דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם יז

1ראיה מוכרחת דמצהב"ע איננו מונע את חלות הדבר מב"ק (צד, א) בהפרשת חלה מחטין גזולין. - סתירה להנחה זו לכאורה, מקרבן גזול דלית ליה תקנתא - באמת אין מזה סתירה כלל דבקרבנות שאני מצד כמה טעמים - גם מרמב"ם בפ"ה מה' איסורי המזבח (הל' ט) מוכח כהנחתנו הנ"ל - באמת מקרבן הגזול לאחר העיון, לא רק שאין תיובתא להנחתנו, אך אדרבא זה גופא מחזק את הנחתנו לפי המבואר בתוס' גיטין (נה, א).

2ושבתי וראיתי, דמלבד כל הראיות שהבאנו בפרק הקודם להנחתנו בהגדר דמצוה הבא בעבירה, הנה הדבר מוכח מתוכו גופא דמצהב"ע יגרע רק את מצותו של האדם, אבל המעשה גופא אינו נגרע מאומה בזה.

3דהא אמרינן (ב"ק צד, א) "הרי שגזל סאה של חטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז נאמר בוצע ברך נאץ ה'. וטעמו כדאמרינן שם, משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וזהו המקור לכל מצהב"ע, ובכ"ז העבירה מועלת רק לעשות את האדם למנאץ, אבל זה למעלה מכל, ספק שהפרשתו פועלת, דנעשה ע"י זה חלה. ועי' בשאג"א (ס' צד) שכתב כן בפשיטות, דיש בזה דין חלה, דאל"כ לא שייך למימר, "אין זה מברך אלא מנאץ", דהא אין לו כלל על מה לברך. וא"כ הרי מבואר הדבר דאע"פ דהוי מצהב"ע, בכ"ז אין זו מונעת את חלות המעשה.

4אכן לכאורה יש לסתור את כל היסוד הזה, דהא כל המקור של מצהב"ע ילפינן מפסוק זה ד"והבאתם גזול את הפסח ואת החולה", דמוכחינן מזה גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא, אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש, בשלמא לפני יאוש "אדם כי יקריב מכם" אמר רחמנא ולאו דידיה הוא, אלא לאחר יאוש הא קניה ביאוש, אלא לאו משום דהוי מצוה הבאה בעבירה", כמבואר בסוכה (ל, א) ובש"מ. ואי נימא כנ"ל הנה מצד מצהב"ע אפשר רק לאמר, דלא יעלה לבעלים לשם חובה, אבל הקרבן יהיה כשר, כיון דהמעשה אינו נגרע ע"י העבירה, וא"כ עבודת הקרבן הוי עבודה שפיר להתיר את הבשר, ואיך אומר בזה גזול דומיא דפסח דפסול גם הבשר?

5אולם באמת אין מזה הוכחה לדחות את דברינו, דבקרבנות שאני, דיש לבוא בזה מצד דחוי, דאינו חוזר ונראה כדאמרינן בזבחים (עג, ב) לענין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ובשאר הפסולים "אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי". דחזינן מזה דהאיסור להקריב לכתחלה, אע"ג דהוא רק איסור מדרבנן, עושה את הקרבן שנדחה שוב מדאורייתא, וא"כ בכאן דס"ס אסור להקריב גזל למזבח מצד מצהב"ע, אף אם עבר והקריב שוב פסול מצד דחוי.

6ומלבד זאת לפי מה שביארנו במקום אחר, דהא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, הנה הוא לא מצד ההתחלקות בהעבודה, לאמר דהעבודה מועלת רק להכשיר את הבשר, ולא לרצות לבעלים דזה לא יתכן דהא אמרינן בפשיטות בזבחים (כו, ב) "מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה?" אך דהוא מצד ההתחלקות בהמחשבה כלומר, דבפסח וחטאת פועלת המחשבה שני דברים היינו גם לפסול הבשר וגם לשלילת הכפרה, ובשאר הקרבנות פועלת המחשבה רק דבר אחד לשלילת הכפרה, וא"כ לפ"ז אי אפשר דהעבודה מצד עצמותה תועיל רק לדבר אחד, להכשרת הבשר. וא"כ בגזול, כיון דס"ס מצד מצהב"ע הרי העבודה אינה מועלת לכפרה, ממילא לא יוכשר גם הבשר.

