דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם יד
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 1 14
Open in the reader →1השאגת אריה (בסימן צו) תפס בפשיטות, דבכ"מ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, יש בזה משום מצהב"ע. - ובכ"ז אין מזה סתירה להריב"א, דהוא קאי באיסורים שאיסור גופו גרם להם. בהקדש ובמעשר לא שייך הגדר דאתי עשה ודהי ל"ת. משום דהוו איסור חפצא, ובזה ניחא גם הא דשופר של ע"ז לא יתקע, אף במקום דאין לו שופר אחר.
2והנה השאג"א (בסימן צו) מעיר בטעמא של דבר, דאין יוצא ידי חובת מצה בדברים האסורים, דלדעת הרמב"ם הנ"ל היא משום מצוה הבאה בעבירה דמדוע לא נימא בזה כבכ"מ, דאתי עשה ודחי ל"ת, וא"כ הרי ליתא בזה עבירה כלל ורק מצוה לבד?
3והוא מותיב לה והוא מפרק לה, דכל האיסורים שחשב התנא במשנה פסחים (לה, א) הנ"ל, דאין יוצא בהם ידי חובת מצה הם כאלה שליתא בהם הגדר דעשה דוחה ל"ת. למשל, טבל, דעונשו הוא במיתה בידי שמים, וכמו דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ה"ה בודאי, דאין דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים. כיון דכל המקור שעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית (יבמות ד, א), הנה אין לך בו אלא חדושו בל"ת שיש בה רק מלקות, ולא בל"ת, שיש בה עונש חמור יותר. ומעשר שני שלא נפדה, אע"ג דאינו במיתה, נמי לא שייך בזה דחיה, דהא יש בזה עשה ול"ת. ל"ת דכתיב, לא תוכל לאכול בשעריך, והעשה סיפא דקרא "כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו". ומשמע, לפני ד' אין, ובמקום אחר לא, וה"ל לאו הבא מכלל עשה. והקדש שלא נפדה ג"כ אי אפשר להעשה דמצה לדחותו, לא מבעיא לרבי (פסחים לג, א) דס"ל הזיד במעילה במיתה, אלא אפילו לרבנן דסבירא להו הזיד במעילה באזהרה, אך, כמו דקיי"ל דאין יוצא ידי חובתו במצה גזולה, ה"נ בהקדש הרי יש בזה ג"כ משום גזל, דמה לי גזל הדיוט מה לי גזל גבוה.
4ועכ"פ, הננו רואים מדברי השאג"א הנ"ל, דבכ"מ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אם עבר ועשה יש בזה משום מצוה הבאה בעבירה. וא"כ קושית הנוב"י הנ"ל בפרק הקודם על הריב"א, הנה לפי דעת השאג"א הוא באמת כן.
5אכן מובן דאין מזה סתירה לדעת הריב"א הנ"ל לפי דברינו. הריב"א מיירי כנ"ל בדבר שאיסור אחר גרם לו, אבל בנ"ד, במעשר שני שלא נפדה, הרי יש בזה איסור גופו, ושפיר הוה מצוה הבאה בעבירה.
6אולם השאג"א בעצמו דחק בזה, דלא מצינו להרמב"ם, שיאמר דבמעשר שני שלא נפדה יש בזה גם עשה, ומשמע דס"ל, דאין עובר בזה רק על ל"ת, והדרא קושיה לדוכתה. דנימא דאתי עשה ודחי ל"ת, וגם בהקדש גופא קשה לו, לפ"מ דמוקמינן שם בגמ' (פסחים הנ"ל) "לעולם שנפדה, ומאי לא נפדה, לא נפדה כהלכתו כגון שחללו ע"ג קרקע, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו", א"כ הרי לא נוכל לבוא בזה מצד גזל, דהא, סוף סוף, נתן את תמורת השווי של ההקדש, ואין בזה רק משום איסור הקדש לבד ושוב נימא דאתי עשה ודחי ל"ת?
7אמנם לפ"מ שחדשנו בפרק י"א, דבאיסור חפצא ליתא כלל הגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, לא קשה כלל. דהא הקדש דבר שאין צריך לפנים, דהוא איסור חפצא, ולא שייך בזה דחוי, אע"ג דיש בזה רק ל"ת בעלמא, וגם באופן דליתא בזה משום גזל כנ"ל. ובמעשר שני שלא נפדה נמי הרי מלבד האיסור, שיש בזה ככל האיסורים, יש בזה עוד דין קדושה, קדושת מעשר שני, וכל קדושה הויה בודאי איסור חפצא, ולא שייך בזה דחיה, אף אם נימא דיש בזה רק ל"ת לבד.
8ובזה יש לישב גם מה שראיתי מקשים על הא דאיתא בר"ה (דף כח, א), דבשופר של ע"ז לא יתקע ומשמע דבכל האופנים לא יתקע, אף במקום דלא יוכל להשיג שופר אחר, דאמאי לא נימא דתבוא מ"ע דשופר, ותדחה ל"ת דלא ידבק?
9דלפ"ז ניחא, דגם ע"ז בודאי הוה איסור חפצא, דהא גם חלופי ע"ז ודמיה אסורים כמבואר ברמב"ם, פ"ז מהלכות ע"ז (ה' ט), דילפינן מדכתיב להיות חרם כמוהו, כל מה שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו, ואם לא היה איסור חפצא איך יש בכוחה לתפוס את החלופים והדמים, ולכן לא שייך בזה כלל הגדר דאתי עשה ודחי ל"ת, כנ"ל.