דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין טז

1כל דברינו הנ"ל מבואר בתלמוד ירושלמי, באופן שחקירתנו היא מחלוקת אמוראים שם. - ושאלת הירושלמי מה נ"מ הוא לא בין ר"י ור"ל, אך בין שני הטעמים בדינא דר"י. - וע"ז אמר פסח בשאר ימות השנה איכא בינייהו. - מלבד זה יש עוד נ"מ: א) לר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון. ב) כששחט עמ"נ שיתכפרו בו ערלים. - וא"כ יש ראיה ברורה להרמב"ם מהגמ' דידן. - בזה תסולקנה איזו קושיות של התוס'. - ובזה יתבארו דברי הירושלמי.

2וראה זה מצאתי אח"כ דכל דברינו בזה, גם החקירה בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, וגם ההלכה המסתעף מזה לענין שחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק דמו שלא לאוכליו, דבכל האופנים יוכשר כהנ"ל, הכל מפורש ומבואר באר היטב בתלמודא דמערבא; דז"ל הירושלמי בפסחים (פ"ה ה"ב): "א"ר יוסה, אנא חמית לר' ירמיה, דתפיס לרבי בא אמר ליה אמור לי טעמא דר' יוחנן, למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול. (אמר ליה) נעשית משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול וכו'. ר' יוסי נסיב חייליה מן תרין טעמא דר' יוחנן, למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, נעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול; למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר, נעשה משעה הראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו והוא כשר. ר' חנניא אמר קומי רבי מנא בשם ר' יודן, טעמיה דר' יוחנן, כל שאילו יבא (לידי פסול) באותה העבודה ואינו מחשב לה, מחשב הוא מעבודה אחרת לה, (אילו זרקו שלא לשמו שמא אינו פסול), שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, אילו שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו שמא הוא כשר, הרי בשעת קבלה מחשב הוא, הוי כל שאילו יבא לידי פסול באותה העבודה ואינו מחשב לה הוא מחשב מעבודה אחרת לה וכו' מה נפיק מן ביניהון, אמר ר' שמואל בר אבדומוס, חליפון בשאר ימות השנה, שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו".

3ועי' בהמפרשים שהאריכו בזה מחקו וגרסו ככל העולה על רוחם, ומה תמוהים דבריהם, שהשאלה "מה נפיק מן ביניהון", הכונה, מה נ"מ בין ר' יוחנן לריש לקיש, הלא מבואר ומפורש הנ"מ לגבי בר בי רב דחד יומא?

4אולם אחרי כל דברינו האמורים לעיל למותר לנו להגיד כי כל זה מבואר ומפורש בירושלמי וחקירתנו בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה במחלוקת אמוראים היא שנויה - ור' יוסי סבר כהצד הראשון, דהחסרון בעבודה שעבד, ור' חנניא בשם ר' יודן סובר כהצד השני, דהחסרון בעבודה שחשב; וגם זאת, דלמ"ד בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה כהצד הראשון הוה זאת בגדר דלשמו ושלא לשמו, ומינה, דשחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר לכו"ע - [ולפ"ז קושית התוס' בזבחים (י, א ד"ה מקום) על הא דר' יוחנן משחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק דמו שלא לאוכליו מפורש זאת בגמ' דירושלמי גופא, ותירוצו מרווח יותר, דבכל האופנים צריך להיות בזה כשר].

5וכששואל הירושלמי מה נ"מ, הוא לא בין ר"י לר"ל, אך כמובן השאלה היא על הנ"מ בין שני הטעמים בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אחרי דכששוחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק שלא לאוכליו כשר לשניהם; וע"ז מתרץ בחכמה בפסח בשאר ימות השנה, דשם הדין להיפך, דלשמו פסול ושלא לשמו כשר, אך כמובן, דכל זה רק במחשבה בעבודת השחיטה, ובכן, אם שחט פסח בשאר ימות השנה לשם פסח עמ"נ לזרוק את הדם לשם שלמים, להצד הראשון כשר, דכמו דאמרינן מחשבים מעבודה לעבודה לחומרא, ה"נ לקולא, והוי כאילו חשב בשעת השחיטה לשם פסח ולשם שלמים ביחד, ושם הדין דלשמו ושלא לשמו כשר, כמבואר בפסחים (ס, ב), אבל להצד השני, אע"ג שאמרינן, דמחשבין מעבודה לעבודה הוי רק כאילו שחט לשם פסח וזרק לשם שלמים, דבכ"ז מחשבת הזריקה בזה אינה מעלה ואינה מורידה ופסול.

6הן אמת, דמלבד זאת יש עוד נ"מ ביניהם:

7א. לר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון, ואם נימא דאין לשחיטה אלא לבסוף, אז להצד הראשון לא יתכן כלל הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אבל להצד השני גם להמ"ד הנ"ל שפיר אמרינן דמחשבים.

