום דבעינן, דגם כשיהיה פגול יהיה קרבו כל מתיריו, וראיית הדר"ג מזה אינה מוכרחת כלל.

18ומה שהעיר מזבחים (כט, ב): "מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, שנאמר לא יחשב וכו'", והא הוי התראת ספק, אי נימא דאינו נפסל כלל קודם הזריקה, דדלמא לא יוקרבו אח"כ כל מתיריו?

19אמנם גם אנכי עמדתי על הדבר הזה, ולפי דרכי אמרתי, דהא בין כך ובין כך אמרינן, דמתני' ר' יהודה היא, ור' יהודה לשיטתו, דאית ליה מחשבת הינוח בזבחים (לו, א), א"כ שפיר נפסל לדידיה גם קודם שקרבו כל מתיריו, כמו דכתב שם רש"י (ע"ב ד"ה אמר רבא תדע), משום הסברא דמחשבה כמעשה, ושפיר הוי לדידיה התראת ודאי.

20וחוץ לדרכנו י"ל, דר' יהודה היא דאית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, מהא דבא הכתוב גבי נותר ליתן עשה אחר ל"ת, הא לאו הכי לוקין עליו, (שבועות ג, ב, סנהדרין סג, ב, חולין פב, ב ועוד בכמה מקומות), וממילא הרי מוכח ג"כ מזה, דהתראת ספק שמיה התראה ולוקין עליו כדאמרינן במכות (טז, א).

21ואולי יתישב בזה במאי דתפס ר' יהודה, ולא קאמר סתם "קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו", דהא איכא עוד תנאי דסברי כן? משום דיתורץ גם מהתראת ספק כנ"ל.

22ונרויח בזה ליישב קושית השיטה מקובצת בב"מ (מג, ב ד"ה וז"ל תוס' שאנץ) לשיטת התוס' בזבחים (ד, ב ד"ה מחשבה) ובפסחים (סג, א ד"ה רבי) ועוד בכמה מקומות וכן הוא גם דעת רש"י בזבחים (מא, ב ד"ה כגון שנתן את הקומץ במחשבה) ובמנחות (ב, ב ד"ה אבל מחשבה דמינכרא), דכל מחשבה דקדשים צריך הוצאה בפה, וקרי להו מחשבה לפי שאין בה מעשה, א"כ למה ליה למימר ר' יהודה היא, הא גם לרבנן ניחא, דבדיבורא קעביד מעשה, כדאמרינן בתמורה (ג, ב): "א"ל ר' יוחנן לתנא, לא תיתני מימר, משום דבדיבורו עשה מעשה"?

23ולמש"כ ניחא, דהא בין כך ובין כך היה צריך למימר דר' יהודה היא, ולמה ליה לדחוקי אנפשיה בתירוצים אחרים.

24ומה שהמציא בפלפולא חריפתא דבר חדש, דאף אם ההרצאה קאי על הפסול נמי, מ"מ נפסל גם מקודם מטעם אחר, דהא הלאו דלא יחשב עובר בודאי תיכף משעת המחשבה, וא"כ הרי נפסל משום לא תאכלו כל תועבה, כמטיל מום בידים, דהא נעשה בו מעשה תיעוב, ועי' ברמב"ם הלכות בכורות (פרק ב הל' ז) שכתב בהדיא, דמטיל מום לא הוה אלא קנס ובמל"מ (בפרק ד שם הל' א ד"ה הכלל העולה). ועי"ש.

25ותמוהים הדברים לפענ"ד, דא"כ היכי משכחת לה האי דינא ששנה לנו רבי במשנתינו: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לשם חובה" (זבחים ב, א), וכן "כל המנחות" (מנחות ב, א), וכו', מדוע לא נימא ג"כ כיון דלא עלה לשם חובה, א"כ הא עבר המחשב על הלאו, כדאיתא ברש"י זבחים (ב, ב ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה), וא"כ הא נעשה בו מעשה תיעוב, ונהי דמצד המחשבה בעצמה דשלא לשמה כשר, מ"מ איפסולי מיפסיל משום לא תאכל כל תועבה?

