דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן יא

1חידושו של השעה"מ הנ"ל נסתר לכאורה מסוגית הגמ' דתמורה. - וי"ל, דשאני התם, דאנו דנים על תחילת הקדש וסוף הקדש ולא לענין פסול קדשים. - אכן לפ"ז, גם כשלא נאמר בלשון ל"ת נמי יהיה כן. - באמת בזה נחלקו רש"י ותוס' בחולין (כב, א-ב), בעלי התוס' סוברים, דכל הגדר דבעינן שנה עליו הכתוב בקדשים הוא רק בפסול קדשים, ולא כשאנו דנים על עצם התהוות ההקדש, ורש"י סובר דאין חילוק. - באמת ההבדל הוא במה נאמר הל"ת, אם בעבודה המעכבת, או בדבר שאינו מעכב.

2והנה השער המלך שם מחדש מהגמ' דמנחות הנ"ל כנ"ל, דהא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוא דוקא בחולין, אבל בקדשים, כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב, ליתא להאי כללא.

3אמנם עי' בתמורה (ה, ב - ו, א) ותראה, כי מקשינן שם בגמ' על רבא, דאמר לא מהני מתמורה, ממקדיש בע"מ לגבי מזבח, ממקדיש תמימין לבדק הבית, ולהיפך, מקשינן לאביי מפדיון חרמים מפדיון בכור, מפדיון מעשר - ולכאורה לפ"ז מכאן קושיא ולא סייעתא יש מזה לרבא, דהא כולם בקדשים קמיירי, דבעינן שנה עליו הכתוב לעיכובא? וי"ל, דלא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב רק לענין פסול קדשים, כלומר, דכשליכא עכובא לא נפסל אף שנעשה שלא כדין; משא"כ בכאן, דאנו דנין על תחלת הקדש כמו תמורה מקדיש בע"מ ומקדיש תמימין, דמכיון שלא נעשה כדינו לא יעמיד כלל ההקדש, או בסוף הקדש כמו בפדיון חרמים, בכור ומעשר, דכיון שלא נעשה כדינו לא יצא לחולין, דבזה הרי הוא ככל חולין דעלמא, שהעיכוב הוא ממילא.

4אולם לפ"ז גם במקום שנאמר לא בלשון ל"ת נמי יהיה כך, דבתחלת הקדש או בסוף הקדש כל מה שנאמר הוא לעיכובא, דהא לפ"ד השעה"מ אין חילוק בקדשים אם נאמר בלשון עשה או בלשון ל"ת, והדבר צריך עיון מרובה בכל הש"ס לחדש דבר שכזה?

5ולאחר העיון מצאתי בע"ה, דבסברא זו מחלוקת גדולי עולם רש"י ותוס' ז"ל. - עי' בחולין (כב א-ב): "תנו רבנן, תורים גדולים ולא קטנים, שיכול, והלא דין הוא וכו' ת"ל תורים גדולים ולא קטנים, בני יונה, קטנים ולא גדולים; שיכול, והלא דין הוא וכו' ת"ל, בני יונה, קטנים ולא גדולים. מאי תלמודא? אמר רבא, לא לישתמט קרא וליכתוב, מן בני התורים או מן היונה", ופירש"י ז"ל: "מאי תלמודא. כלומר, מאיזה מקרא אנו לומדים הכי, נהי נמי דבני משמע קטנים, מיהו עיכובא מנ"ל, דלא מרבינן גדולים מק"ו" - ואח"כ (בד"ה לא לישתמט) כתב: "לא לישתמט חד קרא, דנכתוב מן בני התורים או מן היונה, ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב". ובתוס' שם (ד"ה ומה) כתבו: "תימה, כיון דאכתי לא קיימי לן, דבני יונה הוי קטנים דוקא, א"כ מנ"ל דתורים לא הוכשרו בקטנים, דהיא גופא לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה? וי"ל, דהכי קאמר, דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא, דתורים משמע דוקא גדולים, הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו גדולים; ובקונטרס פירש, דלא בעי אלא לעיכוב מנלן, דהוה לן למילף מק"ו דלא מעכבא, אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים. וקשה לפירושו, דאי משמע גדולים, היכי בעיא למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה, ולמימר דלא מעכב". ושם (בד"ה לא לישתמט) כתבו: "ע"כ לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש, דאפילו לא הוה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה, הוה מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה, ובהאי לא כתיב בני, דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם".

