דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם יב

1ירושלמי פ"ג דשבת, דבקורע בשבת אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה, - הבנת המפרשים בזה, דההבדל בין איסור חפצא לאיסור גברא, קשה מכמה מקומות. - אך באמת, גם בזה ההבדל לא במהות האיסור, אך בסבת האיסור. -

2ירושלמי פ"ג דשבת (ה"ג). דהקורע בשבת יצא ידי חובת קריעה, ופרכינן שם מהא דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק, מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח? ומשני "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח".

3והנה בשירי קרבן שם פירש, דכוונת הירושלמי בכאן, היא כסברת התוס' בסוכה (ל, א ד"ה משום) דמצוה הבאה בעבירה היא דוקא כשמחמת העבירה באה המצוה וכו'. אך למותר להגיד, שאין פירושו מספיק כלל, דזהו ניחא בהא דהוציא מצה מרה"י לרה"ר דיי"ח בפסח, אבל בקורע בשבת, הרי בודאי המצוה גופא באה ע"י עבירה, כמו בכל מצהב"ע, ולמה יצא ידי חובת קריעה? ונראה לכאורה, דסברת הירושלמי היא דכל דינא דמצהב"ע הוא בחפצא ולא בגברא. כלומר, דחפצא שיש בגופו עבירה, כמו לולב הגזול, אי אפשר לצאת בו ידי חובת מצוה. אבל בדבר שהעבירה היא רק בגברא, כלומר, שיש בזה רק איסור פעולה דבר אין לזה עם מצוה הבאה בעבירה.

4וכן משמע לכאורה מדברי הריטב"א בסוכה (לא, א) גבי סוכה גזולה, דלרבנן, דסבירא להו דקרקע אינה נגזלת, ה"ל סוכה שאולה ויי"ח בה. אף דמ"מ הוי עבירה בידו, כיון שתקפה מחבירו, ושואל שלא מדעת בעלים, מ"מ לא מפסיל משום מצהב"ע. כיון שהסוכה עצמה היא ברשות בעלים כו' דג"כ כונתו כנ"ל. דכיון דהקרקע אינה נגזלת, הלא אין העבירה בחפצא, אך בגברא, שמשתמש באיסור, כמו שואל שלא מדעת בעלים, זה איננו נכנס בכלל מצהב"ע.

5ועי' בפני יהושע סוכה (כח, ב ד"ה בגמרא אמר ריב"נ). דמסביר בזה את הגמ' שם, אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, דכיון דשאול כשר א"כ אין צריך לכוון לשם קניה, דאפילו אם היה נוטלה ע"מ להחזיר לאלתר יוצא, וכל האיסור בזה הוא רק מצד דהוה שואל שלא מדעת, דזהו רק איסור פעולה, לכן אף אם מתכוון לקנותו נמי יוצא. דהא לפ"ז אין המצוה באה ע"י העבירה בחפצא, דהא אפשר לקיים המצוה בלי זה, אם כי סוף סוף לא ימלט שלא יהא בזה עבירה כלל, דהא עכ"פ תהא בזה עבירה בגברא, אך זה לא איכפת לן כנ"ל.

6והרבו האחרונים לבוא על הנחה זו של הירושלמי בחבילי קושיות.

7א) רה"ש (דף כח, א) "אמר ר' יהודה בשופר של עולה לא יתקע כו' בשופר של שלמים לא יתקע. ואם תקע לא יצא". וע"כ הטעם דלא יצא הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, אע"ג, דגם בכאן כל העבירה היא בגברא, היינו בפעולת התקיעה לפ"מ דס"ל מצוות ליהנות נתנו?

8ב) מהרמב"ם (פ"ה) מהלכות אסוה"מ (ה"ט): "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם, מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה" ועי' במל"מ שם דהטעם, מפני שאסורים בהנאה וא"כ יש בזה עבירה, מה שהוא נהנה בהבאתם. והלא גם בזה כל העבירה היא בגברא שהוא נהנה בהבאתם?

9ג) מתוס' סוכה (לה, ב) שהקשו על הא דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל, ודריש ליה מקרא, תיפוק ליה משום מצהב"ע, דקא אכל איסורא ונפיק ידי מצוה? ואמנם דעת הרמב"ם באמת, דהטעם דאינו יוצא הוא משום מצהב"ע, שכתב בפי' המשניות דנדרים (פ"ב מ"ד). "ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא איסור גוף הדבר, שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר וכו' כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל או הקדש, שאסור עליו אכילתן, לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה". וכן מבואר להדיא גם בהיד החזקה שכתב בפ"ו מהלכות חו"מ (הלכה ז) דאין יוצאין במצה של טבל, אע"ג דמסקנת הגמ' בפסחים שם (לה, ב), דזהו רק לר"ש, דס"ל דאין איסור חל על איסור אף בכולל, והרמב"ם (הל' שביתת עשור ב, ב) הלא פסק כרבנן, דאיסור חל על איסור בכולל, ע"כ דאזיל לשיטתו, דהטעם בזה משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. וקשה הא גם בכאן האיסור הוא רק בגברא, בפעולת האכילה, ולא בחפצא?

