דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם ו

1בהנחה זו נוכל להסיר את כל הקושיות על שיטת הרמב"ם - ט' קושיות של הרמב"ן, הרשב"ץ הלב שמח והר"ן!

2וכשנסתכל בדבר הזה היטב נראה כי בזה נוכל להסיר כמעט בחדא מחתא, את כל הקושיות שהקשה הרמב"ן ושאר הראשונים והאחרונים על שיטת הרמב"ם בלאו דלא תסור.

3קושיות הרמב"ן (השגות לשורש הראשון בספר המצוות ד"ה והנה בכאן). א) הא ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא. ב) הא בדאורייתא לא אמרינן שאני אומר, ובדרבנן אמרינן כמבואר בפסחים (ט, ב). ג) בדאורייתא אינן נאמנים הקטנים, ובדרבנן מהימנו כמבואר בפסחים (ד, ב) ובעירובין (נט, א) ובכתובות (כח, ב). ד) דדרבנן נדחה תמיד מפני הדאורייתא, כמבואר בשבת (ד, א), גבי הדביק פת בתנור ושם (קכח, ב) "ביטול כלי מהכנו דרבנן וצער בע"ח דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן"? ה) מברכות (כ, ב), דאי נשים בברה"מ דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר, וכל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם ובפסחים (קטו, א) ובזבחים (עט, א), "ואפילו למ"ד מצוות אינן מבטלות זו את זו הני מילי דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן, אבל דרבנן ודאורייתא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא"?

4ו) קושיות הרשב"ץ (הקדמת זהר הרקיע ד"ה השרש הראשון) על הרמב"ם ז"ל מהא דיומא (עג, ב) שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות וכו' חייב, והוינן בה אמאי חייב, מושבע ועומד מהר סיני הוא? ר"ל אמר אי אתה מוציא אלא במפרש חצי שעור ואליבא דרבנן! אלמא, דדרבנן, לא הוי מושבע ועומד מהר סיני? - ומנזיר (ד, א) "קידושתא ואבדלתא, מושבע ועומד מהר סיני" ועי' בתוס' (ד"ה מאי) דהוא בתמיה. ז) קושיות "הלב שמח" (בחידושיו על השורש הראשון), מביצה (ד, ב) "עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט, מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן וכו', והא קא מבטל איסור לכתחילה? ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין"? ח) תוספתא בשביעית (פרק ה, ה), מוכרין לנכרי חלב שחלבו נכרי, וגבינה של נכרי וכל איסורין דרבנן, וכן פסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' מאכלות אסורות (הלכה יז)? ט) הר"ן בריש מסכת יומא (סוף ד"ה יום הכפורים) מוכיח מן הגמ' דקטן שהגיע לחינוך אפילו בידים מאכילין אותו איסור מדברי סופרים, אם כי מדאורייתא אפילו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל להאכילו בידים לא?

5ולפי דרכנו נאמר, כיון דהלא תסור הוא רק ענין כבוד כללי, רק אז הוא עובר על הלאו כשיש במעשהו יחוס אי-כבוד לדבריהם, אבל כשהדבר ספק הרי אין במעשהו שום בטול לדעתם, ובפרט כשיש רגלים להיתר, וזהו "שאני אומר", או כשיש איזה עדות לו גם עדות קטנים, (וזהו ישוב על שלש קושיות הראשונות).

6או כשעושה מעשהו, בשביל שלא יבוא לאיסור דאורייתא, או מפני מצוה דאוריתא שהכל חייבים בכבוד המקום, זולת היכא דהתנו בפירוש לעקור דבר מן התורה, שכח ב"ד יפה בשב ואל תעשה, (ישוב על קושיה ד').

