דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן ד

1מהא דאמר לשם חולין כשר ראיה ברורה להיפך. - באמת זוהי קושית רבה "הא היה בלבו לשם חולין פסול". - ובזה יובן תירוצו של אביי. - שני מיני סתמא יש, סתמא דחשיב לשמן ממש וסתמא דחסר השלא לשמן. - בזה יובנו דברי הרמב"ם (בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח-ט ובפ"ג מהל' שגגות הלכה ג). - סוף דבר דבכל השלשה דברים "לשם זבח, לשם זובח, לשם חטא" יש שלשה גדרים.

2הרי הנחנו לאמת מוחלטת בהגדר של "לשמן" ו"שלא לשמן", דה"לשמן" היא סבה פועלת להכשיר הקרבן, וה"שלא לשמן" הוא כשיחסר המכשיר, היינו הלשמן, נפסל ממילא; וסתמא כשר, משום דגם בסתמא איכא לשמן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כנ"ל.

3אולם לכאורה הר גדול עומד לנגדנו והוא דברי הגמ' בזבחים (ג, א) "א"ר יהודה אמר רב, חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, שחטה לשם חולין כשירה, אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה וכו', וה"ל סתמא וסתמא כשירים". והרי מוכח מכאן ממש ההיפך, דאדרבא ה"שלא לשמן" היא סבה פועלת לפסול, וכשיחסר הפסול כשר ממילא, ולכן כיון "דלאו מינה לא מחריב בה", אין בכח ה"שלא לשמן" ההוא לפעול פסול; ואע"ג דחסר במציאות גם ה"לשמן" היינו ה"לשם זבח", דהא חשב בהדיא "לשם חולין", לא איכפת לן, דההכשר נעשית ממילא כנ"ל, דאם נימא כהצד הראשון קשה מאד מה מועיל מה "דלאו מינה לא מחריב בה", נהי ד"לא מחריב", היינו דאינו גורם פסול, אבל גם הכשר כמובן לא יפעול, - דלא שייך כאן לאמר כבכל סתמא דפועל גם הכשר כמובן מאליו - וכיון דחסר ההכשר הרי נפסל ממילא?

4ועל מדוכא זו ישב, לדעתי, רבה (זבחים מו, ב), וזהו שמקשה: "טעמא שלא היה בלבו כלל, הא היה בלבו לשם חולין פסול?" כלומר, דכל המשנה סותרת לדברי רב יהודה אמר רב הנ"ל, דמהמשנה משמע, כאמור, דסתמא כלשמן דמי פירושו, דסתמא גופא חשיב לשמן והיא המכשרת, ומהא דאמר רב יהודה אמר רב, הרי מונח היסוד, דההכשר ד"סתמא" הוא משום דחסר ה"שלא לשמן" כנ"ל, ובזה נסתלקו גם הדיוק הה' וגם הדיוק הו'.

5ונרויח בזה עוד לתרץ מה שהיה קשה לי על תירוצו של אביי: "דלמא לא היה כלל כשר ומרצה, הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה", מדוע לא ירצה לפ"מ דאמרינן לעיל "דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה והל"ל סתמא" וא"כ כמו בסתמא כשר ומרצה כדאמר בעצמו "דלמא לא היה כלל - דה"ל סתמא - כשר ומרצה", ה"נ צריך להיות בשוחט לשם חולין, ומה העלה ארוכה בתירוצו?

6וא"ת, דאביי פליג על רבא לעיל וסבירא ליה דלשם חולין לא הוה כמו סתמא, הנה מלבד שתשאר קושית רבה על רבא, הרי יקשה על רבינו הרמב"ם ז"ל, שפסק (בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין הל' ד): "אבל אם שחטה לשם חולין הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים", והא ידוע דהלכה כרבא נגד אביי בר מיע"ל קג"ם? (כמבואר בקדושין נב, א ב"ק עג, א ב"מ כב, ב סנהדרין כז, א) [ועיין ברמב"ם (בפ"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י): "ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם, ולא חשב כלל, בעולה ושלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים", ועיין בלח"מ שם, דלא נקט עולה ושלמים למעוטי חטאת, אלא אדרבא רבותא אשמעינן ועיין ברש"י זבחים (קטו, א ד"ה ור"א היא), דכתב להדיא, דגם בחטאת בסתמא כשר ומרצה].

