דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן כ

1שלשה כתובים המכחישים זא"ז בזבחים (קיד, ב) במנחות (מז, ב) ובנזיר (כח, ב). - לכאורה המחלוקת דרב חלקי' ורב הונא הוא בהא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים, אם ההכשר הוא בשלילה או בחיוב. - הדבר לא יתכן באמת. - מיני הקרבנות המה ארבעה אבל יתחלקו לשני סוגים לנידר ונידב ושאינו נידר ונידב, וע"י השלא לשמן יתהפך האשם מהסוג הב' להסוג הא' וזוהי סברת רב חלקי'. - ועדיין יש להסתפק, אם ההכשר הוא סבה להנדבה או להיפך, ובזה היא מחלוקת ר' חלקי' ורב הונא. - ויש להסביר ביתר ביאור דהדבר תלוי בשקלא וטריא בגמ' זבחים (ה, א), באופן דעדיין נשארת חקירתנו הראשונה בהא דנעשה נדבה, אם הוא בשלילה או בחיוב. - בזה תסולקנה כל הסתירות, דהמחלוקת הנ"ל לא תתכן רק באשם שיש בו חסרון מצד הבעלים, משא"כ במנחות ובנזיר. - ואין סתירה לזה מהתוס' שם.

2זבחים (קיד, ב): "א"ר חלקי' בר טובי, ל"ש אלא לשמו, אבל שלא לשמו חייב הואיל וראוי לשלא לשמו בפנים וכו'. מתקיף לה רב הונא, וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו? ולא, והרי פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו? פסח בשאר ימות השנה לשמים נינהו".

3והנה באמת כיוצא בזה, כלומר, שיהיה כשר שלא לשמו אף במקום דאינו כשר לשמו, אנו מוצאים בעוד מקומות בש"ס:

4עי' במנחות (מז, ב): "בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא, כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם, מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר באכילה? א"ל, יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו וכו'. ולא, והרי פסח אחר זמנו בשאר ימות השנה? הכי קאמינא, יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו ואינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו".

5ובנזיר (כח, ב): "ור"ע סבר, אפילו אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים. מתקיף לה ר' זירא, ואמאי ליזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה, מי לא תניא כבשי עצרת וכו'? אי דשחט עולה או שלמים ה"נ, אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא, כדתנן אם גילח על אחת משלשתן יצא".

6והנה למותר להגיד, כי כל השלשה דברים הנ"ל המה שלשה כתובים המכחישים זא"ז, בזבחים יש מחלוקת בהאי סברא, אם יתכן דיהיה כשר שלא לשמו במקום דאינו כשר לשמו, כנ"ל; במנחות פשיטא לן דלא יתכן כנ"ל; ובנזיר פשיטא לן ג"כ אבל להיפך, דיתכן שפיר ושפיר. וביותר יפלא דגם במנחות וגם בנזיר הרי המ"ד הוא ר' זירא, ואיך תפס סברות הפוכות לגמרי? ועי' בתוס' נזיר שם (ד"ה כבשי עצרת) שעמדו ע"ז ותירוצם דחוק.

7וגם ע"ז נחוץ להתבונן שאם שמקשה גם בזבחים וגם במנחות את אותה הקושיא מפסח בשאר ימות השנה, הנה התירוץ שונה כנ"ל; ולכאורה אמאי לא תירץ גם במנחות את אותו התירוץ שבזבחים "פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו"? ועי' בתוס' במנחות שם (ד"ה והרי פסח) שכתבו, דאין ה"נ דהוי מצי לשנויי כבזבחים ודוחק.

8וכדי להאיר אור נוגה בכל זה נחוץ לנו להתבונן מקודם במקור הדבר, בהמחלוקת דר' חלקי' ורב הונא. ולכאורה נראה, דמחלוקתם הוא בהגדר ד"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים" (זבחים ב, א) אם הוא בשלילה, כלומר, דהשלא לשמן אינו עושה פסול בהבשר, או דהוא בחיוב דמכשיר את הבשר. ומובן, דלהצד הראשון אי אפשר בשום אופן שתהיה מציאות הכשר בשלא לשמו מה שאין זה בלשמו, אבל להצד השני אמנם אפשר ואפשר.

