דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין ו

1קושית הרשב"א בגיטין (נד, ב) מדרבי אמי אדרבי אמי. - לכאורה יש לדקדק, למה נקטן בברייתא רק נתפגלו. - מחלוקת אביי ורבא שם תליא במחלוקתם של התוס' והרמב"ם, אם יש הבדל לענין נאמנות בין הדבר העיקרי ובין הדבר המסתעף. - אגב תתישב בזה קושית התוס' בחולין (צו, א). - מדברי התוס' יבמות (ל, ב) מבואר דאין מחזיקין מאיסור לאיסור. - ואחרי הנחתנו בהפרקים הקודמים בההבדל בין פיגול ושלא לשמן יתישב הכל. - ויש לעיין לפי הנחתנו מהתוס' זבחים (מד, ב).

2גיטין (נד, ב): "ת"ר, היה עושה עמו בטהרות וכו' היה עושה עמו בזבחים, וא"ל, זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן וכו', מ"ש רישא ומ"ש סיפא? אמר אביי, כל שבידו נאמן, רבא אמר כגון דאשכחיה ולא א"ל ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. " - ושיטת רש"י ותוס' בזה, דמחלוקתם היא, אם היה בידו קודם, אבל עכשיו אינו בידו, אי מהימן או לא, דלאביי אינו מהימן, רק כשעכשיו הדבר בידו: "כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פגלתיה בשחיטה, שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות" (לשון רש"י ד"ה נאמן).

3והנה בח' הרשב"א הקשה לפי שיטה זו מדרבי אמי אדרבי אמי, דמ"ההוא דאמר ליה לחבריה טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אתא לקמיה דרבי אמי, א"ל, שורת הדין אינו נאמן", משמע דרבי אמי סובר כאביי, דרק היכא שבידו עכשיו הוא מהימן, ומ"ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, א"ל, ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן, א"ל, ס"ת ביד מי? א"ל, ביד לוקח וכו'" ומשמע להדיא דאם היה ביד מוכר נאמן, אע"פ שאין בידו עכשיו, דאזכרות שבו כבר הן כתובות, ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן, וה"ל כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן?

4והנ"ל בזה, דהנה לכאורה יל"ד דלא נקט בברייתא רק "נתפגלו" ולא נקטן גם ב"שלא לשמן", דלכאורה גם בזה יהיה הדין כן, דיהיה חילוק אם אמר בעת העבודה, או לאחר שגמר את עבודתו?

5אכן יתבארו ויתלבנו הדברים עפ"י ההנחות האלה:

6א) הסברו של הפני יהושע בטעמא דאביי, אשר לכאורה קשה הא גם באיתחזק איסורא כתבו בתוס' בריש גיטין (ב, ב ד"ה עד) דנאמן, אע"פ שאין בידו עכשיו, דמעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה, דהוא משום כיון דאיתחזק היתירא והוא רוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו, ה"ל כאיסורא דאית ביה ממונא, ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזרת הכתוב.

7ויש להטעים הדבר ביותר עפ"י מה דמצינו מחלוקת בין הרמב"ם ותוס', דדעת הראשון (פט"ז מהל' סנהדרין הלכה ו), ד"אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד, אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו, הר"ז לוקה". אולם בעלי התוס' לא הפרידו בזה וכתבו בחולין (צו, א ד"ה פלניא) שאף דמשיאין אשה על פי סמנים, בכ"ז אם לאחר מכאן באו עדים שזינתה לא קטלינן לה, אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוי קדושיה קדושין. "וכן אם נשאת על פי עד אחד וזנתה לא קטלינן לה". ומרכז הכובד במחלוקת זו הוא, אם יש הבדל לענין נאמנות בין הדבר העיקריי ובין המסתעף, או לא. ועל זה הציר תסוב ג"כ פלוגתא דאביי ורבא, דאביי סובר כשיטת התוס', ולכן אף שבעיקרו הוא בא על איסורין לאסור את עצם הדבר, בכ"ז כיון שמסתעף מזה גם פסידא בממון לבעל הדבר שוב בעינן שני עדים או שיהיה בידו עכשיו, דמגו דשייך גם בממון. - ורבא סובר כדעת הרמב"ם, וה"נ כיון שיוחזק האיסור בהחפץ עפ"י עד אחד דזהו רק איסור גרידא, לא איכפת לן מהמסובב מזה פסידא לבעלים.

8ואגב יתישב בזה קושית התוס' בחולין (שם), שהקשו על דברי ר' יצחק בריה דרב משרשיא "תדע דאילו אתו בתרי ואמרו פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטן נפשא לא קטלינן ליה, ואילו אמרו אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה" ותמהו ע"ז: "וא"ת, והלא משיאין אשה על פי סימנים וכו' ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה, דסמכינן אסימנים?"

