דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם יג

1שיטת הריב"א בחולין בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. - שלש קושיות ע"ז. - והאמת, דדינא דהריב"א לא משכחת רק בל"ת ועשה שאיסור דבר אחר גרם לו, דבדבר שאיסור גופו גרם לו, הרי יש בזה מצד מצוה הבאה בעבירה. - וממילא תתישבנה כל הקושיות האלה.

2ובזה יש חומר בידנו לישב את שיטת הריב"א בחולין (קמא, א תוס' ד"ה לא), דבכל מקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עבר ועשה אינו לוקה "דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דליתיה, דעשה דחי ליה". שבאו האחרונים על זה בחבילי קושיות, ואלו הן. א) הנוב"י בסוף ספרו (מהד"ת או"ח סי' קלה) בשם בנו, דכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הרי אם עבר ועשה הויא מצוה הבאה בעבירה, ואין כאן כלל קיום עשה, וא"כ ממילא לא ידחה אף הל"ת, דאימתי עשה דוחה ל"ת, כשמקיים בעבירת הל"ת מצות עשה, אבל בכאן דלא קיים כלל, א"כ הלאו במקומו עומד? ב) מגמרא זבחים (צז, ב) דפרכינן על הא דאמרינן שם יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל "אמאי, וניתי עשה ולדחי את ל"ת? אמר רבא, אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכו'. רב אשי אמר, יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה". וקשה, הלא מבואר בפסחים (מה, א), דכל הכתוב דיוקדש להיות כמוה, אתי להורות, שבחטאת היתר מצטרף לאיסור, וכמובן דבעינן זה רק לענין מלקות, דהא לענין איסור לבד הלא גם בל"ז אסור, דח"ש אסור מה"ת. ולשיטת הריב"א הנ"ל יוקשה מה הועילו חכמים בדרשתם, דהרי מלקות בין כך ובין כך אין בזה, כיון דכל הטעם מצד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הרי הלאו נדחה ולא נשאר רק העשה, ואם לאיסור לבד הרי אסור גם בלי הדרשה הזו מצד חצי שיעור? וא"א למימר, דזאת גופא אתי להורות לן, דיש בזה עשה ול"ת ולכן יש בזה איסור מצד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אבל לולא זאת לא היה בכאן גם איסור מצד חצי שיעור, דהוה אמינא דאתי עשה ודחי ל"ת. דא"כ, הרי דבר אין לזה עם הגדר דהיתר מצטרף לאיסור, דהא לאו משום צירוף אתינן בזה, וא"כ איך אמרינן בפסחים שם דהוה נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד לענין היתר מצטרף לאיסור, אחרי דהם שני ענינים נפרדים לגמרי? ג) קושית השער המלך על הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נדרים (הלכה ו) שכתב דאם אסר עליו מצה ואכל לוקה. הא כל הטעם דנדרים חלים על מצוות, ולא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת, הלא היא לדעת הראשונים, משום דבנדרים איכא מלבד הל"ת דלא יחל דברו, גם העשה דככל היוצא מפיו יעשה, ולשיטת הריב"א הנ"ל הא, סוף סוף, מלקות אין בכאן, דהרי העשה של מצה דוחה לל"ת דלא יחל, ולא נשארה רק העשה דאין עליה מלקות?

3אכן לפי דברינו הנ"ל תתישבנה כל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא. ונתחיל מראשונה, מקושית בן הנוב"י, דמובן דלפי דברינו הנ"ל אין זו קושיה כלל, דהא הריב"א אמר זה, על הגמ' בפסחים (מז, ב) דאמר שם "אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור?" והקשה הריב"א (בחולין שם), והא יום טוב עשה ול"ת הוא, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה? וע"ז תירץ, דנהי דלא דחי, מ"מ אם עבר ועשה אינו לוקה. ובכאן, הרי אי אפשר לבוא בזה מצד מצוה הבאה בעבירה, דהרי זה נכנס בהגדר של הירושלמי הנ"ל, דמצוה הבאה בעבירה היא רק כ"שגופא עבירה", כלומר, העבירה של מלאכה ביו"ט, אבל כיון דבעצם עפר הכסוי אין עבירה, דבר אין לזה עם מצהב"ע.

4וממילא מובן, דלפ"ז, במקום דיש בגופא עבירה, שם לא יתכן דינו של הריב"א, דהא כיון דשייך בזה הגדר דמצהב"ע תו אינו מקיים לעשה כלל, וממילא לא שייך בזה לאמר אתי עשה ודחי ל"ת, וע"כ לוקה גם מצד הל"ת.

5ומובן, דבזה מסולקות ממילא שתי הקושיות האחרונות, דבשתיהן הלא סיבת האיסור היא בגופם "ואיסור גופם גרם להם", ולא עוד אלא שגם מהות האיסור שלהם הוא איסור חפצא, היינו איסור הקדש, ב"יוקדש להיות כמוה", ואיסור נדר, באסר עליו מצה ואכל, דידוע דשניהם הם איסורי חפצא, דשם בודאי שייך הגדר דמצהב"ע, וממילא אין בכאן דינו של הריב"א הנ"ל.