7ולפי דרכנו יתברר ויתלבן גם הדבר הזה, דאמנם שני מיני סתמא יש; א. סתמא דלשמן עומדין דסתמא גופא חשיב לשמן. ב. סתמא, דחסר ה"שלא לשמן", אם כי ליכא בה גם ה"לשמן", ובהראשונה בודאי כשר ומרצה, אבל בהאחרונה נהי דכשר, דלענין ההכשר לא בעינן הלשמן, אך ורק שלא יהיה "שלא לשמן", אבל אינו מרצה, דלענין הריצוי בעינן "הלשמן" כנ"ל והרי חסר בנ"ד.

8ושפיר קאמר "דלמא לא היה כלל - דהוה סתמא, שנחשבת "לשמן" - כשר ומרצה, הא היה בלבו לשם חולין - דה"ל סתמא שחסר ה"שלא לשמן" - כשר ואינו מרצה.

9וזה יהיה לנו למפתח לשערי בינה למצוא מקור לדברי הרמב"ם (בפט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח-ט) שכתב שם: "אבל אם שחטה לשם אחר שהוא מחויב עולה הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים, שנאמר וכפר עליו, עליו לא על חבירו, שהוא מחויב חטאת כמותו. שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים". והנה הא דבשני הדברים הנ"ל כשירים מבואר בגמרא זבחים (ז, א-ב) במימרות דרבא, אבל שבשניהם לא עלתה לבעלים לשם חובה, מנלן לו להרמב"ם? וא"ל, שהלשון "כשרה" משמע לו הכי, דאל"כ היה לו לאשמעינן רבותא דגם מרצה, דהא גם ב"אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו" נמי אומר "כשר", ובכ"ז קאמר אביי "דלמא לא היה כלל כשר ומרצה".

10אם לא כמו שהוכחנו, דתרי מיני סתמא יש כנ"ל, ונוסיף רק, דכמו שאמרנו הדברים האלו על "לשם זבח", כן שייכים הם גם על "לשם זובח", היינו דבכל סתמא נמצא "לשם זובח" מפורש, דהא "לשם ששה דברים הזבח נזבח", אבל כששחטה על מי שמחויב עולה, או כששחטה לשם מת, נהי דלא הוה שינוי בעלים, דלא הוה מחויב כפרה כמותו, או "אין כפרה למתים" וחסר ה"שלא לשמן", אבל גם ה"לשמן" איננו כאן, דהא חשב בפירוש שלא "לשם הזובח", ונמצא דכמו בשינוי השם באופן שכזה כשר ואינו מרצה, ה"נ בשינוי בעלים.

11ובזה יהיה טעם לשבח גם לדברי הר"מ (בפ"ג מהלכות שגגות הלכה ג) לפי גרסת הלחם משנה: "כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל וכו' ואם הקריב פסלה. יתר על זה אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, ואם הביא לא כיפר"; ונקדים רק הידוע, דבחטאת ואשם, הנה מלבד פרטי הלשמן שנחוצים בכל הקרבנות, נתוסף עוד פרט אחד "לשם חטא", וה"שלא לשמן" מזה הפרט הוא לשם חטא אחר, אך אם שינה מחלב שאכל אמש על חלב שאכל היום, הרי חסר בנ"ד גם ה"שלא לשמן" וגם ה"לשמן", דהא לא חשב על חטא אחר, אך לא חשב גם על חטא זה, ושפיר פסק, דכשר אך לא כיפר.

12סוף דבר הכל נשמע מדברינו בפרקא דנא, דבשלש המחשבות המעכבות "לשם זבח", "לשם זובח" ו"לשם חטא" בחטאת ואשם בכולן יש שלשה גדרים: א. לשמן ממש וסתמא כלשמן, דכשר ומרצה. ב. שלא לשמן ממש, היינו דחשב לשם זבח אחר, לשם זובח אחר ולשם חטא אחר, דאינו כשר ואינו מרצה. ג. דהוא האמצעי ביניהם, היכא דיחסר שניהם, גם הלשמן וגם השלא לשמן, כגון "לשם חולין", דלא הוה לא "לשם זבח" ולא "לשם זבח אחר", או "לשם מת", דלא הוה לא "לשם זובח", ולא לשם "זובח אחר", או שינה "מחלב של אמש על חלב של היום", דלא הוה לא "לשם חטא" ולא "לשם חטא אחר", דבכולם, בתור אמצעי בין שתי הקצוות, דחל עליו התוצאות משתיהן, כשר כלשמן ואינו מרצה כשלא לשמן.