9אכן באמת אי אפשר לומר כהצד השני, כיון דעצם הקרבן לא ישתנה כלום ע"י מחשבת שלא לשמן כדאמרינן בהדיא בזבחים (ב, א): "עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה" משום ד"בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו", הרי מוכח להדיא, דמחשבתו אינה פועלת בחיוב כלום; וא"כ באמת קשה על רב חלקי' קושית רב הונא "וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו"?

10אכן באמת רב חלקי' בא בזה מצד אחר.

11דהנה אם כי מיני הקרבנות הם ארבעה, עולה, שלמים, חטאת ואשם, אך בכללם יתחלקו לב' סוגים: א. הנידר ונידב - עולה ושלמים -, ב. שאינו נידר ונידב - חטאת ואשם. והנה אף דכאמור, מחשבת שלא לשמן אינה משנה את מין הקרבן, אבל ס"ס הננו רואים דיש בכחה של המחשבה לשנות את סוג הקרבן, זאת אומרת, להפוך ע"י המחשבה מהסוג הב' לסוג הא'. וזאת אנו רואים באשם, לפי הלכה, דגם באשם כשר בשלא לשמו, וכיון דאינו עולה לשם חובה, ע"כ דגם זה נכנס בהאי קרא ד"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה", דמדייקינן מזה "האי נדבה נדר הוא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא" (זבחים ד, ב) וכדמייתינן להדיא האי קרא (ה, א) בטעמא דאשם ג"כ כשר אלא שלא עלה לבעלים לשום חובה; וא"כ האשם דהוא תמיד מסוג הב' כאמור, יהפך ע"י מחשבת שלא לשמו לסוג הא', דאם כי נשאר אשם בהכשרו אבל נעשה לאשם נדבה, מין מיוחד. ועתה נאמר דאמנם גם ר' חלקי' מודה, דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, אבל מחוסר זמן בבעלי' - דע"ז קאי שם - שאני; דניחזי אנן, מדוע פוסל מחוסר זמן בבעלי' בחטאת ואשם ולא יתכן פסול כזה בעולה ושלמים, זהו לא בשביל הבדל המינים כמובן, אך בשביל הבדל הסוגים, דרק בקרבנות הבאים בשביל חיוב הבעלים, שייך הפסול דמחוסר זמן בבעלי'. וממילא בשלא לשמו, כיון דבין כך ובין כך נעשה ע"י זה נדבה ולא חובה, הרי לא שייך כלל בעצם הפסול הזה; ואע"ג דאינו כשר לשמו, אבל גם אז הפסול הוא לא מצד עצם הלשמו, מצד עצם השם אשם, אלא מצד החובה שיש בזה, וזה אין בכאן בין כך ובין כך כנ"ל.

12אכן עדיין צריכים אנו לברר בזה מהו הסבה ומהו המסובב בכאן, דהרי תמצית דברינו הנ"ל הוא כיון דנדבה הוא ממילא כשר גם במחוסר זמן בבעלי'; וכ"ז אם נימא, דהא דכ"מ אשם שלא לשמו כשר והוי נדבה, הנה הנדבה שבו הוא סבה לההכשר, וא"כ ה"נ כנ"ל, אבל יש לומר גם להיפך, דההכשר הוא סבה שהוי נדבה, זאת אומרת, יען שהוא כשר כמו לשמו, אלא דלא עלה לבעלים לשום חובה ממילא הוי נדבה, וא"כ בנ"ד, דגם בלשמו אינו כשר, הרי ליכא הסבה, וממילא בטל המסובב.

13ובזה נחלקו רב חלקי' ורב הונא, הראשון סובר דהנדבה שנעשה הוא סבה לההכשר, ולכן גם באופן זה כשר, והשני סובר להיפך, דההכשר הוא סבה להנדבה, ובכאן שאין הסבה ממילא בטל המסובב כנ"ל.