6ועי' במהרש"א ומהר"ם מה שדחקו בזה. והברור בעיני דציר מחלוקתם סובבת והולכת על סברתנו הנ"ל; רש"י סובר דהכלל דבקדשים בכ"מ שלא שנה עליו הכתוב הוא רק למצוה, הוא אף בתחלת הקדש, כלומר, בהתהוות ההקדש, ולכן אף דמשמעות הקרא, תורים - גדולים ובני יונה - קטנים, בכ"ז הו"א, דהוא רק למצוה ולא לעיכובא, ואם יקדיש תורים קטנים ובני יונה גדולים בדיעבד ג"כ יחול ההקדש, כבכ"מ שלא שנה עליו הכתוב; ובאמת, אף אם לא היה ק"ו בזה נמי היינו יכולים לומר כן, ומה גם דאיכא ק"ו. ועי' בתורת כהנים בקרבן אהרן (פרשה ו) שפירש בזה שפיר הדברים "שיכול והלא דין הוא", שבתוס' (כב, א ד"ה שיכול) כתבו, דלא גרסינן זאת, ד"בשום דוכתא ל"ג תרווייהו" - ורש"י גרס להו שפיר. ופירש (הקרבן אהרן) "ירצה, אלו לא הקישם הכתוב לאשמעינן ולא קטנים, יכול אני לומר מסברא, דאף דמשמע תורים גדולים שזהו למצוה ולא לעיכובא, ומבלי הסברא והלא דין הוא" - וע"ז תירץ לא לישתמיט קרא, וכדפי' מדכתיב בכולהו ע"כ דבמכוון שנה הכתוב לעיכובא.

7אבל רבותינו בעלי התוס' סוברים, דעד כאן לא אמרינן בקדשים דהוא רק למצוה, רק בפסול קדשים, דכשליכא עיכובא לא נפסל; אבל כאן, דמדבר בתהוות מהות הקדש בחולין, וכיון דמשמעות הקרא הוא דוקא בתורים גדולים ובני יונה קטנים, ממילא בהיפוך לא חל ההקדש כלל. ולשיטתם שפיר הקשו, דק"ו מועיל בכ"מ כשאין קרא, אבל ק"ו נגד הקרא לא שמענו מעולם, וע"כ דחקו באופן אחר - ולשיטתם היא דלא לישתמט לאו דוקא, דאין דרוש לזה הרבה מקראות, דגם בחד קרא סגי, כיון דבזה גם כשלא שנה עליו הכתוב הוה לעיכובא.

8עכ"פ לשיטת רש"י בודאי לא יתכנו דברי השער המלך ולשיטת התוס' אמנם אפשר לאמר כדעת הרב הנ"ל; אבל הלא ברור, דגם התוס' אין סוברים כן, מדהקשו בתמורה (ד, ב ד"ה רבא) משוחט את הפסח על החמץ ומצורם אוזן בכור, דנימא דלא מהני, ולא נחתו לחלק מצד קדשים, דבעינן עיכובא, אלמא דסבירא להו דאין הבדל בזה בין קדשים לחולין.

9ובגופא דעובדא בהיחוס שבין הגדר אי עביד לא מהני ובין הגדר דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב, נ"ל דרך ישרה וברורה - וממילא תסולק קושית השעה"מ.

10נתבונן נא מקודם בשיטת התוס', שבתמורה הקשו כנ"ל דשוחט את הפסח על החמץ יפסל מצד אי עביד לא מהני, ובזבחים (ד, ב) הקשו להיפך על קושית הגמ' "אימא, היכא דשחיט שלא לשמן ליפסלו", וז"ל: "תימה, הא בכל דוכתא בעינן בקדשים שנה לעכב והכא לא שנה?" אע"ג דיש בזה הלאו דלא יחשב, וכן בר"ה (ה, ב ד"ה מה) לענין בל תאחר שהקשו "מהיכי תיתי לן דנפסל, דאיצטריך קרא דאינו נפסל" - אע"ג דעבר בזה על הלאו דבל תאחר? ולכאורה סברות הפוכות הננו רואים בדבריהם?