10והנ"ל בזה לאמר, דאין כונת הירושלמי בזה לחלק בין איסור גברא לאיסור חפצא, אך בין איסור גופו גרם לו ובין איסור דבר אחר גרם לו. כלומר, דאף על פי, שמהות האיסור הוא בגברא, היינו איסור פעולה, אבל, כיון דסבת האיסור היא בחפצא, שפיר נכנס בהגדר דמצוה הבאה בעבירה, היינו, שאי אפשר לצאת ידי חובת מצוה, בדבר שיש בו סיבה לאיסור. ורק במקום שהסיבה הוא גם בגברא שם לא שייך הגדר הנ"ל, וז"ש הירושלמי "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה", כלומר, בקורע בשבת, הנה לא רק שמהות האיסור הוא בפעולת הגברא אך גם סיבת האיסור היא בו בהאדם, שמחויב הוא לשבות בשבת - ולא בהבגד.

11וזהו גם הסברא של הריטב"א, דכיון דקרקע אינה נגזלת, אע"ג דמ"מ יש עבירה בידו, משום דהוה שואל שלא מדעת, לא הוה זה בכלל הגדר דמצוה הבאה בעבירה, דהא גם העבירה של שואל שלא מדעת אין סבתה בהחפץ, כמובן, אך בגברא, שאין לו בהחפץ רשות להשתמש בו. אבל בלולב הגזול, למשל, שפיר אמרינן דפסול מצד מצוה הבאה בעבירה, דשם סיבת העבירה היא, להיפך, לא מצד מה דאין לו רשות להשתמש בו כעת, דהא יש לו קנין בו, קנין הגזילה, שבשביל זה קאי הדבר ברשותיה לכל החיובים המסתעפים מהקנין הזה. אך סבת העבירה היא בחפצא, מצד דכבר חל עליו השם גזול.

12וממילא מובן, דלפ"ז סרו מאליהן כל הקושיות שהקשינו, דבכולן, אף שמהות האיסור הוא בגברא - באיסור פעולה, אבל סבתן היא בחפצא, מצד דהוה, למשל, של שלמים, או ערלה וכלאי הכרם או טבל. ובהראשון, שופר שלמים, הלא גם מהות האיסור הוא בחפצא, דכל איסור קדשים הוא איסור חפצא, כידוע.

13ונמצא, דלא רק לענין מן המותר לישראל יש הבדל, בין איסור גופו גרם לו לאיסור דבר אחר גרם לו, כנ"ל בפ' הראשון, אך גם לענין מצוה הבאה בעבירה, יש הבדל ביניהם כנ"ל.

14ואל תשיבני לאמר, א"כ מה פרכינן שם בפסחים (מח, א) "ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא, מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר", דכל הקושיה היא מצד דדל מכאן החסרון דאינו מן המותר לישראל, הלא יש בזה מצד דכיון דמוקצה אסור בהנאה וההקרבה גופא הוי הנאה. אבל לפ"ז הלא גם מצד זה שפיר שייך החילוק בין איסור גופו, ובין איסור דבר אחר, דכיון דמוקצה הוה רק איסור דבר אחר לכן אם הביא יצא, דלא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה כנ"ל? דהא ל"ק, דהא בפשטות הדברים משמע דגם לכתחלה יכול להביא מן המוקצה כדאמר "יכול לא יביא מן המוקצה אמרת" וכו' והא עכ"פ, כיון דאסור בהנאה הרי לכתחלה אסור לו להביא, ודקארי לה שפיר קא קארי לה.

15ומלבד זאת י"ל לפי שיטת הרמב"ן, שהובאה בחדושי הרשב"א ביבמות (קג, ב ד"ה של ע"ז) בטעמא של דבר, דבשופר של שלמים לא יצא אם נימא דמצוות להנות נתנו, הוא משום "דכיון דאם לא יצא, לא נהנה ולא עבד איסורא, אמרינן דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה". ונראה דהוכרח לפרש מטעם הנ"ל ולא פרש מצד מצוה הבאה בעבירה, משום, דהיה קשה לו מהגמ' גיטין (נה, א) "ורבי יהודה אומר דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת וכו' מ"ט יאוש כדי קני". ולשיטת התוס' שם (ד"ה מאי טעמא), ר"י נמי סבירא ליה, דיאוש גרידא לא קני, רק עם שינוי השם, אלא דר"י לא חייש למצהב"ע, וע"כ איך אמר ר"י בשופר של שלמים דלא יצא? וע"כ דטעם אחר יש בזה, כנ"ל. ולפ"ז שפיר מקשינן "ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר", לא רק לענין זה שלכתחלה אין לו להביא מן המוקצה, אך גם בדיעבד אם הביא יופסל, דאם יופסל הרי נמצא דלא נהנה ולא עבד איסורא, ולשיטת הרמב"ן כנראה באופן זה גם אביי מודה, דאי עביד לא מהני.