14ויש להסביר את הדבר עוד ביתר ביאור עפ"י השקלא וטריא בגמ' זבחים (ה, א) הנ"ל, דאיתא שם: "רמי ר"ל על מעוהי בי מדרשא ומקשי, אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין? אמר לו ר' אלעזר, מצינו בבאין לאחר מיתה, שהן כשרין ואין מרצין וכו'. א"ל מודינא לך, בעולה דאתיא לאחר מיתה, אשם דלא אתי לאחר מיתה מנלן? וכו' אלא אמר ר"ל, אפתח אנא פתחא לנפשאי, מוצא שפתיך וכו'. יתיב ר' זירא וכו', קשיא ליה לר"ל, אשם דלא אתי לאחר מיתה ונסיב לה תלמודא מוצא שפתיך, אימא הבא בנדר ונדבה לייתי ולא לירצי, אשם לא לייתי כלל? אמר להו אביי, ר"ל מהכא פתח, 'ושחט אותה לחטאת', אותה לשמה כשירה שלא לשמה פסולה, הא שאר קדשים שלא לשמן כשרין, יכול ירצו? ת"ל, מוצא שפתיך". והנה אע"ג דלשני הלשונות הנה ס"ס נשאר האשם בשלא לשמו סוג נדבה, כיון דס"ס אינו מרצה, וכיון דגם ללישנא בתרא הננו זקוקים להא דמוצא שפתיך, אכן עכ"פ הבדל ניכר יש ביניהם; דהנה כבר הנחנו, דמחשבת שלא לשמן אינה עושה הכשר בחיוב, אך בשלילה, כלומר, דאינו עושה פסול, אבל עדיין יש לנו לחקור חקירתנו הראשונה, בהא דמתהפך ע"י מחשבתו לנדבה, אם הוא בחיוב, כלומר, דעצם מחשבתו פועל זאת, או דהוא רק בשלילה, כלומר, דהמחשבה מונעת רק את ההרצאה, ואינה מונעת את ההכשר שבלשמו וממילא הוה נדבה. - והנה ללישנא קמא דיליף את ההכשר דשלא לשמן גם באשם מהפסוק דמוצא שפתיך "ואם לאו יהא נדבה" הרי משמע דהוא בחיוב, דעצם המחשבה פועלת זאת, אבל ללישנא בתרא הרי עצם ההכשר אנו למידין מהא דאותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, הא שאר קדשים שלא לשמן כשרין, והמוצא שפתיך בא להפך ללמד דאינן מרצים, וא"כ הוא רק ענין שלילי.

15ובזה נחלקו רב חלקי' ורב הונא; דמובן, דמהשלילה לא יוכל לצאת חיוב, דלא יולד "יש מאין", ולכן רב חלקי' דסובר כנ"ל דפועל בחיוב יצא מזה ג"כ ההכשר דהוא ענין חיוביי; אבל רב הונא סובר דבשלילה הוא כנ"ל, א"כ כל עיקר ההכשר בשלא לשמן הוא מצד דאין שם המיעוט 'אותה' לומר, דלשמה כשרה שלא לשמה פסולה, אך דכמו דלשמן כשרים גם שלא לשמן כשרים, וא"כ "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" ולשיטתו שפיר קא מקשה.

