דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן ו

1הרבה קושיות על הא דילפינן דשלוחו של אדם מושחטו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, כי הלא מוכח מכמה מקומות, דלא בעינן כלל שליחות בשחיטת קדשים. - גדר שליחות לא יתכן רק היכא דהפעולה הוא בעד המשלח או מכח המשלח. - היכא דאין אחד משני האופנים הללו לא שייך שליחות. - ציור לזה. א) מילה. ב) דאיסור התלוי במעשה לבד לכו"ע אומר גם בשאינו שלו. - הכפרה בודאי דרושה לשליחות דהיא בעד הבעלים. - והכשר הבשר יש הבדל בין הקרבנות שכשרים שלא לשמן ובין אלה דפסולין שלא לשמן. - ובזה מתישבות כל הקושיות.

2תמן תנינן (מכילתא שמות יב, ח אות כט מהד' המלבי"ם; קידושין מא, ב ובכ"מ): "אמר רבי יהושע בן קרחה, מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וכי כל הקהל כולן שוחטים, והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו". והנה משמע להדיא מכאן, דבאמת שחיטת קדשים הוא על הבעלים ושחיטת אחר לא תועיל רק מטעם שליחות, ובאו האחרונים ע"ז בחבילי קושיות:

3א) מהא דאמרינן בחולין (יג, ב) ובמנחות (עג, ב): "איש איש, מת"ל, לרבות עכו"ם, שנודרין נדרים ונדבות כישראל", ומי ישחוט, אחרי דהוא בעצמו לא יכול לשחוט, דלאו בר זבחא הוא, וגם שליח לא מצי משוי?

4ב) ממנחות (נא, ב): "גר שמת והניח זבחים, יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו קריבים משל צבור", איך יכול להקריב, דמי שויה שליח, אחרי דהבעלים מתו?

5ג) ממנחות (צג, א): "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן", וסמיכה הלא מוכרח להיות בבעלים, כדאמרינן שם, ומשמע מכאן, דחרש שוטה וקטן יכולים להיות בעלים בקרבנות, ומי ישחוט הלא הכל שוחטין חוץ מחרש שוטה וקטן (חולין ב, א) ושליחות לא מצי משוי? וליכא למימר ב"אחרים רואין אותן" דהא מבואר בחולין (יג, א) דבקדשים גם באופן כזה לא יתכן?

6ד) ועל כולם ממשנתינו זו ששנה לנו רבי בריש זבחים: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" ואמאי כשירים, כיון דלא עלו לשם חובה הרי נתבטל השליחות, דלתקוניה שדריה ולא לעוותי כדאמרינן בקדושין (מב, ב) בכתובות (פה, א) בב"מ (קח, א) ובעוד מקומות, ובלי שליחות הרי גם מיפסיל הזבח.

7והנ"ל לתרץ כולם בחדא מחתא; דהנה כשנסתכל היטב ונחית לעומקא בגדר שליחות נראה, כי הוא לא יתכן רק היכא דאיכא שני הדברים האלו, או אחד מהם: א. פעולת השליח היא בעד המשלח. ב. פעולת השליח שפועל היא מכח המשלח.

8ציור לזה (קידושין מא, א): "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה", כבהראשונה כן בהשניה יש שני הדברים האלו, דהאיש מקדש בשלוחו, הנה בעד מי יפעול הקדושין בעד המשלח, ומכח מי הוא בא לקדש מכח המשלח, שמסר לו את כחו, וכן האשה מתקדשת בה ובשלוחה כנ"ל.

9ויש לפעמים, שיש רק אחד משני הדברים הללו; למשל, לשמאי דסבירא ליה דהאומר לשליח צא הרוג את הנפש שולחיו חייב (קידושין מג, א), אם כי בפעולתו לא יונח כחו של המשלח, דהא הפעולה הוא פעולה עצמית שאינה תלויה באיש, רק בהאיש הפועל אותה, (לא כקדושין, למשל, שהפעולה עצמה תלויה בהמשלח, דהא פעולתו הוא נתינתו ואמירתו שאומר שמקדשה להמשלח) אך התוצאות ממנה, כלומר, החיוב והעונש הקשור בהפעולה אנו רוצים לרמות על המשלח, וא"כ הננו רצים שיפעול הדבר בעד המשלח, ולהכי בעינן גם בזה שליחות.