7ובכל זה, המחויב מדרבנן אינו יכול להוציא את הרבים י"ח המחויבים מדאורייתא, מפני, כי המחויב מדאורייתא הלא גוף המצוה זהו חיובו, אבל המחויב מדרבנן הן רק הכבוד שבמצוה זהו מצותו, וכמו דמי שמחויב בדבר רק מצד כבוד אב שהזהירו ע"ז, דהדבר פשוט, דלא יוכל להוציא את הרבים המחויבים בזה מדאורייתא, ה"נ. וכמו, "דבודאי מצוה בעצם עם מצוה רק מצד כבוד, לא שייך לאמר מצוות אינן מבטלות זו את זו" ה"נ, (ישוב על קושיה ה').

8והנה אשכחינן, דאע"ג שאין נשבעין לעבור על המצות, ומכ"ש לעבור עבירה בקום ועשה, כמבואר בנדרים (דף טז, א), בכ"ז, דעת הרמב"ם והרבה ראשונים דעל דבר שאין לאו מיוחד לאיסורו, אע"ג שבאמת אסור הוא מן התורה מן הכללות, ע"ז שבועה חלה - עי' רמב"ם פ"ה מהלכות שבועות (הלכה ח) ובש"ע יו"ד ס' רלח (סעיף ד). ובאיסור דרבנן פוסק המחבר בס' רלט (סעיף ו), דלא חלה עליו שבועה. ועי' בש"ך שם (ס"ק כ). אבל באמת זהו תליא בחקירתנו, דאם נימא כהצד הראשון, הדין דין אמת, דחמור איסור דרבנן מאיסור דאורייתא, שאין לאו מיוחד לאיסורו, דהא ה"לא תסור" הוי לאו מיוחד על כל פרט ופרט כנ"ל. משא"כ אי נימא כהצד השני, בודאי דחל שבועה ע"ז. דנהי דכל איסורי דרבנן אסורין מדאורייתא, אבל, ס"ס, הרי אין ע"ז איסור מפורט מדאורייתא, דהא עצם הדבר לא הוי כלל איסור, ולכן אומר הרמב"ם שפיר, דעל חצי שיעור חל שבועה, כיון דחצי שיעור אסור רק מדרבנן, (ישוב על קושיה ו').

9ומובן, דלא שייך בזה לאמר אין מבטלין איסור לכתחלה, או דאסור לעשות סחורה בדבר האסור. דזהו ההבדל, בין דבר שאיסורו בעצם ובין דבר שאיסורו רק מצד כבוד. דבהראשון גם לפני העבירה בפועל, הרי הדבר אסור בכח, אבל בהאחרון גם האיסור בכח יולד רק בעת ההשתמשות בפועל, ולא קודם, ולכן באיסור דרבנן לא משכחת מעולם, דינא דאין מבטלין איסור, דהא זהו רק לבטל דבר האסור כבר, אבל לבטל היתר, כדי שלא יבא לידי איסור הרי משרי שרי, כמבואר בר"ן חולין סו"פ גיד הנשה (דף לו, א מדפי הרי"ף ד"ה גרסי'), "מיהו כתב הר' ר' אהרן הלוי דכל שנתבטל חד בתרי וכו', אם בא לבשלן כאחד מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה. ומשום מבטל איסור לכתחלה ליכא, שכיון, שכל אחד בפני עצמו מותר אין כאן איסור", ועי' בטו"ז או"ח ס' תמ"ז (ס"ק ה) דלפני הפסח מותר לבטל חמץ בששים לכתחלה, ואין בזה משום מבטלין איסור לכתחלה, דעדיין היתר הוא, וכן שם ס' תרכו (סעי' א) "אבל אם אין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא ע"י האילן צריך שישפיל הענפים, ויערבם עם הסכך, בענין שלא יהיו נכרים, ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן" ועי' במ"א (ס"ק ג) דלא שייך בזה לאמר, אין מבטלין איסור לכתחלה, ג"כ מטעם הנ"ל, משום דלפני יו"ט עדיין אינם איסור כלל. ועי' בתשובת ר' עקיבא איגר (ס' לח) דרוצה מטעם זה להתיר בשומן שנשתהה שלשה ימים בלי מליחה לערב בשומן אחר, כיון דעכשיו עדיין היתר, דהוי דם אברים שלא פירש. אבל עכ"פ נראה מכל זה דלסבב ע"י הביטול, שלא יבא לידי איסור משרי שרי, ובדרבנן כיון דכל האיסור הוא רק מצד האי-כבוד שיש בדבר, וא"כ העמדת האיסור הוא רק בעת מעשה העבירה, וכשמבטל קודם, הרי הוא מסבב שלא יבא כלל לידי איסור, וממילא מובן, דלפ"ז אין שייך כלל בהא לאמר דאין לעשות סחורה בדבר האסור, (ישוב על קושיה ז' וח').