11אבל באמת דוק ותשכח, דצדקו יחדיו לפי שיטתם שלא נחתו לחלק בין פעולה למחשבה, דנהי דשאני קדשים מחולין בזה, דבהראשונים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, אבל מובן היכא דיש עיכובא תו אין הבדל בזה מחולין; וגם זאת ברור, דהעבירה שעל האדם אחת היא אם עובר בחולין או בקדשים.

12וממילא היוצא מזה, דלא כל הל"ת הנאמרים בקדשים בחדא מחתא מחתינהו - והאמת, דאם עובר הל"ת בעבודה המעכבת אז בודאי שייך הגדר דאי עביד לא מהני, אף אם נאמרה הל"ת רק פעם אחת; דמה תאמר עיכובא מנא לן, הלא זהו גופא דלא מהני וא"כ עבודתו אינה עבודה, ובזה הרי יש עכובא, כלומר, דבלי העבודה פסול. אבל אם הל"ת הוא בדבר שאינו מעכב, או שלכה"פ אין ידוע לנו אם מעכב, תו אי אפשר לנו להשתמש בהגדר דלא מהני, דהא זהו גורם רק להפוך את החיוב לשלילה, אבל בכאן כיון דלא שנה עליו הכתוב, גם שלילת הדבר אינו מעכב.

13ולכן בשוחט את הפסח על החמץ, דהלאו נאמר בהשחיטה כדכתיב לא תשחט וגו' והשחיטה דבר שאינו צריך לפנים דמעכבת, שפיר הקשו, דנימא אי עביד לא מהני - אבל לענין שלא לשמה הקשו להיפך, עכובא מנא לן, דהלאו הרי נאמר שם לא בהעבודה, אך בהמחשבה כדכתיב לא יחשב, ועדיין אין אנו יודעים זאת גופא, דהמחשבה מעכבת, דהא על זה אנו דנין, וכן אם איחר להביא את קרבנותיו, הרי הלאו לא על הקרבה, אך על שלילת הקרבה מקודם, כדכתיב לא תאחר, ועדיין לא הוסכם זאת גופא, דהזמן מעכב כיון שלא שנה עליו הכתוב, שפיר הקשו להיפך מהיכי תיתי לן דנפסל.

14ובזה תתישב גם קושית השער המלך על הריטב"א, דהוא שפיר קאמר, כיון דלרבא איכא לאו בהקטרת הקטרת בלי מעלה עשן, דהא הוא מפרש הלשון אל יבא כמו לשון אל יקטיר, כיון דחד לעונש וחד לאזהרה, וכמו דהעונש הוא בהקטרה כן האזהרה הוא בזה, וממילא כיון דאי עביד לא מהני הקטרתו אינה הקטרה, והקטרה הרי בודאי מעכבת; משא"כ בלא תשבית ברית מלח הרי הלאו נאמר רק על שלילת המלח, ועדיין זאת גופא לא ידעינן, אם מלח נאמר לעיכובא או לא, שפיר מקשינן, מדוע לא מלח פסול.

15ואע"ג דהרמב"ם פוסק (פ"ה מהל' אסורי מזבח הל' יב), שאם הקריב בלי מלח לוקה וש"מ דגם בזה הלאו הוא לא על השלילה, אך על החיוב - היינו הקטרה, דאל"כ הוה לאו שאין בו מעשה? לק"מ, דלפי האמת דילפינן עיכובא בזה, וממילא כשהקריב בלי מלח הרי הקטרה אינה הקטרה כלל, תו לוקה מצד הקטרה, אבל טרם יש לנו קרא מיוחד לעיכובא, לא שייך לומר לא מהני מצד הלאו דלא תשבית הנאמר בלשון שלילה כנ"ל.