10או בתרומה דבעינן שליחות, אבל אם הפריש אחר בלי שליחות, הנה מלבד שלא קיים בעל הפירות את מצות ההפרשה, עוד לא תהיה תרומתו תרומה וישאר טבל. בנ"ד הוא בהיפך, דאף דפעולת הדבר איננה בעד המשלח, דהא ההבדל מטבל לחולין ותרומה איננו הבדל רק לבעל הפירות, אך לכולי עלמא, ובכ"ז בעינן בה שליחות, דהא כתיב "ונחשב לכם תרומתכם", כלומר, דהעיקר הוא לא מעשה ההפרשה, אך המחשבה, וכמובן מחשבה של מי יכולה להשפיע על הדבר, רק מחשבת הבעלים דקשורים אליו בקשר יחוסיי, לא כן אחר, נהי דאיננו יכולים לבטל את מעשה ההפרשה, דהא כבר נעשה, אבל ישאר רק מעשה בלי מחשבה. ולהכי שייך בה ג"כ גדר שליחות, כאמור, דאף דאיננה בעד המשלח, הנה היא מכח המשלח, [ועיין בתוס' חולין (יג, א ד"ה ותיבעיא ליה מעשה) מה שהביאו שם בשם הירושלמי].

11אבל היכא דלא יהיה לא הא ולא הא, כלומר, דהפעולה הוא לא בעד המשלח ולא מכח המשלח בודאי לא בעינן בהא גדר שליחות.

12ציור לזה: א) אם נסבור כהסוברים, דבמילה אם האב אינו מל בעצמו בעינן שליחות, ואם לא יעשה שליחות נימא דלא קיים המצוה; אבל לא נאמר דהבן מיקרי אינו מל, משום דהא המילה איננה בעד המשלח האב, רק בעד אחר היינו הבן שיהיה נמול, ולא הויא מכח המשלח, דהא לא בעינן לזה שום מחשבה רק פעולה בעצמה, והפעולה גם בלי שליחות ס"ס הרי כבר נעשה.

13ב) מה שכתבו התוס' ביבמות (פג, ב ד"ה אין) לחלק דאף למדס"ל "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" [זולת כשעשהו שליח, דבודאי אוסר כדמוכח בע"ז (נג, ב) "מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי] בכ"ז בודאי כשנתן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו דאוסר; משום דדוקא במידי דתליא במחשבה, כגון משתחוה לבהמת חבירו, או כלאים בכה"ג אומר דאינו אוסר. וזה הוא ג"כ כנ"ל, דכשאוסר דבר, הנה הפעולה הוא לא בעד הבעלים, כמובן, דלכ"ע אוסר, אך מידי דתליא גם במחשבה הנה הוא מכח הבעלים, ולכן לא יכול לאסור רק בשליחות הבעלים, אבל מידי דתליא במעשה לבד, הלא הוא לא בעד הבעלים ולא מכח הבעלים, ולכן גם בלי שליחותו יכול לאסור.

14ועתה אחרי הדברים האלה נלך לבטח דרכנו בענין שליחות קדשים ונאמר כך: לכו נא ונוכחה באיזה פרט הוא השליחות בקדשים, ועפ"י ההצעה הנ"ל נשיב. לענין כפרת הבעלים בודאי שייך בכל הקרבנות גדר שליחות, דהא איכא בה שני הדברים יחד, דהוא בעד המשלח, ומכח המשלח, דהא הפעולה בעצמה לא תועיל ובעינן גם מחשבה, ד"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה"; אבל לענין הכשר הבשר, בזה לא יהיו כל הקרבנות שוים, דבהקרבנות שפוסלת בהן מחשבת שלא לשמן גם ע"ז נצטרך לשליחות, דנהי דההכשר הוא לא בעד הבעלים, אך הוא מכח הבעלים, וכיון דעשה את הדבר בלי שליחות, אף דהמעשה כבר נעשה, מ"מ הוי זאת כמו בלי מחשבה; אבל בהקרבנות, שכשר בהו גם מחשבת "שלא לשמן", א"כ אנו רואים דהמעשה בעצמו פועל, בזה לא שייך כלל הגדר שליחות כנ"ל.

15וממילא מובן שמכל הקושיות שהקשו לא תשאר אף אחת, ומאחרון נפתח, דהחליפו את הסבה במסובב, דהקשו מדוע כשרים אחרי דאין כאן שליחות, ולדידי הוה איפכא אחרי דכשרים שלא לשמן, א"כ לא בעינן כלל שליחות דהא בהא תליא, ואין כאן מקום לקושיא - מ"עכו"ם דנודרין נדרים ונדבות"? - אחרי המבואר בזבחים (קא, א), דהוא רק עולות ושלמים או עולות לבד, דכשירים בהם שלא לשמן, דלא בעינן בהו שליחות מ"גר שמת והניח קרבנות"? - אחרי דהוא לא יכול להיות רק בעולה ושלמים, דהא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלי; ובפסח הנה מלבד דלא בעי כלל נסכים כמבואר במנחות (צ, ב), הנה פסח שמתו בעליו הוי שלמים כמבואר בפסחים (צח, א), ולא בעינן כלל בזה שליחות כנ"ל.

16ומ"הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן"? - בודאי לא קשה לפי הנ"ל, דשפיר יכול אחר לשחוט בכל הקרבנות, זולת פסח וחטאת, דלא בעינן לזה שליחות.