דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה ח

1קושית הגאון רעק"א על הגמ' ורש"י בזבחים (כז, א), דמה ענין זה למחשבת הינוח. - טעמו של דבר, דספקו של המל"מ בפיגול קודם הקרבת המתירים, תלוי במחלוקת ר' יהודה וחכמים. - חקירה, אם הפסול והכרת בפיגול הוא מושג אחד, או שני מושגים. - ובזה באמת מחלוקת ר' יהודה וחכמים, וממילא הוא הדין בכל הפרטים, דאנו ממעטינן בפיגול. - ובזה מסולקת הקושיא הנ"ל.

2בזבחים (כו, ב) מקשינן על הא דאמר שמואל, דזרק שלא במקומו "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו" מהא מתניתא "חישב ליתן את הניתנין למעלה - למטה, למטה - למעלה, לאלתר כשר וכו'. למחר פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת; ואי שלא במקומו כמקומו דמי, האי פסול פיגול הוא? אמר מר זוטרא, זריקה דשריא בשר באכילה מייתי לידי פיגול, זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול וכו' דכתיב, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי פיגול יהיה וכו' יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו. א"ה איפסולי נמי לא ליפסל? אמר רב נחמן בר יצחק, מידי דהוה אמחשבת הינוח, ואליבא דר' יהודה. ר"ל אמר, לעולם פסול ממש, ושלא במקומו כמקומו דמי, ול"ק, כאן שנתן בשתיקה כאן שנתן באמירה". - ופירש רש"י (ד"ה כאן שנתן בשתיקה): "במחשב לאכול בשר חוץ לזמנו, ואשמעינן דפסול ואין בו כרת, דמחשבת זריקה זו מחשבה היא לפסול דכמקומו דמי, ולא לפגל, דזריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתי לידי פיגול".

3והקשה הגאון רע"א בתשובותיו (ס' קצה) בשולי המכתב "ותמהני, כיון דלא הוי פיגול, דזריקה דלא שריא לאכילה לא מייתי לידי פיגול, איפסולי ג"כ לא ליפסול, כדפרכינן לעיל; ושינויא דמידי דהוה מחשבת הינוח לא שייך הכא, דהא המחשבה היה לאכול, אבל הינוח אין כאן, דהא זרק מיד דמו למעלה ולמטה, דזהו אינו מזיק לכפרת בעלים, וכיון דמחשבת פגול ליכא, אמאי לא מתכפרי בעלים? וצע"ג".

4אולם עפ"י מה שביארנו בפרקא קמא משמעתתא זו, דבפיגול קודם שקרבו כל מתיריו תלוי במחלוקת ר' יהודה ורבנן במחשבת הינוח, דלרבנן אינו נפסל כלל קודם, ולר' יהודה רק כרת אין כאן אבל פסול הפיגול חל תיכף, עפ"י זאת יש לנו די חומר להסיר גם את הקושיא החזקה הלזו.

5ונוסיף רק מעט תבלין בזה בטעמו של דבר חדושנו בפרק הנ"ל; - דהנה באמת ספיקתו של המל"מ בהא דפיגול קודם הקרבת המתירים, היא לא חקירה פרטית אך כללית בעצם הגדר דפיגול דפסול וחייבין עליו כרת, אם שני הדברים הללו הם שני מושגים, או רק מושג אחד, כלומר, אם הפסול הפיגולי והכרת המה אחוזים ודבוקים יחדיו שיתלכדו תמיד ולא יתפרדו, או לא, ויצויר ג"כ שיהיה "פלגינן דיבוריה", שיתהוה פסול פגולי בלא כרת.

6וממילא נ"מ לדינא בכל הפרטים דמיעטן התורה, דלא הוה פיגול, אף דאין סברא במה למעטן, דאם נימא דהוה שני מושגים, כ"ז דלא חזינן בפירוש דמיעטן התורה גם מהפסול אמרינן דרק כרת אין בזה, אבל אם נימא דהוא מושג אחד, ממילא מוכח דאין בכל אלה גם הפסול הפיגולי.

7ומחלוקת בזה אנו מוצאים בין ר' יהודה וחכמים בהפרט הראשון בפיגול, היינו "ואם האכל יאכל" "בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח", ואם חשב "להניח את דמו או אימוריו למחר", דאין כאן לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח - דלחכמים כיון דאין כאן כרת הפיגולי, גם פסול אין כאן, ור' יהודה מפריד בין הדבקים, ופוסל, ומובן דפסול פגולי איכא כאן, אע"פ דכרת אין כאן; וא"כ הדבר ברור, דגם בשאר הפרטים שממעטינן מקרא מפיגול ג"כ במחלוקת ר' יהודה וחכמים היא שנויה, ולכן פירש רש"י, דגם בהפרט דלא ירצה, דבעינן קרבו כל מתיריו, ג"כ לר' יהודה פסול גם קודם, ולחכמים אין כאן גם פסול.

8ועתה יתבאר הדבר כמין חומר, דלכאורה אינה מובנת כלל קושית המקשן "א"ה איפסולי נמי לא ליפסל?" דקארי לה מאי קארי לה, דלמא המיעוט הוא רק לענין כרת, כמו שחפץ המל"מ לאמר באמת גבי קודם שקרבו כל מתיריו כנ"ל? אך כיון דהלכה כחכמים, א"כ הכרת והפסול הפיגולי הוא מושג אחד שאין להפריד ביניהם, ושפיר קא מקשה, הפסול בזה מאין יוקח? ומתרץ "מידי דהוה אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה", שגם בזה איכא מיעוט להדיא, אך כיון דסובר דהוא שני מושגים, א"כ כ"ז דאין כתוב מפורש למיעוטא גם על הפסול, הוא פוסל, ממילא בכל המיעוטים כן, וגם המיעוט דמי שפיגולו גרם לו בכלל, - וז"ש מידי דהוה אמחשבת הינוח, דאין כונתו לאמר דהוה בזה מחשבת הינוח ממש כאשר הבין הגאון רע"א ז"ל, וקושיתו מסולקת ממילא.