8ב. כששחטו למולים עמ"נ שיתכפרו בו ערלים, להרמב"ם, דס"ל דיש מחשבת ערלים בזריקה וחמירה עוד משחיטה בזה, דבשחיטה מקצת ערלים לא פסלה, ובזריקה אף מקצת ערלים פסלה, וא"כ בזה להצד הראשון לא נפסל, דהא הוי כמו שחטו למולים ולערלים דלא נפסל, אבל להצד השני שפיר נפסל, והיה יכול לאמר נ"מ גם לענין זה, אך חדא מינייהו נקט.

9נחזור לעניננו בשיטת הרמב"ם, שכתב לדבר פשוט, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא "מפני שזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת הזריקה ולפיכך פסלה" שלכאורה מנין לו זאת, אחרי דבגמ' דידן נאמר סתם דמחשבים ולא נתפרש מאיזה צד, ובירושלמי מחלוקת אמוראים בזה ולא נפסק הלכה כמאן? ומה שאמרנו מקודם דהוכיח זאת מהא דשחטו לאוכליו עמ"נ לזרוק שלא לאוכליו כשר, הנה ממרוצת דברינו הרי נסתר זאת מהירושלמי, דבזה לכו"ע כשר? אולם לפ"ז הוכיח הרמב"ם זאת מסוגיא שלימה בגמ', זוהי הסוגיא בפסחים בשחטו למולין עמ"נ שיתכפרו בו ערלים בזריקה, דכל המחלוקת בין רבה ורב חסדא הוא רק אי יש מחשבת ערלים בזריקה או לא, אבל בזאת כו"ע מודים, דאי יש מחשבת ערלים בזריקה נפסל הפסח, אע"ג דשניהם סוברים דבשחיטה מקצת ערלים לא פסלה, הרי ש"מ להדיא, דמחשבים מעבודה לעבודה החסרון הוא לא בהשחיטה אך בהזריקה, ואע"ג דבירושלמי הגדר דמחשבים מעבודה לעבודה במחלוקת שנויה, הלכה כסתימת הבבלי.

10ועי' בתוס' (פסחים סא, א ד"ה רב חסדא) שכתבו: "וא"ת, מ"ש משחטו למולים ולערלים? תריץ, דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה, אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה". אבל באמת דוק והתבונן, דתירוצם יתכן רק לשיטת הרמב"ם בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, אבל לשיטתם יש בתירוצם סתירה הגיונית כדמוכח להדיא מהירושלמי.

11ונצטרך להכנס בפרצה דחוקה בישוב דבריהם, דזאת גופא גזה"כ כדאמרינן שם בגמ': "ת"ל זאת, שחיטה הוא דמקצתה לא פסלה, אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה", ולשיטתם, ע"כ הכונה "זריקה" היא לא דהיתה המחשבה בזריקה ממש, דהרי שם לדבריהם כו"ע מודו דאין מחשבת ערלים בזריקה, אלא דמחשב בשחיטה ע"ד הזריקה, וחידוש הוא דשם גם מקצת ערלים פסלה וממילא לא תקשה קושית התוס', ולא נצטרך לאמר כדבריהם דטעמא דכשר משום "דלא פתיכי מולים בזריקה", דאף אם פתיכי מולים נמי פסול מצד הגזה"כ ועי' במהרש"א.

12ועי' עוד בתוס' שם (ד"ה רבה), שהקשו משינוי בעלים? ולשיטת הרמב"ם בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה אין כלל התחלת קושיא, ואדרבא דה"כשר" שאמור בכאן וה"פסול" הנאמר בשינוי בעלים שניהם עולים משרש אחד וגדר אחד להם, הגדר שכלל זאת הרמב"ם בדבריו הקצרים "וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת הזריקה ולפיכך פסולה".

13ועי' בירושלמי פסחים שם ובירושלמי שקלים (פרק שני הלכה ד): "לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, ר' בון בר חייה בשם שמואל בר אבא, מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר; אמר ליה, ואין כיני אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ויעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה ויהא כשר? אמר ר' אבא מרי, מאן אמר בשתיקה כשר, או נאמר בשתיקה פסול" ועי' בהמפרשים שדחקו בזה הרבה, ולדברינו מובן מאליו, דהדברים מבוארים, דגם זה סובב על ציר חקירתנו הנ"ל; והמקשן סבר, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא דהוה כאילו חשב בהעבודה הראשונה, וא"כ צריך להיות כשר בפסח בשאר ימות השנה כששחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו כנ"ל, והמתרץ דחי ד"או נאמר בשתיקה פסול", זאת אומרת, דהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה הוא דהוה כאילו חשב בהעבודה השניה, וא"כ הויא העבודה הראשונה בשתיקה וממילא פסול.