26וע"כ צ"ל, דלעולם אין התיעוב שבהמחשבה יכול לפעול יותר מכפי היכולת שמונחת בהמחשבה כשהיא לעצמה; - דהנה באמת, אף דכל המחשבות הפוסלות בקדשים לא אשכחינן רק בד' העבודות, מ"מ האיסור שבהם אינו על העבודות - דא"כ לא היה קורא זאת לאו שאין בו מעשה - אלא על המחשבה גרידתא, והמעשה שבהם הוא רק תנאי לדבר, והוה כאומר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ה"נ האיסור על המחשבה, בתנאי דחשב כשעשה אחת מן העבודות; וא"כ גם התיעוב המסתעף מהאיסור איננו בהמעשה רק במחשבה גרידתא, ולא תאכל כל תועבה הלא נאמרה רק בדבר שנעשה בו מעשה תיעוב, והכא הא התיעוב לא נעשה כלל בהדבר, רק במחשבה בעלמא?

27ורק במדה כזו, שהמחשבה פועלת ומשפיעה בהדבר, במדה כזו יחשב גם התיעוב בהדבר.

28ומכלל הן אתה שומע לאו, דהיכא דהמחשבה כשהיא לעצמה, אין לה כח לפעול על הדבר לפסלו, גם בתיעוב שבה לא יחשב בנידון זה תיעוב בהדבר.

29ולכן כיון דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ממילא ליכא גם תיעוב לענין לפסול את הזבח.

30או אם גם נניח, דהוי מעשה תיעוב, דהאיסור הוא גם בהמעשה, היינו, שאסור לעשות במחשבה כזו עבודה, הא ג"כ לכאורה לא דמי לכל מעשה תיעוב, כגון למשל לבשר בחלב (חולין קיד, ב) ולמטיל מום, דהדבר שנעשה בו התיעוב אותו הדבר ממש אנו באים לאסרו, אבל הכא הלא התיעוב נעשה רק בדם, היינו, בעבודת הדם, ואנו באים לאסרו את עצם הזבח?

31ורק ג"כ כנ"ל, דבמדה כזו שהדם שנעשה באופן כזה משפיע על עצם הזבח, במדה כזה יחשב גם התיעוב בהזבח.

32ואולי נרויח בזה לתת מעט טעם לשבח במה דברש"י בזבחים (ב, ב) הנ"ל משמע, דאיכא לא יחשב בשלא לשמה, גם בכל הזבחים שבשיריים, ובמנחות (ב, ב ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה) משמע מרש"י דליכא בכהאי גונא הלאו דלא יחשב, וכבר הרגישו בזה, דמנ"ל להפריד בין הדביקים?

33דלפ"ז מוכרח הוא קצת, דבזבחים אף דאיכא לא יחשב שפיר כשרים, דהא אין התיעוב רק בדם ועל הדם הא לא שייך לומר "כל שתיעבתי לך", כמובן, (ועיין בחולין צ, ב "ורבנן, מצותו בכך שאני") אבל במנחות אי נימא, דאיכא לא יחשב, גם אי דינא הוא דכשרים וליכא תיעוב בעצם המנחה, אבל עכ"פ בקומץ הא נעשה מעשה תיעוב, והוי בכל שתיעבתי לך, והא בעינן מן המותר לישראל (פסחים מח, א מנחות ה, א), וא"כ הקטרת הקומץ אינה הקטרה, וכיון דאינה הקטרה, א"כ ממילא תו יפסול כל המנחה, ומדדינא הוא דכשרים דילפינן הוא מקרא, ש"מ דאין כלל באופן כזה הלאו דלא יחשב.

34אבל בכל האופנים ממילא נדחת סברתו, ואם נימא דקודם שקרבו כל מתיריו לא חל הפיגול אף לפסול, ממילא אין כאן גם פסול מטעם הלאו דלא תאכל תועבה, כנ"ל.