9אבל לפ"ז יתישב, דהלא לרבא קאי שמעתתא הנ"ל שאמר שם: "מריש הוה אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא וכו', השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעת עינא עדיפא", וע"ז אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא "תדע", דלשיטת רבא הרי באמת ה"תדע" ראיה שאין עליה תשובה; ואם כי "משיאין אשה על פי סימנים ולאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה" בכ"ז אם "אתו בתרי ואמרו פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטן נפשא לא קטלינן ליה" דהבדל יש אם הקטלא הוא העיקר, או המסתעף; ואמנם קטלא לא תוכל להתהוות מסימנין, אבל איסור שפיר מתהוה, ואם יסתעף אח"כ מזה גם קטלא לא נעמוד ג"כ בחצי הדרך, דכיון שהוחזק הוחזק, והראיה - דטביעות עינא עדיפא מסימנין דהרי טביעות עינא מתהוה קטלא גם בתור דבר עיקרי.

10ב) דברי התוס' ביבמות (ל, ב ד"ה אשה) על הא דאמרינן שם "אמר רבה, אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק" וכתבו: "וא"ת, דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק, אע"פ שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור, שבעלה עדיין חי, ובפ"ק דחולין (ט, א) אמרינן, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה; נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה; ומשמע דוקא לענין ריעותא דאתיליד אחר שחיטה וכו', אבל אם נולד הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא וכו'? ואור"י, דהתם חיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מלתא לאיסורא טפי מלהיתרא". מבואר מזה, דהיכא דהוה ספק שקול ואינו שכיח לאיסור יותר נקרא "חזקת היתר" גם כשנולד הספק בעידן איסורא, דכיון דהאיסור הראשון ודאי חלף הלך לו אין מחזיקין מאיסור לאיסור.

11ג) הנחתנו בהפרקים הקודמים (א, ה) דהבדל יש בין פגול ל"שלא לשמן", דהראשון הוא פסול בחיוב והשני הוא רק בשלילה, כלומר, דהעבודה אינה מועלת.

12והרי יש לנו ממילא מזה תירוץ מרווח על הדיוק שדייקנו "למה נקט רק "שנתפגלו" ולא נקטן אותו הדין גם ב"שלא לשמן"? דהא כל טעמא מאי דבעינן בידו הוא משום דאיתחזק היתירא (הנחה א') א"כ זהו דוקא בפיגול, דגם אם נאמין אותו הוי העבודה - עבודה אלא שיולד מפיגולו פסול חדש, דהא בעינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, לכן שפיר נקרא זאת איתחזק היתירא, דהא האיסור הראשון - איסור הקרבנות לפני הד' העבודות - כבר חלף הלך לו ואין מחזיקים מאיסור לאיסור; משא"כ בשלא לשמן הרי אם נאמין לו לא איתחזק כלל היתירא, דהא הוא אומר שעבודתו לא היתה עבודה ונשאר האיסור הראשון מ"לא תוכל לאכול בשעריך" (הנחה ג') שפיר נאמן אף אם אין בידו.

13ולמותר עוד לנו לאמר, דלפ"ז לקושית הרשב"א אין שום מקום, דבס"ת בודאי כן דהשלא לשמה הוא חסרון בהכתיבה ולא איתחזק היתירא מעולם.

14אולם יש לעיין לפי הנחתינו הנ"ל מדברי התוס' זבחים (מד, ב ד"ה בדבר הנעשה בפנים) שכתבו: "והא דאמר בהניזקין (גיטין נד, ב) כהן גדול ביום הכפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן? נהי דפיגול לא הוי פסול מיהא הוי מק"ו וכדאמר לעיל (יד, א) מודה היה רבי שמעון לפסול מק"ו, ומה שלא לשמו כו'", וכיון דרק מטעם שלא לשמו נגעו בה הלא אין ראיה מזה דמהימן בכ"מ דאיתחזק היתירא כנ"ל?

15אכן הדבר צ"ע בכ"מ דילפינן דבר מדבר בק"ו דפסול אם בכה"ג באופן שהדבר המלמד איננו פוסל מצד דאין אנו מאמינים להאדם המספר זאת, ובדבר הלמד אין טעם לבלי להאמינו, אי נימא ס"ס כיון דדיו לבא מן הדין להיות כנדון גם בזה לא נפסל, או דלמא כיון דאם היו מאמינים לו גם הדבר המלמד היה פוסל שפיר נפסל בזה.

16והציור הזה איכא בכאן, דילפינן זאת משלא לשמן ומחוץ לזמנו, ואם נימא כהצד הראשון תתישב הערתנו הנ"ל, ושפיר הוכיח מזה דמהימן כנ"ל.