דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ו

1[המשך מהתשובה הנ"ל]

2ומה שהעיר בחולין (לט, א), הנה כיוצא בו יש להעיר בזבחים (מז, א) ושם הרי אי אפשר לומר כנ"ל. - מה דפשיטא ליה להדר"ג, דגם בקדשים קלים לריה"ג בעת חלות הפגול אינם של הבעלים אינו מוכרח כלל. - בעצם ספיקתו של המל"מ נ"ל, דע"ז מועיל הק"ו דשלא לשמה, דהעבודה שעבד במחשבת פגול דאינה מועלת. - ובזה יתישבו כמעט כל הדיוקים.

3העיר בחולין (לט, א) בקל וחומר דר' יוחנן שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד. "מה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין וכו'", דמאי קל וחומר הוא, דבקדשים הבעלים שאינם עושים מעשה איך יאסרו דבר שאינו שלו, משא"כ בחולין דהוה שלו? וגם אם הקל וחומר מקדשים קלים דממון בעלים הם, אבל הא אין הפגול חל עד שקרבו כל מתיריו, ואז הא לא הוי שלהם, דלאחר שחיטה כי קא זכי משולחן גבוה קא זכי?

4והדר"ג השכיל בזה לומר, דמזה מוכרח, דכונתו על מחשבה דשלא לשמה, דנפסל גם קודם שקרבו מתיריו, וא"ש בזה מה דמקשה פנים לר"ל ולא קשה קושית התוס' שם.

5והנה כיוצא בו יש להעיר גם בזבחים (מז, א), דאמרינן שם: "אמר אביי, ר' אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו סבירא להו, זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה; ר' אלעזר ברבי יוסי הא דאמרן; רבי אליעזר, דתנן השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ורבי אליעזר פוסל; ר"ש בן אלעזר דתנן, כלל אמר ר"ש בן אלעזר, כל שאין כשר להצניעו וכו'. תרוייהו אית להו דרבי אלעזר ברבי יוסי, השתא בחוץ אמרינן, בפנים מיבעיא". וגם שם קשה כנ"ל, דמאי ראיה הוא, דאה"נ בחוץ, כיון דהוא הבעלים בדין שיאסור במחשבתו, משא"כ בפנים בקדשים איך יאסרו דבר שאינו שלהם בלי מעשה? ושם כמובן ליכא לתרץ כהנ"ל.

6אולם באמת מאי דפשיטא ליה למר, דגם בקדשים קלים לר' יוסי הגלילי בעת חלות הפיגול אינם עוד של הבעלים, לענ"ד אינו מוכרח מהטעמים האלה.

7א) לפמש"כ רש"י בב"ק (עו, א ד"ה דר' יוסי הגלילי): "ולא נהירא לי, דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשולחן גבוה קא זכי, אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים, דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים" (יעוין בשו"ת אבני מלואים סימן ב); והפיגול הא בודאי יחול תיכף לאחר הזריקה, דהקטרת אימורים לא חשיבה מתיר כדאיתא בתוס' בזבחים (מג, א ד"ה והלבונה) שכתבו: "ואע"ג דשייך פגול באימורים, וכמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי, מ"מ לא חשיבה מתיר, כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה", א"כ הא לעולם בעת חלות הפיגול עדיין לא נעשה של גבוה, ושפיר יוכלו הבעלים לאסור דשלהם הם.

8ב) לפמש"כ התוס' במעילה (ד, א ד"ה קומץ) שהבאנו לעיל ד"אמרינן משעת זריקה איגלאי מילתא למפרע שחל הפיגול משעת המחשבה", וא"כ מאי איכפת לי אם גם בעת הקרבת המתירין הוי אינו שלו, דהא זהו לא הוי רק תנאי בדבר, וכיון דס"ס נתקיים התנאי וקרבו כל מתיריו, ממילא יאסור מלמפרע בעודנו הדבר שלו.

9בעיקר הדבר בספיקו של המל"מ (הנזכר לעיל פרק א), נ"ל להמציא דבר חדש; - דהנה אם נניח, כמו שמוכח מכמה מקומות, דאינו נפסל כלל קודם שקרבו כל מתיריו, יש לכאורה להעיר כמו שהעיר המל"מ בעצמו שם, וכבר הבאנו בהפרקים הקודמים, דאמאי לא נילף ק"ו משלא לשמן, דפסול אף אם לא קרבו מתיריו בפסח וחטאת, כדילפינן זאת לענין חטאות הפנימיות לר"ש בזבחים (יד, א), דאע"ג דסבירא ליה דכל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין בו משום פיגול, מ"מ איפסולי מיפסיל מטעם ק"ו הנ"ל?

