דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם כא

1ראיה דגם הבבלי סובר כהירושלמי דבמקום דאיסור דבר אחר גרם לו לא הוי בכלל מצהב"ע מפסחים (עב, א) - דברי הירושלמי אינן מספיקים ביבמתו נדה המבואר שם, - מחלוקת רש"י ותוס' בהגדר דעשה מצוה דפטור מחטאת, אם בעינן מצוה גם אחר העבירה או אלמלא העבירה - ראיה מזה לשיטת רש"י - לדעת התוס' צ"ל דאף במצהב"ע, מצוה כל דהו מיהא יש בזה.

2ראיתי בס' "משמרת כהונה", שמקשה על הגמ' פסחים (עב, א) ד"מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למולו בע"ש ואחד למול בשבת, ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר" וטעמא דר' יהושע, הוא משום, דהוי טריד בדבר מצוה ועושה מצוה, דאמאי נחשב לעושה מצוה, הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני?

3והנה באמת קושיה זו מתישבת בנקל, דכל התירוצים שאמרו האחרונים על הא, דשוחט בשבת שחיטתו כשירה, שייכים גם בזה ולמותר להכפיל הדברים.

4אולם באמת, אין אנו צריכים לבוא בזה מצד אי עביד לא מהני, דכפי שביארנו בפרקים הקודמים בא לשלול את חלות הדבר, דיותר נכון היה לו להקשות בזה, מצד מצוה הבאה בעבירה, דשוללת את קיום המצוה, וא"כ הרי לא הוי בכלל עשה מצוה?

5ותהיה מזה ראיה ברורה, דגם הבבלי סבר כהירושלמי בהגדר דמצהב"ע, דהוא רק "כשגופא עבירה", ולא במקום דרק "הוא עבר עבירה".

6אולם עדיין הדבר קשה מהא דאיתא שם (עמוד ב) "ר' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור", והטעם הוא ג"כ מצד דיחשב לעושה מצוה. ועי' בתוס' ריש יבמות (ב, א ד"ה ואחות אשתו), דהוכיחו מכאן, דאם יבם בנדתה קנה, ואמנם גם בזה אי אפשר להקשות, מצד כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, דאפשר לתרץ כתירוץ המהרי"ט על הא דשוחט בשבת, דהא גם אם נימא דלא מהני ולא קנה אותה נמי לא תיקן את האיסור, בעילת נדה שעבר, אבל הקושיה מצד מצהב"ע הרי תשאר בכאן, דהכא הרי בודאי הוא גופא עבירה בימי נדתה?

7והנ"ל, דמזה ראיה לשיטת רש"י שם דהנה איתא שם בגמ' "א"ר שמעון בן לקיש נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב, ור' יוחנן אמר, אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור. איכא דאמרי, כ"ש בההוא דמחייב דלא עשה מצוה", וכתב ע"ז רש"י (בד"ה דמחייב) "דאין שם לחלוחית מצוה, אבל הכא אע"ג דמעוברת מיהו מצות שמחת אשתו איכא". ובתוס' שם (ד"ה באשתו נמי קא עביד מצוה) כתבו "ובסמוך נמי פריך והא איכא שמחת עונה? ותימה, הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה ולא שמחת עונה? ואומר ר"י, דפריך אלישנא בתרא, דפוטר טעה בדבר מצוה, אע"פ שלא עשה מצוה, הלכך פריך והא איכא שמחת עונה וטעה בדבר מצוה".

8והנ"ל, דמחלוקת רש"י ותוס' היא בהגדר ד"עשה מצוה" שהיא סבה לפוטרו מחטאת על עבירתו. אם הוא מצד, שגם אחרי העבירה שיש בזה, עדיין יש בידו גם קיום מצוה, או, דהוא משום דאלמלא העבירה היה מקיים בזה עוד מצוה. ורש"י סובר כהצד השני, וזהו שמחלק בין נותר לאשתו נדה בדבריו הקצרים "דאין שם לחלוחית מצוה, אבל הכא אע"ג דמעוברת, מיהו מצות שמחת אשתו איכא", כלומר, דגבי נותר אף אלמלא היתה בזה העבירה של כרת, אבל עכ"פ נותר הרי הוא פסולי המוקדשים, וממילא אין בזה מצוה כלל, דכל המצוה הוא "ואכלו אותם אשר כיפר וכו'", ולא עדיפא מחולין, דאמנם אין עבירה באכילתם אבל גם מצוה אין בזה. לא כן בנדה, דאלמלא כתבה התורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" הרי היתה בביאתו עליה גם מצוה, אם מצד מצות עונה או מצד שמחת אשתו וזהו שכיון בדבריו "לחלוחית מצוה". אבל התוס' סברי כהצד הראשון, דבעינן שגם אחרי העבירה ישאר בידו איזה מצוה, וזה יתכן למשל במל מילה שלא בזמנה בשבת, דהמצוה והעבירה המה שני דברים נפרדים, המצוה הוא עצם המילה והעבירה היא בשבת. אבל בנ"ד, דעל עצם הביאת מצוה כתבה התורה את הלאו "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", כהנ"ל, הרי אין בזה סרך מצוה כלל, וע"כ כתבו בפשיטות "הא באשתו נדה קיימינן דליכא מצוה".

9וראיה לשיטת רש"י דאל"כ, הרי לא משכחת לעולם הגדר דעשה מצוה בעבירה, דהא בכ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה, ואין כאן מצוה כלל, ואם נשיב על מילה שלא בזמנה בשבת, מפני שאיסור דבר אחר גרם לו בזה, מה נשיב, למשל, בהא דיבמתו נדה בעל פטור לכו"ע מפני דעשה מצוה, איזה מצוה יש בזה, הלא היא מצוה הבאה בעבירה? אלא ש"מ, דהגדר הוא, דאלמלא העבירה הרי היה בזה לא רק רשות כבכ"מ, אך גם מצוה.

10ושיטת התוס' הוא כנראה, דאף במצוה הבאה בעבירה הנה נהי דלא קיים את המצוה כדבעי, אבל מצוה כל דהו נשארת בידו. אכן באשתו נדה לא יחשב כלל זאת למצוה הבאה בעבירה, אך לעבירה לבדה כנ"ל.