דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן כא
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 13 21
Open in the reader →1מ"ש (זבחים קטו, א) "פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו" אין הכונה משום דלא בעי עקירה וראי' מיומא (סג, א). - הכונה עפ"י מה שביארנו בהפרקים הקודמים את "הוא בהויתו יהא" דכל דינא דשלא לשמן הוא בעד ההוה והעתיד ולא בעד העבר, וה"נ. - ומובן, דלפ"ז תירוצא דזבחים לא שייך כלל במנחות דזהו גופא יקשה דה"נ נימא כן, ולכן מתרץ באופן אחר.
2ופש לנו עוד לבאר את מה שעמדנו עליו בפרק הקודם, דמדוע אינו מתרץ במנחות ג"כ את אותו התירוץ "פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו"?
3אבל באמת גם זה אפשר לישב דהנה רש"י (זבחים קטו, א ד"ה שלמים הוא) פירש ע"ז: "ואין זה אלא לשמו"; ומשמע דר"ל דסבר דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה ומאליו הוי שלמים. אכן באמת לא יתכן כלל, דהדבר נסתר מהגמ' דיומא (סג, א) דאמרינן שם: "כי אתא רבין אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן, פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב וכו'. רב ירמיה מדפתי מתני פטור, קסבר, פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, ועקירת חוץ ל"ש עקירה. ופליגא דרב חלקי' בר טובי", הרי להדיא דרב ירמיה מדפתי דפליג על רב חלקי' בר טובי, ובודאי סובר כרב הונא בר פלוגתיה, ובכ"ז סובר דבעינן בפסח עקירה; וא"כ הרי תשאר עליו הקושיא, מדוע באמת כשר בפסח בשאר ימות השנה שלא לשמו, אחרי דאינו כשר לשמו, ולדידיה הרי ליכא לתרוצי כנ"ל, אחרי דסובר דבאמת בעינן עקירה?
4ואמנם רש"י נזהר בזה וכתב שם "ופליגא דרב חלקי' - דאמר, עקירת חוץ שמה עקירה", ונראה דכוונתו לפרש, דאמנם בזה סובר שפיר כר' חלקי', דיש דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, דאל"ה הרי לא היה כשר גם בפסח, אלא דפליג עליו במה דסובר דעקירת חוץ שמה עקירה; ונ"מ, בשוחט אשם המחוסר זמן בבעלי' שלא לשמו בפנים, דלפ"ז לרב ירמיה מדפתי יהיה כשר כמו לרב חלקי' גופא. אכן הלשון "ופליגי דרב חלקי' בר טובי" משמע דלגמרי פליג, והדרא קושיא לדוכתה, א"כ איך יתכן לדידיה מה דפסח בשאר ימות השנה כשר שלא לשמו?
5והנ"ל בביאור תירוצא דהגמ' "פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו" עפ"י מה שביארנו בהפרקים הקודמים (פרק יז) הא דאמרי': "אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר; ניתק אין, לא ניתק לא, מ"ט, דאמר קרא הוא בהויתו יהא". (זבחים ה, ב) דהתוס' (ד"ה הגה"ה) עמדו על סתירת הדברים דבפסחים (עג, א) משמע דהוה דרבנן, דאמר שם גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה? ותירצנו, דהא דאמר "הוא בהויתו יהא", הוא לא נתינת טעם על הא דבעינן ניתוק, אלא להיפך טעם על הא דמדאורייתא כשר לאחר כפרה, משום דהגדר דשלא לשמן הוא לא משום העבר, אך משום ההוה והעתיד שעומד גם עכשיו לשם קרבן אחר, וז"ש: "מ"ט, דאמר קרא, הוא בהויתו יהא", כלומר, דהא כל הלימוד דשלא לשמו לא יתכן הלא "הוא", וזהו לשון הוה "בהויתו יהא", וממילא היכא דבהוה כבר אינו עומד לשם העבר כמו באשם שנתכפרו בעליו באחר, או בשאר הדברים שהביאום לו לרעי', שם כשר לכתחילה שלא לשמו.
6וזהו גופא תירוץ הגמ' על הקושיא והא פסח בשאר ימות השנה דאינו כשר לשמו וכו' "פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו", כלומר, דכל הגדר דאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו, הרי הוא מסתעף מצד דשלא לשמן הוא חסרון ולא מעלה, אבל כאמור רק אז הוא חסרון היכא דנאמר עליו "בהויתו יהא", היינו דבהוה או בעתיד עומד הוא עדיין לזה; אבל פסח בשאר ימות השנה, שאינו עומד שוב לפסח, שוב אין כל חסרון בשלא לשמו - ומיושב בזה גם קושית התוס' שם והבן. - אבל באשם המחוסר זמן בבעלי' שפיר קא מקשה "וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו", דהא עדיין הוא בסוג "הוא בהויתו יהא", אם לא בהוה, עכ"פ בעתיד דיגיע זמנו.
7ובאמת לפי שיטת התוס' הנ"ל דניתוק לרעי' הוא דרבנן הרי קשה דליתיב ליה רב הונא לנפשיה, דאיך אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעי', הא גם שם קשה וכי יש לך דבר וכו' אם לא כנ"ל דבכאן לא שייך כלל הגדר הזה.
8ועתה מובן מאליו, דבמנחות לא שייך התירוץ הזה, דהאשם בכבשי עצרת דאבד הלחם הרי ג"כ שוב לא שייך "בהויתו יהא", דכבר אינם עומדים בשום אופן לשמן שפיר קא מקשה "והרי פסח אחר זמנו בשאר ימות השנה".
9וליכא לתרוצי ד"פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו" דזהו גופא קשה, דהא כל טעמא דשלמים נינהו הוא כאמור, משום דכבר לא שייך בו לומר הוא בהויתו יהא, ה"נ גבי כבשי עצרת, מפני האי טעמא גופא יהיו שלמים כשאבד הלחם? ולכן מתרץ "יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו", דזהו שוב כבר גדר אחר, דכיון דנשחט לשמו, אף אם אינו עומד עתה, אחרי השחיטה, לזה, תו אין כלל עצה לזרוק לשם אחר.