10אולם כפי שיתבאר אצלנו לקמן, דפסולא דשלא לשמה הוא רק בשלילה, היינו, דעבודה שנעשית במחשבה כזו אינה מועלת כאילו לא נעשית כלל, [ומה"ט אם נשאר דם הנפש שפיר יכול לחזור ולקבל, כדמוכח בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב)] א"כ ק"ו זה לא יתן ולא יוסיף לנו כלום, דהא גם אז לא יהיה החסרון רק מטעם הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך", וזה הא איכא בלאו הכי, כמו בכל הקרבנות לפני הזריקה, אבל פסולי המוקדשין אה"נ דלא הוי, דע"ז הא ליכא ק"ו.

11אולם זאת הרי בודאי נוכל ללמוד בקל וחומר משלא לשמה, דעבודה שנעשה במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דאינה מועלת כנ"ל.

12ויצא לנו מזה חדשות, דבפיגול קודם שקרבו כל מתיריו, מלבד חסרון הקרבת המתיריו דאיכא כאן לא פחות מבכל הקרבנות, עוד גריעותא יתירה נתוספת בה, היינו גם חסרון של העבודה שכבר נעשתה; למשל, אם פיגל בשחיטה קודם שנזרק הדם מלבד החסרון זריקה דאיכא כאן, עוד לא קידש הסכין את הדם (עיין במנחות טו, ב) וכן אם פיגל בקבלה כנ"ל.

13ואם הנחתנו זו צודקת הרי יש לנו חומר לבאר דברי הגמרא בזבחים (מב, ב) ובמנחות (טז, ב) אשר הדר"ג העיר, דקארי לה מאי קארי לה, אם נימא דאינו נפסל כלל קודם שקרבו כל מתיריו כנ"ל? דלפ"ז שפיר קא מקשה "והא כיון דחשיב ביה בפנים פסליה" היינו, נהי דקודם גמר הזריקה לא נפסל הקרבן, אבל פסולה - ההזאה פסולה, ומה היא פסולה ד"כמאן דלא אדי דמי", היינו דאינה מועלת כלום כמו בשלא לשמה, וכיון דהזאות שבהיכל לא הוי הזאות רק באופן כשהזה אותן אחר ההזאות שבפנים, א"כ בנידון דידן "כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי".

14ושפיר הקשו ברש"י (מנחות שם ד"ה והאי כיוון דחשיב וכו') ותוס' (שם, ד"ה כי) לפ"ז, איך משכחת לה שיתפגל ממחשבתו שחשב בשחיטה או בקמיצה, דהא אמרינן בזבחים (מג, א) ובמעילה (ג, ב) "קומץ פגול שהעלהו ע"ג המזבח פקע פיגולו ממנה", משום ד"אם אחרים מביא לידי פגול את עצמו לא כ"ש", היינו, דאם לא פקע פיגולו אמאי הוי פיגול הא לא קרבו כל מתיריו; אבל לפ"ז עדיין יקשה, נהי דפקע פיגולו ממנו, אבל ס"ס הלא הקטרת הקומץ אינה הקטרה רק באופן שקדמה הקמיצה, וכיון דקמיצתו אינה מועלת כלום, הלא שוב מאי דמקטיר עפרא בעלמא הוא דקא מקטיר, וכן כשפיגל בשחיטה יקשה כנ"ל?

15ומובן דלפ"ז נוכל ליישב גם קושית הדר"ג השניה, אמאי לוקה במחשב מחשבת פיגול בקדשים, הא הוי התראת ספק, דשמא לא יזרוק את הדם כנ"ל? דלפ"ז שפיר לוקה על מה דעשה במחשבתו את עבודתו שעבד ללא מועלת, כמו דלוקה במחשבת דשלא לשמה, וזה כמובן, הא הוי התראת ודאי.

16ותתישב בזה גם קושית השטה מקובצת שהבאנו לעיל בפרק הקודם שהקשה, למה ליה למימר ר' יהודה היא, הלא גם לרבנן נמי ילקה, דבדיבורא קעביד מעשה? דהא כל המלקות שלוקין אותו הוא משום דגרם, שעבודתו אינה מועלת א"כ הא לא עביד בדיבורא מעשה, ורק אדרבא, דע"י דיבורו, המעשה שעשה אינה מעשה.