10וכיון שבארנו בפרקים הקודמים, דהעובר על עבירה דרבנן בשוגג אין בזה כלל מעשה איסור, דבכאן רק הכונה היא העבירה, ממילא מובן, דלא שייך בזה לאמר כבאיסור דאורייתא, דאע"פ דאין ב"ד מצווין על קטן האוכל נבילות להפרישו, אבל להאכילו בידים לא, משום דשם אע"פ דקטן אינו נענש, אבל ס"ס הרי מעשה איסור קא עביד, משא"כ בדרבנן, דבלי כונה, או קטן שכונתו איננה כונה, אין כלל מעשה איסור, ולא שייך בזה לאמר אין מאכילין איסור בידים, - ישוב על הקושיה האחרונה וכולם ברורים.

11פש לנו עוד לישב קושית הרמב"ן שכתב והנה לפי דבריו לוקה הוא, לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמו שהוזכר בפ' מי שהחשיך (שבת קנד, א).

12ולכאורה גם קושיתו זו תלויה בחקירתנו הנ"ל. דאי נימא כהצד הראשון, א"כ על כל איסור דרבנן יש לאו מפורט, דהא הלא תסור מסבב, כאילו כל דבר שאמרו חכמים הוי כאילו כתוב ומפורש בתורה, והחכמים הלא אמרו כל דבר ודבר ביחוד פרטי. אבל אי נימא כהצד השני, הרי לכאורה הוי לאו שבכללות, דהא אין לאו מיוחד על כל פרט ופרט, אלא מכללא אתמר, דאינו מציית להחכמים. והוי כמו לפני עור לא תתן מכשול, או לא יאכל כל קודש, כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, דהוי לאו שבכללות. והרמב"ם, שנותן טעם מפני דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, לקושטא דמילתא נקט, דהלכה בזה דאין לוקין, וגם להשמיענו, שיש בזה אזהרת מיתת ב"ד, אבל למ"ד דס"ל, דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, בכ"ז אין לוקה על איסור דרבנן, משום דהוי לאו שבכללות. [ועיין ברמב"ם בסה"מ שורש תשיעי שהאריך לבאר עניני לאו שבכללות. והרמב"ן שם (ד"ה המין השלישי) שמבאר דברי הגמ' בפסחים (מא, ב) "איכא דאמרי חדא מיהא לקי, ואיכא דאמרי, חדא נמי לא לקי, משום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה" שביאר זאת וז"ל "הלשון הראשון סובר, שזה הלאו הכללי ראוי הוא ללקות, כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה, והשם הכולל אותם שאיננו צלי אש כדברי אביי, אלא שאיננו ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים שהרי לא נאמר במניעת הנא או המבושל לאו שני פעמים, אלא אל תאכלו אחד נאמר בהן, ואינו דין שילקה מלאו אחד באיסור אחד ואכילה אחת שתי מלקיות. והלשון השני סובר, שאפילו אחת אינו לוקה מן הלאו הזה, דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה ופירוש זה, לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין במלאכה דיו"ט ונבילה, שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו" עיי"ש ודוק].