דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם יא

1קושית הראשונים על המשנה בנדרים (טז, א) - תירוצם אינו מספיק כאשר העיר הפר"ד. - תירוץ חדש דבאיסור חפצא אין כלל הגדר דעשה דוחה ל"ת, משום דהאיסור חפצא עושה את הדבר כאילו אינו. - בהסבר יותר רחב, דכמו דבעינן בעידנא במציאות, כן בעינן בעידנא בדין, ובאיסור חפצא לא הוי זאת.

2נדרים (טז, א) משנה "וחומר בנדרים מבשבועות. כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח בנדרים אסור, בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות".

3והקשו הראשונים ז"ל אמאי בנדרים אסור, למה לא נימא, אתי עשה דסוכה או דלולב ולדחי ל"ת דלא יחל דברו, כבכ"מ, דכלל גדול בדין, דאתי עשה ודחי ל"ת? ואמנם תרצו, דנדרים הוו ל"ת ועשה דככל היוצא מפיו יעשה. אבל עי' בפרשת דרכים דרך מצוותיך (ח"ד) שהקשה, הא נדרים איתנהו בשאלה, ונילף מנזיר ומצורע דדחי ל"ת ועשה, כיון דאיכא בשאלה כמבואר ביבמות (דף ה, א)?

4והנלענ"ד לאמר בעזה"י דבר חדש, דקושיא מעיקרא ליתא, עפ"י ההקדמות הקצרות האלה:

5א) דברי הר"ן בנדרים (יח, א, ד"ה הלכך נקטינן), דכל איסורין שבתורה איסורי גברא הן, דמה"ט, יש מן הראשונים, שאומרים דנדר חל על כל איסורין שבתורה משום דאיסור חפצא חייל על איסור גברא. ב) דברי הגמ' בזבחים (צז, ב) "יקדש להיות כמוה. הא כיצד אם פסולה היא תפסל, ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה. אמאי וניתי עשה ולדחי את ל"ת? אמר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש. שנאמר, ועצם לא תשברו בו, ר"ש בן מנסיא אומר, אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח, אמאי וניתי עשה ולדחי את ל"ת, אלא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש".

6הלא מלבד נדרים יש בהאיסורים שני סוגים. א) כל האיסורים, דהם איסורי גברא. ב) איסורי הקדש, דהוי איסורי חפצא, דהלא כל טעמא דנדרים הוי איסור חפצא משום דהוה מעין איסור הקדש, והגדר דעשה דוחה ל"ת לא אשכחינן רק בכל האיסורים שבתורה, אבל לא באיסורי הקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש, נמצא דאין כאן כלל קושיא, דנימא בנדרים אתי עשה ודחי ל"ת, ככל ל"ת שבתורה, דהא בל"ת מעין נדרים דהוא איסור חפצא אין כאן כלל הגדר דעשה דוחה ל"ת.

7וכשנסתכל בדבר היטב נראה, כי אמנם גם בסברא יש מקום רבתי לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא לענין דחוי. דהלא, גם כל הראשונים בקושיתם אין הוה אמינא אצלם לאמר, דנדרים יהו שוים לשבועה, שלא יחולו כלל לבטל עשה, שהרי כל קושיתם היא לאמור, דאמנם הנדר יחול, אך יבא העשה וידחהו, כבכ"מ בהגדר דאתי עשה ודחי ל"ת דהל"ת אינה נעקרה מעיקרה, כמובן. אבל בשבועה לא כן, דעצם השבועה איננה חלה כלל, ואין אנו זקוקים כלל לדחוי. - וההבדל ביניהם?, הלא כבר הסביר הר"ן שם (ע"ב) והרא"ש (שם) וז"ל: "משום דכל נדר אוסר החפץ עליו, הלכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה, שהרי לא קבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה, הוא אוסר עצמו מלעשות הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה, לאו כל כמיניה להפקיע א"ע מחיוב המצוה".

8וההבדלה הנ"ל, כשתדקדק היטב הלא יאמר ג"כ על האי כללא, דעשה דחי ל"ת. - דהגדר דעדל"ת הוא, דסיבת העשה מסלקת את סיבת הלא תעשה, א"כ הוא שייך רק בגונא ששניהם הם בנקודה אחת. - וזה הוא בכ"מ דהמצוה היא בודאי בגברא, וגם הל"ת הוא איסור גברא וסיבת החיוב שיעשה את הדבר, מסלקת את סיבת האיסור שלא יעשה. אבל היכא דהוא איסור חפצא, הרי אינם מתנגשים כלל יחד העשה והל"ת, ומה תועיל מה דהמצוה עליו בקום ועשה אחרי דהאיסור חפצא עושה את הדבר כאילו איננו, כלומר מה יועיל חיובו לישב בסוכה, אחרי דע"י האיסור חפצא כאילו הסוכה איננה במציאות.

9ובהסבר יותר רחב נ"ל, דבעדל"ת דהתנאי הראשי, דבעידנא דקמיעקר לאו מקיים עשה, - דרוש לא רק בעידנא במציאות, אך גם בעידנא בדין, דזה הוא בכ"מ באיסור גברא, דאימתי שמתחיל להתהוות הל"ת, באותו הרגע הרי מתחיל גם העשה, דשניהם מתהוים בפעולת האדם, בהוצאתו מכח אל הפועל. אבל באיסור חפצא, הרי פעולת האדם היא רק מסובב מהאיסור, אבל סיבת האיסור היא דבר אחר לגמרי, נמצא דהל"ת מתחלת להתהוות, טרם בא כלל העשה, דהעשה הלא עיקרה רק בהפעולה.