דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה א

1שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה קושית הלח"מ על הרמב"ם בפרק יב מהלכות אישות - תירוץ האבני מילואים דהיכא דהנדר בגופו אינו חל לבטל מצוה - כבר קדמהו הגאון המחנה אפרים שחידש דהא דקונמות מפקיעה מידי שיעבוד הוא דוקא כשהקונם הוא על הנכסים אבל כשהקונם הוא על גופו לא חייל נדריה. - הגאונים הנ"ל בנו את דבריהם על יסוד רעוע ובאמת אותו ההבדל שיש בין נדר לשבועה באיסורים מחפצא אותו ההבדל יש ג"כ באיסורים ממעשה - קושית המחנה אפרים היא באמת קושית הגמ' בנדרים (יג, ב) - גם באופן ששניהם גם המצוה וגם הנדר הוא בחפצא נמי חייל הנדר.

2הלח"מ ברמב"ם פרק יב מהל' אישות (הלכה כג) הקשה, - לפ"מ דפסק של "המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ממתינין לו ל' יום - כו' - ואם לאו יוציא ויתן כתובה" ולא הזכיר, מה שאמרו בגמ' בריש פרק המדיר (כתובות ע, ב) דדוקא דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. דע"כ צ"ל, דסובר כדעת הר"ן בהלכות שם (דף לא, ב, מדפי הרי"ף), דסוגית הגמ' אזלא, כמאן דאמר, קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד, אבל אנן דקי"ל, דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"צ לזה, דאע"ג דמשועבד חל הנדר. וא"כ האיך כתב רבינו, בפ' יד מהל' אישות (הלכה ו) "אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו', לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה" הא קונמות מפקיעה מידי שיעבוד? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, לחלק בין ממון שניתן למחילה, דע"ז שייך לומר דקונמות מפקיע מידי שיעבוד, ובין עונה, שאינה ניתנת למחילה, לכן גם קונם אין מועיל להפקיע. וראיתי להגאון בספרו אבני מלואים (סימן עב ס"ק ב) שכתב ע"ז, דקושיא מעיקרה ליתא, משום דהא דנדרים חלים ע"ד מצוה הוא משום, דנדר הוא איסור חפצא, והמצוה איננה על החפץ, רק גוף האדם מצווה על קיומה, ומש"ה שבועה לא חלה על המצוה, שהיא ג"כ על האדם. אבל בנ"ד, באומר קונם גופי לתשמישך, שגופו הוא החפץ המוזהר מהר סיני והוא בעצמו חפץ הנדור, הרי הוה כמו שבועה, דאין חלה ע"ד מצוה, מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה.

3אמנם באמת כבר קדמהו בזה הגאון בספרו מחנה אפרים הלכות נדרים (סימן א). ומכח זה רוצה לחדש, כשנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר לו, או שאומר קונם פי מלקרות קריאת שמע, דלא חל נדריה, אחרי שפיו מצווה ועומד לומר ולקרות ק"ש, הוה כמו שבועה דאין חלה על שבועה לא לבטלה ולא לקיימה. ומוסיף עוד לאמר, דהא דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו דוקא, כשהקונם הוא על הנכסים, אבל, כשהקונם הוא על גופו מלפרוע לו לא חייל נדריה, אחרי דגופו מושבע ועומד לקיים מצות פריעת בע"ח.

4והביא ראיה לזה מהא דפ"ק דנזיר (ד, א) על הא דפרכינן שם על הדרשה, דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות "הא מושבע ועומד מהר סיני?" ופרש"י "ואע"ג, דנדרים חלים ע"ד מצוה, היינו היכא, שאוסר החפץ על עצמו, אבל נזיר אסר נפשו אחפצא", אלמא, דגם בנדרים אי אסר נפשיה אחפציה לא חייל נדריה לבטל דבר מצוה, ומכח זה הוא מתמה על דברי התוס' בשבועות (כה, א ד"ה מה), שתרצו על קושיתם מהו חומר בנדרים משבועות, והלא כי האי גונא דאוסר החפץ עליו, שבועה נמי חיילא, אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה? משום דנדרים בכל גווני דחייל ארשות חייל ע"ד מצוה, "דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו, אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפילו על דבר הרשות", דהדברים לא יתכנו, דהלא גם בנדרים משכחת לה, שיאסור עצמו על החפץ ומשנה שלימה שנינו פ"ק דנדרים (יג, ב), קונם פי מלדבר עמך וקונם עיני בשינה דהר"ז נדר.