16וממילא מובן, דבזה תסתלקנה כל הסתירות שהבאנו, ו"השלשה כתובים" אינם מכחישים, אך להיפך משלימים זה את זה. דאמנם לפי דברינו הנ"ל, עצם המחלוקת דר' חלקי' ורב הונא לא תתכן רק באשם שאינו כשר לשמו מצד איזה חסרון בבעלים כנ"ל; אבל גבי כבשי עצרת שאבד הלחם, דהחסרון הוא לא בהבעלים, היינו בהציבור, אך בעצם הדבר דהכל מודים, שאם הוזקקו זה לזה, שמעכבים זה את זה כמבואר במנחות (מו, ב), שם בודאי הכל מודים, דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו; דהא כל טעמו דר' חלקי' הוא כנ"ל, כיון דבין כך ובין כך נעשה נדבה לא שייך כלל עצם הפסול דמחוסר זמן בבעלים, דדבר אין לזה עם הבעלים, אבל בכבשי עצרת הרי הפסול מונח בעצם השם כנ"ל, וכיון דבקדושתייהו קיימי גם אחרי השינוי השם שחשב לכו"ע נשאר הפסול הנ"ל, ושפיר מקשה ר' זירא ע"ז "יש לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו"? אכן בנזיר יש לנו אופן שלישי, חסרון מצד הבעלים בעולה ושלמים, כדאמרינן שם "אי דשחט עולה ושלמים ברישא ה"נ", והחסרון הוא מה דהפר לה בעלה, ואין כאן בעל הקרבן, ובאופן זה הרי לפי דברינו הנ"ל גם רב הונא מודה דשפיר דמי; דהא כל השקלא וטריא בזה הוא כאמור, מצד דבאשם הרי צריך לההפך ע"י מחשבת שלא לשמו מהסוג שאינו נידר ונידב להסוג הבא בנדבה, והמחלוקת הוא באיזה אופן נעשה זאת כנ"ל, אבל בעולה ושלמים, דהם בלא"ה מהסוג הנידר ונידב, הרי אין אנו זקוקים כלל לכל זה כמבואר בזבחים (ה, א) הנ"ל דעל הקושיא "אם כשרים הם ירצו, ואם אין מרצין למה באים?" הוא מתרץ "מצינו בבאין לאחר מיתה, שהן כשירין ואין מרצין" וע"ז אמר: "מודינא לך בעולה דאתיא לאחר מיתה, אשם דלא אתי לאחר מיתה מנלן? אלא אמר ר"ל, אפתח אנא פתחא לנפשאי וכו'", הרי דכל הטורח הוא מצד אשם, אבל בעולה ושלמים הדבר פשוט, דהוא משום דשם ההרצאה וההכשר אינם תלויים זה בזה, ואם מצד איזה סבה אינם ראוים בלשמן מצד הבעלים כמו שם בנזיר, שפיר אפשר להעשות בשלא לשמן, דהשלא לשמן אינו זקוק בזה לההכשר דלשמן, כיון דהם בעצם מהסוג הנידר ונידב, ויתכן שיהיו כשירים ואינם מרצים כנ"ל.

17אולם לכאורה יש לשאול ע״ז מד׳ התוס׳ זבחים (קי״ד א׳) הנ״ל ד״ה או שהיו בני שתי שנים שכתבו ״הך ברייתא איתא בפ׳ התכלת (מנחות מ״ח ב׳) והכא והתם קתני פסולין—וכו׳ — ותימא, דבתמורה בפ׳ אלו קדשים (דף י״ט ע״ב) תניא, אשם בן שנה והביאו בן שתים, בן שתים והביאו בן שנה כשירים ולא עלו לבעלים לשם חובה, ור״ש אומר, כל עצמם אינן קדושים? וי״ל, דכאן לשמו, כאן שלא לשמו כדמשני הכא״, הרי דאף בזה שהפסול הוא בגופו, דצריך להיות בן שנה והוא בן שתים או להיפך, ג״כ מחלקינן בין לשמן ושלא לשמן, דאע״ג דאינו כשר לשמו כשר שלא לשמו, ולדברינו הנ״ל, הרי באופן זה גם ר׳ חלקי׳ מודה?

18אולם באמת אין מזה השגה כלל, דבודאי אם היה הדין בכל האשמות, והם צריכים להיות בני שנה או בני שתים, וא"כ אס היו פחותים מזה או יותר מזה, היה זה בודאי פסול בעצם השם אשם, דאז לא היה מועיל גם השלא לשמו כנ"ל, אבל כיון דבאמת לא כן ויש חילוק בהאשמות גופא, דאשמי גזילות, מעילות ושפחה חרופה צריכים להיום בני שתי שנים, דכתיב בהו איל, ולהיפך אשמי נזיר ומצורע צריכים להיות בני שנה, דכתיב בהו כבש, וממילא גס באשם בן שנה והביאו בן שתים, או בן שתים והביאו בן שנה, הרי גם אז לא הוי הפסול בגופו, בגוף השם אשם, אלא שוב מצד החסרון בבעלים, דהבעלים המה למשל נזירים ומצורעים ולא בעלי גזילות ומעילות, בזה אמרינן שפיר, דשלא לשמו כשר לר׳ חלקי׳ כנ"ל.