דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין יא

1קושית ה"תפארת ישראל" בטעמא דפיגול חשיב מעשה, דמ"ש מכלאים. - באמת הבדל המושגים יש בכאן, ההבדל בין מחשבה במעשה ובין מעשה ורצון. - והראי', דבפיגול בעינן דוקא המחשבה בעת העבודה, וגם עקירה בטעות שמה עקירה. - ובשלא לשמן הדבר פשוט, דנהי דלא אסר לה, לא שרי לה.

2והנה ה"תפארת ישראל" על משניות הקשה על הא דכתב הר"ן כנ"ל בהפרקים הקודמים, דפיגול חשיב מעשה ואוסר אף דאינו שלו מתוס' יבמות (פג, ב ד"ה אין), שהקשו על הא דאמרינן שם במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: "וא"ת, ומ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר? ואור"י, דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון המשתחוה לבהמת חבירו דספ"ב דחולין (מ, א), דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד, דלא אסרה; ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במס' כלאים (פ"ה מ"ו) גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר, לכשאחזור אלקטנו אסור". אלמא דבדברים שהמעשה בצירוף המחשבה גורמים להאיסור, אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומ"ש פיגול דאוסר אף דהעיקר הגורם הוא המחשבה? ונשאר בצ"ע.

3ולאחר העיון בזה נ"ל דהבדל המושגים יש בכאן, היינו ההבדל בין מחשבה ומעשה לבין מעשה ורצון - דכלאים בודאי שייכים להסוג האחרון - והראי', דשם משפיע הרצון אף שלא היה ביחד עם המעשה, כדאמר "הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר", הנה אע"ג דמעשה הכלאים היה מקודם והרצון ללקטו היה אח"כ, בכ"ז מותר, אבל פיגול בודאי שייך להסוג הראשון, ולכן המחשבה אחר העבודה איננה כלום. זאת ועוד אחרת, דבדבר המתהוה ממעשה ורצון, הנה בודאי אם רצונו היה עפ"י טעות דאינו משפיע מאומה, דרצון וטעות הלא זהו תרתי דסתרי; - אבל בפיגול הלא מצינו דגם עקירה בטעות שמה עקירה כמבואר במנחות (מט, א) דזהו פיגול בשוגג, ש"מ דפיגול לאו מצד רצון הוא, אלא מפני דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, כלומר, דכשם שיש ארבע עבודות להכשר הקרבן, כך יש ארבע עבודות לפיגול הקרבן, והמחשבה גורמת דהעבודות נחשבות לעבודות פיגול, ומפני זה נפסל הקרבן. ולכך בכלאים שפיר שייך לומר, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון דבעינן לזה רצון, ורצון של איש אחר, שאין לו שום יחוס להדבר אינו משפיע מאומה; משא"כ בפיגול אחרי דהוא רק מחשבה במעשה וגם מחשבה עפ"י טעות נמי הוי מחשבה, אע"ג דבטעות הרי ליכא רצון כמובן, ש"מ דהעיקר הוא דע"י המחשבה נחשב העבודה לעבודת פיגול, ולכן "אין מחשבה הולכת בזה אלא אחרי העובד".

4ובשלא לשמן הנה מובן מאליו דאי אפשר לבוא בזה מצד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפי הנחתנו דזהו עושה רק חסרון בהעבודה, וידועה היא שיטת הרא"ה (הובאה לעיל שמע' י פרקים כב, כד), דהא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו "נהי דלא אסר לה, לא שרי לה" אכן בזה, אף החולקים עליו, יודו שפיר בזה, וקל להבין הטעם.