דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם טז

1רש"י פסחים (לט, א) דאף בעבירה דרבנן יש גדר דמצוה הבאה בעבירה. - ראיה לכאורה על זה מהירושלמי הנ"ל. - אכן באמת לפי מסקנת הירושלמי, אדרבא יש ראיה להיפך, דאיסור דרבנן לא הוה בכלל מצוה הבאה בעבירה, כיון דהוא בגדר איסור דבר אחר גרם לו כנ"ל. - קושית אחד מהאחרונים על שיטת רש"י הנ"ל מיבמות דף כ"ב. - טעות המקשן דבאמת מצוה הבאה בעבירה ואי עביד לא מהני הם שני מושגים נפרדים. האחרון נאמר לענין חלות המעשה, והראשון נאמר על האדם העושה את המעשה. - הרבה ראיות להבדל המושגים הנ"ל.

2והנה ברש"י פסחים (לט, א ד"ה ובדמאי ובמעשר ראשון) מבואר, דאף בעבירה דרבנן חשובה מצוה הבאה בעבירה, שכתב שם במשנה אבל בטבל לא, "ואע"ג דמעשר ירק דרבנן, הויא לה מצוה הבאה בעבירה". ולכאורה יש להביא ראיה לדעת רש"י מהירושלמי הנ"ל, דהא הירושלמי אוקי לה התם, הא דקורע בשבת יוצא ידי חובתו כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ולא כגמרא דידן בשבת (קה, ב) דבקורע על מת דידיה הוה מתקן, ומדפריך הירושלמי, דלא יצא ידי קריעה מצד מצהב"ע מוכח, דס"ל דאף בדרבנן נמי חשוב מצהב"ע.

3אכן, באמת, לפי מה שביארנו בהפרקים הקודמים, דכל איסורי דרבנן נחשבים בגדר איסור דבר אחר גרם להם, משום דהדברים אינם נאסרים בעצמותם כיון דהתורה לא אסרתם, ורק דמחויבים אנו לשמוע דברי חכמים מצד כיבוד כללי כנ"ל. וא"כ, לפי דברי הירושלמי הנ"ל, דכשהעבירה היא מחמת דבר אחר, לא נחשב בגדר מצהב"ע, א"כ לא יתכן בשום איסור דרבנן הגדר הנ"ל. אכן, הירושלמי בקושיתו טרם שידע מההבדל, בין גופא עבירה ובין הוא עבר עבירה, שפיר מקשה דגם בקורע בשבת לא יצא ידי קריעה, אם דהוא רק איסור דרבנן, אבל לפי המסקנא הנה לא רק בקורע בשבת, אך בכל איסורי דרבנן, לא יתכן הגדר דמצהב"ע.

4ורש"י ע"כ ס"ל, דהבבלי חולק בזה על הירושלמי, וגם באיסור דבר אחר נחשב למצהב"ע.

5וראיתי לאחד מהאחרונים שמקשה לשיטת רש"י הנ"ל, מהא דאיתא ביבמות (כ, ב) "מתיב רבא פצוע דכא וכרות שפכה וכו' או חולצין או מיבמין וכו' ואם בעלו קנו וכו' ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא, אם בעלו אמאי קנו?" ואי נימא, דגם איסור דרבנן נחשב בכלל מצהב"ע, הרי אפשר לאמר להמקשן ולטעמיך, דרק מדרבנן אסור להתיבם, נמי תקשה, אם בעלו אמאי קנו מצד מצות יבום, הא הוי מצוה הבאה בעבירה?

6אולם לפי דעתי אין בזה סרך קושיה, דהמקשן כנראה סובר דהגדר של מצהב"ע, הוא מאותו סוג של הגדר, דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, בעוד שבאמת הם שני מושגים נפרדים. היינו, דהגדר אי עביד לא מהני, הוא לענין חלות המעשה, היינו שהמעשה הנעשה באיסור לא יביא את החלות הכרוך בזה. והגדר דמצהב"ע הוא לענין האדם העושה את המעשה, היינו שהוא אינו יוצא במעשה המצוה ידי חובתו.

7והראי' דבתמורה (ה, א) פרכינן, למאן דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, מהא דתורם מהרעה על היפה, או ממין על שאינו מינו, דאע"ג דעשה עבירה בזה, ובכ"ז תרומתו תרומה. או הקדים תרומה לבכורים (שם, ב), דאע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי. ולכאורה, הרי גם למאן דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, נמי יקשה, דת"ל מצד מצהב"ע? ובר מן דין יוקשה, איך משכחת לה כל עיקרה של המחלוקת, אי עביד מהני או לא מהני, הא בודאי לא עדיפא עבירה בלא מצוה, מעבירה עם מצוה, רצוני לומר דאם במצהב"ע, שעכ"פ הרי יש בזה גם מצוה, ובכ"ז לא מהני, מכ"ש עבירה בלא מצוה כלל? אלא ודאי, דאי מצד מצהב"ע יגרע רק מצותו של האדם אבל המעשה גופא איננו נגרע מאומה מזה.

8ועוד ראיה לזה, מהא דדחקינן בזבחים (ט, א) למצוא פסוקים דבאונן, טבול יום ובשאר הפסולים לעבודה, דאם עשו עבודה עבודתם פסולה. ותפ"ל מצד דהויא מצוה - כלומר, המצוה המוטלת על בני אהרן לעבוד עבודת הכהנים - הבאה בעבירה? אלא ודאי כנ"ל. ולכן מצד מצהב"ע הנה, נהי דלא קיים הכהן בזה את המצוה, אבל עבודתו מועלת שפיר להכשיר את הקרבן - ואי משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני? כבר ביארנו במקום אחר, דאי אפשר לבוא בכאן מצד זה.

9וממילא מובן דלא תקשה כלל מהא דיבמות, דגם בביאת יבם יש שני דברים, קנין ומצוה, ואם גם נימא דמצד איסור דרבנן הוי מצוה הבאה בעבירה, הנה לא קיים הוא היבם את המצוה, אבל אין מונע זה את הקנין, ושפיר קאמר אם בעלו קנו.

10ומצד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אי אפשר להקשות בזה, אף אם נימא, דגם מצד איסור דרבנן לא מהני כדמשמע בטו"ז או"ח (ס' תקכד ס"ק א). לפי מה שכתבתי במקום אחר, דהגדר דאי עביד לא מהני, הוא רק במקום דהחלות מסתעפת משני דברים ממעשה ומחשבה, ביחד אבל במקום, דהחלות מסתעפת ממעשה לבד, שם לא שייך לומר לא מהני, דס"ס המעשה כבר נעשה, ומה שנעשה אין להשיב, - וממילא בביאת יבם דלא בעינן רק שיתכוין לשם ביאה בעלמא אבל לא בעינן כלל מחשבה ורצון לקנין כמבואר ביבמות (נד, א) ובש"ע (אה"ע ס' קסו, ח) לא שייך לומר אי עביד לא מהני.