5והנלענ"ד, שהגאונים הנ"ל בנו את דבריהם על יסוד רעוע. נראה, דהיה להם לודאי, שהחילוק בין גדר נדר לגדר שבועה הוא רק באיסורים שמקבל עליו מאיזה חפצא, דשם הננו מבדילים לאמר, דבנדר הגדר הוא, דאוסר חפצא אנפשיה, ובשבועה הוא ליהפך, דאוסר נפשו אחפצא. אבל באיסורים שמקבל עליו להזהר מאיזה מעשה, שם גדר הנדר והשבועה אחד הוא, דבשניהם הוי איסור גברא, ומפני זה בא הגאון המחנ"א לקושיא מוזרה כזו על הא דכתבו בתוס' לדבר פשוט דבנדר לא משכחת לה איסור גברא, דהרי משכחת לה כנ"ל. אבל כמה רחוק זאת מהאמת. והאמת היא, דאותו ההבדל שיש בין נדר לשבועה באיסורים מחפצא אותו ההבדל יש ג"כ באיסורים ממעשה, דגם שם הרי יש לחקור במהותו: אם דהפעולה נאסרת על האדם, או, להיפוך, דהאדם או, יותר נכון, האבר שבו, שע"י נעשית הפעולה נאסר גופו להפעולה הנ"ל, וזהו ההבדל בזה בין נדר לשבועה, דבראשון יאסר האבר להפעולה, ובהשני הוא להיפך דנאסרה הפעולה להאדם. וקושית המחנ"א היא באמת קושית הגמ' בנדרים (דף יג, ב) דוק ותשכח. וע"ז מתרצינן שם: "א"ר יהודה, באומר יאסר פי לדבורי, ידי למעשיהם רגלי להילוכן". כלומר, דאמנם דברי התוס' בשבועות אמת ויציב, דבנדרים לא משכחת לה שיאסור עצמו על החפץ, אך בכאן החפץ הוא הפה, הידים או הרגלים, וג"כ הוא לא מהגדר של שבועה, שנאסר הדיבור על הפה, אך להיפך, שהפה נאסר על הדיבור וכדומה, ואם נפל היסוד ממילא נופל הבנין. וברם, כשנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר דחייל נדריה, משום דהנדר והשבועה אינם מתנגשים בזה בנקודה אחת, דהשבועה סבבה עליו חיוב פעולה, אבל הנדר אינו גורם איסור פעולה, שיהיו תרתי דסתרי, אך פוגע בדבר אחר - בהפה, שהוא משמש בזה בתור חפצא, וכה"ג בקונם פי מלקרות ק"ש הנה המצוה היא רק בחיוב הקריאה, והנדר פועל איסור בעצם הפה ממש, כמו באומר קונם סוכה שאני עושה.

6ולא כמו שחשבו הגאונים הנ"ל לאמר, שכל טעמא, דנדר חל ע"ד מצוה, הוא משום שהמצוה הוא בגברא והנדר הוא בחפצא, אך יש לנו ציור גם באופן, ששניהם, גם המצוה וגם הנדר, הוא בחפצא, ובכ"ז חל הנדר. ציור כזה הוא מה דקי"ל, דקונמות מפקיעה מידי שיעבוד כדאיתא בכתובות (נט, ב), אע"ג למדס"ל שיעבודא דאורייתא, הנה מלבד מה שעל קרקפתא דגברא מונח לקיים מצות פריעת בע"ח, הלא עצם הנכסים משועבדים למלוה, דבשביל זה גובה אף מן היורשים ומן הלקוחות, כמבואר בקדושין (יג, ב ובב"ב קעה, ב) ובכ"מ, ובכ"ז הקונמות דהוא ג"כ בנכסים מפקיע זאת. ומ"ט? משום דהחוב הוא רק שיעבוד, כלומר קנין מקופיא, והקונמות חלה בעצם הדבר דהוא שלו; כן הוא הציור במקום שגם המצוה וגם הנדר הוא בגברא ובכ"ז יפה כח הנדר לבטל את המצוה, משום דהמצוה מטלת עליו רק שיעבוד לעשותה, בעוד שהנדר חל בגופו ממש; וזה שהקשו הראשונים על הא דתשמישי עליך, דכופין אותו ומשמשתו, הלא קונמות מפקיע מידי שיעבוד, כלומר, דכמו התם, שניהם הוא בנכסים ה"נ שניהם הם בגברא, ומובן דעל זה תירוץ המחנ"א והא"מ אינו מספיק כלל. והראי' שהביא המחנ"א מהא דנזירות אינה ראיה כלל, דכבר ביארנו במק"א, ששיטת המפרש שם, דנזירות הוי איסור גברא כמו שבועה, דע"י הנזירות הוא נאסר לשתות יין ושאר דברים - והראב"ן אמנם פליג ע"ז משום דסובר כדעת המהרי"ט, דנזירות הוא תואר קדושה וממילא הוא נאסר בכל הדברים ולדידיה נזירות חלה לבטל דבר מצוה, ומפשטות הגמ' שם ראיה להיפך, דאמרינן שם "כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה" (נזיר שם), אע"ג דהוכחנו בכמה ראיות דנזירות הוא בגופו והשבועה הוא ג"כ בגברא ובכ"ז חלה הנזירות על שבועה, משום, דכאמרינן, דבר שבגופו וחובת או אסור גברא שני דברים נפרדים הם. ועי' בספר ידות נדרים (ס' רו יד שאול אות ד), שהביא דברי הירושלמי והריטב"א דנזירות חלה על יין של ערלה, וע"כ משום, דכל האיסורים הם איסור גברא, אע"ג דגם נזירות לדברינו, הוא לא איסור חפצא אך דבר שבגופו, כנ"ל.