7ואי אפשר להקשות א"כ לפ"ז כל עיקר דינא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה (זבחים ב, א), איך משכחת לה, דנהי דכשר מצד שלא לשמן, יופסל מצד מצוה הבאה בעבירה, לפמ"ש רש"י בזבחים שם (ב, ב ד"ה ונדבה מי שרי לשנויי בה), דכיון דלא עלו לבעלים לשם חובה, עובר על לאו דלא יחשב, א"כ הרי העבודה גופא הוי מצוה הבאה בעבירה? דהא לא קשיא, דבזה נשתמש בלשונו של הירושלמי "תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה", כלומר דכל העבירה בכאן היא מצד אחר, מצד איסור הכהן החושב, ולא איסור גופו גרם לו.

8אם כי לפ"ז נדחית נמי ראיתנו בפרק הקודם מהא דדחקינן בזבחים (טז, א) למצוא פסוקים, דבאונן וטבול יום ושאר הפסולים, דאם עבדו עבודתם פסולה, ולא אתינן בזה מצד מצהב"ע, דגם שם הוא איסור דבר אחר, דלא שייך הגדר הזה.

9ועוד נראה לי בזה, והוא עיקר בעיני, דאם כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אע"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה, הוא מצד דכבר נקבע על הזבח השם קרבן שקרא לו בעת ההקדש, ומחשבת הכהן העובד לא תועיל להפקיע את שם הקרבן שהיה עליו בתחלה כדאמרינן בזבחים (ב, א) "לבעלים היא דלא עלו לשם חובה, אבל בקדושתייהו קיימי" וא"כ נשאר ההכשר של הקרבן, מצד השם שקרא לו הבעלים, אבל שיוקבע לכתחלה שם קרבן בלי שתהא בו הרצאה לבעלים כלל זהו לא יתכן במציאות, דכה"ג יהיה קרבן בלי שם, דהא רק החובה שיש בזה לבעלים, היא הקובעת את השם עולה או שלמים, חטאת או אשם, וכיון דס"ס מצד מצוה הבאה בעבירה, אין בו בגזול מראש הדין של הרצאה, תיפסל לגמרי, דאין לנו ציור של קרבן סתם בלי שם מיוחד.

10ועי' ברמב"ם בפ"ה מהלכות אסורי המזבח (הלכה ט), שעל הא דאין מביאין מנחות ונסחים, לא מן הטבל ולא מן החדש מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה, הוסיף את הדברים, "ואם הביא לא נתקדשו, להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו "להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו", וגם מזה משמע כהנ"ל, דמצד מצוה הבאה בעבירה, אינה נגרעה החלות של המעשה, דאל"כ היה לנו לאמר דלא יתקדש כלל, וזהו גופא קמ"ל הרמב"ם, דהחלות נעשה אע"ג דהוי מצוה הבאה בעבירה, אלא דבכ"ז פסול אף בדיעבד, מצד הטעמים הנ"ל.

11ושבתי וראיתי דבאמת מקרבן הגזול, הנה לא רק שאין מזה סתירה להנחתנו, אך אדרבא סיוע קא מסייע לי מזה, דהנה כפי המבואר בתוס' גיטין (נה, א ד"ה מאי) הנה בהקדיש לאחר יאוש אף אם ס"ל יאוש כדי לא קני, בכ"ז נעשה קנין הקדש מצד דהוה יאוש ושינוי השם ע"י שם ההקדש, אע"ג דהעבירה היא בעצם חלות ההקדש, ולא בההקרבה כדכתבו שם בתוס', דלמדס"ל יאוש כדי קני, לא חשיב ליה זאת למצהב"ע וכדהסביר זאת הריטב"א (חידושי רבנו קרשקש גיטין שם ד"ה והשתא אתי שפיר, כרוך בחידושי הריטב"א ח"ב הוצ' מוסה"ק), דלא אמרינן מצהב"ע אלא כשההקדש מסייע בקנייתה, דאי לאו הקדש או המצוה אל הוי קני ליה. וכיון דהא ודאי לכו"ע, דההקרבה אינה מסייעא בקנייתה, דהא עכ"פ לפני ההקרבה קני ליה שפיר, מצד יאוש ושינוי השם, א"כ הרי אי אפשר לבוא בההקרבה גופא מצד מצהב"ע, ובכ"ז אמרינן דיש בזה קנין הקדש כנ"ל, אלא דפסול להקרבה, הלא ש"מ כהנחתנו הנ"ל דמצד מצוה הבאה בעבירה, אינו מונע את חלות הדבר, דאל"כ הרי גוף ההקדש לא היה חל. ובזה יש להטעים עוד יותר את תרוצנו בהא דקרבנו ולא הגזול, שהקשינו, דמדוע לא נימא לפי הנחתנו הנ"ל, דיהא כשר, אלא שלא יעלה לבעלים לשום חובה? דזהו שייך רק במקום דהעיכוב בא מצד ההקרבה, אבל בנ"ד דהעיכוב הוא מצד ההקדש גופא, הנה כיון דמצהב"ע מונעת את קיום המצוה, אי אפשר להיות גם הכשר של הבשר, משום דכ"ז, רצוני גם הכשר הבשר וגם הכפרה הוא בכלל ההקרבה, דבאה מצד קיום המצוה של ההקדש, ועי' בגיטין (נה, א) לשון הגמ' "דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת, מ"ט יאוש כדי לא קני", וכן לשון המשנה שם, "ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת", ולכאורה למה אנו מדברים רק ע"ד הכפרה ואין אנו מזכירים כלל ע"ד עצם הכשר הקרבן? אבל לשני הטעמים הראשונים שלנו יוטעם הדבר, לפמ"ש בתוס' שם, דהא דאמר יאוש כדי לא קני, כוונתו ביחוד, דבשביל זה הוי מצוה הבאה בעבירה, ונהי דמצד זה פסול גם עצם הקרבן, אבל לפי שני הטעמים הראשונים שאמרנו, הפסול גופא מסתעף מזה דאינה מכפרת כנ"ל, או משום דחוי, או משום דמי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה, שע"כ יפה אמר בלשון אינה מכפרת משום דגם הפסול מסתעף כל עיקרו מהעדר הכפרה.

12ומובן מאליו, דאין מזה סתירה לדברינו בישוב הקושיה, דלמה אנו צריכים לפסוקים מיוחדים בזבחים דבזר ואונן ושאר הפסולים דעבודתם פסולה, ולא אתינן בזה מצד מצוה הבאה בעבירה? משום דזה אינה פועלת, רק שלא יקיימו הכהנים את המצוה אבל הקרבן הוה כשר, אע"ג דבפרק הזה העלינו, דאי אפשר להפריד בזה בין הדביקים? דמובן, דכל הטעמים שפרטנו בפרק הזה, אינם שייכים בנידון דידן, לענין הכהנים הפסולים לעבודה, הטעם הראשון מצד דחוי הרי בודאי לא שייך בזה, דהא אין כאן דחוי כלל בעצם הקרבן, ורק פסול בגברא - בהכהנים - יש בזה, ודבר שאצ"ל, דהטעם האחרון אינו נופל בזה, דהא שם הקרבן כבר נקבע בהיתר. אך גם בהטעם הממוצע שלנו נמי אי אפשר לבוא בזה, דאמנם, אם לפי דברינו, שם אי אפשר לחלק ולהפריד בין הדברים לאמור דעצם העבודה לא יפעל להרצות ויפעל להכשיר הבשר, אבל בעבודת פסולים, הרי טעם המצהב"ע היה מונע רק את קיום המצוה של הכהנים, אך לא את הרצאת הבעלים, דהא הבעלים לא עשו כלל עבירה בזה.