דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם ט

1ומענין לענין, בנדרים (יח ויט) שהדוחק שם מבואר, - קושית הרמב"ן על הרמב"ם, - הסבר חדש בזה, שההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, הוא כאותו ההבדל שבין קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. - להרמב"ם לשיטתו לכאורה בל"ז קושית הרמב"ן ליתא. - אכן קושיתו היא באיקבע איסורא. - ר"א סובר דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. - וע"כ, אם יסבור דמעייל אינש נפשיה לספיקא ע"כ שיסבור דספיקא דרבנן לחומרא.

2ומענין לענין באותו ענין. בנדרים (יח, ב; יט, א) "המקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי. רבי אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי. מאן דאמר ממונו מעייל לספיקא גופיה נמי מעייל, ומאן דאמר ממונו לא מעייל לספיקא, גופיה כ"ש דלא מעייל לספיקא. א"ל אביי במאי אוקימתא לספק נזירות להקל כר"א, אימא סיפא וכו' אלא אי קשיא הא קשיא. ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים, טהור דברי ר' מאיר, וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו. ומי ס"ל לר' אלעזר ליטמא טמא, והתניא ר"א אומר אין טומאה למשקין כל עיקר, תדע שהרי העיד וכו' ועל משקין בית מטבחיא דכן. הניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן שפיר, אלא לרב דאמר דכן ממש מאי איכא למימר?".

3ועי' בר"ן שם וז"ל: "מאי איכא למימר, הוה לן למיזל בספקייהו לקולא, וכ"ת א"כ אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א היכי ניחא הא אכתי קשיא דר"א אדר"א, דהא אמר בהדיא דטומאת משקין מדרבנן, כדקתני אין טומאה למשקין כל עיקר, ואפ"ה אזיל בספקייהו לחומרא, כדקתני וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו עלה דההיא דספק משקין ליטמא טמא? י"ל, דהכי פריך, בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מתוקמא כר"א, לא קשיא, דאיכא למימר, דר"א מחמיר בספק אפילו בדרבנן, אבל כיון דאמרת דספק נזירות להקל ר"א היא, נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם, היכי עדיפא טומאה דרבנן, אע"פ שהיא באה מאליה, מנזירות דאורייתא, אע"פ שהיא באה בידי אדם?" עכ"ל הר"ן. והמעיין ירגיש כמה מן הדוחק והזרות יש בתירוצו ד"מה ענין שמיטה אצל הר סיני"?

4והנ"ל, דמזה ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם, דבכל איסורי דרבנן יש בהן לאו מדאורייתא הלאו ד"לא תסור". ושאל הרמב"ן, א"כ למה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, מה לי ספיקא דרבנן, ומה לי ספיקא דאורייתא, אידי ואידי חדא הוא? ודחק לאמר בזה (השגות לשרש הראשון ד"ה והנה עמ' יד במהד' מוסד הרב קוק) "ואולי תתעקש ותאמר לדעת הרב, כי מה שאמרו בכל מקום להקל בד"ס הוא במחילה ובתנאי מאתם, שהם התנו בגזרות ובסיגים שעשו לתורה, וכן במצות שלהם שנלך בהם לקולא, כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא דבר תורה, ובין מה שהוא מדבריהם, אע"פ שבכל אנו מצווין מן התורה, ולא היו ספיקות שבדבריהם ראויות להתיר אותן, אלא מפני התנאי הזה שעשו בהן בתחלתן" וכמובן, שהדוחק בזה מבואר, כאשר מסיק ע"ז הרמב"ן "ואין אלו דברים הגונים, ולא של עיקר".

5אבל לדעתי נראה, דההבדל בין איסור דאורייתא לדרבנן, הוא ממש כאותו ההבדל שמבדילה הגמ' בכאן, בין קדושה הבאה מאליה, לקדושה הבאה בידי אדם. דאע"ג, ד"ספק בכורות אסורים בגיזה ועבודה" (עיין בכורות יח, א ורמב"ם מעילה א, ח) בכל זה "ספק נזירות להקל" (נזיר ח, א) ו"המקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי" משום "דממונא לא מעייל לספיקא וגופיה כ"ש דלא מעייל לספיקא", והסבר בזה פשוט, דאמנם ספק איסורא לחומרא, אבל ספק קדושה הבאה בידי אדם, לא הוה כלל ספק איסורא, כיון דלא מעייל לספיקא, א"כ הרי הוה רק ספק מציאות. אבל בדינא הרי הוא ודאי היתר. וזה הוא ההבדל ג"כ בין איסורא דאורייתא לדרבנן, כאשר כבר בארנו, דאיסור דאורייתא הוא דבר שאיסור גופו גרם לו, אבל דרבנן, אם כי יש בהן הלאו דלא תסור, הלא הוא סוף סוף איסור הבא בידי אדם, שעלינו החיוב לעשות ככל היוצא מפיהם, וכיון, דדבר הבא בידי אדם אמרינן דלא מעייל לספיקא, הלא כל ספק דרבנן, רק ספיקא דמציאות הוא, אבל באיסורא הלא אין שום ספק. והבן, דלפ"ז אין אנו צריכין לדחוקיה כהרמב"ן ולהתנות תנאים מנפשנו מה שלא מצאנו בפירוש, אך דממילא הוא כיון דלא מעייל לספיקא.

6אולם, לכאורה, בר מהדין קושית הרמב"ן מעיקרה ליתא להרמב"ם, דהוא ז"ל לשיטתו דכל הספיקות דאורייתא מדאורייתא לקולא, ורק מדרבנן לחומרא, כידוע דרכו בקודש בזה, בסוף הלכות כלאים פרק י (ה' כז) ובפ"ט מהלכות טומאת מת (הל' יב) א"כ הרי זהו גופא דספיקא אסור גם בדאורייתא רק גזירה דרבנן הוא. ובדבר שעיקרו מדרבנן אין גוזרין גזירה לגזירה, ודקארי לה מה קארי לה? אכן עיין בפר"ח ביו"ד (ס' קי) בכללי הספיקות (אות לב) דספיקא דרבנן לקולא אף באיתחזק איסורא, דבזה בספיקא דאורייתא כ"ע מודו דמדאורייתא לחומרא, כאשר מבואר בספרי האחרונים, ולהכי מקשה הרמב"ן גם לשיטת הרמב"ם בספיקא דאורייתא.

7וידוע חדושא דמהרי"ט (מובא בש"ש שמעתתא א פרק א), דהמחלוקת אי אשם תלוי כו' דוקא באיקבע איסורא, או אף בלא איקבע, היא מחלוקת הרמב"ם והראשונים, אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או לא. ומאן דסובר דבכל הספיקות מביא אשם תלוי, ע"כ דסובר דמה"ת לחומרא.

8ועיין בכריתות (יח, א) "איתיביה רבא לרב נחמן, ר' אליעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי? ר' אליעזר לא בעי קביעותא לאיסורא". הרי ברור לפ"ז דר"א סובר דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. - ומה טוב ונכון עתה קושית הגמ' מדר"א אדר"א, דאמנם בל"ז היה ניחא, דהיינו יכולים למימר, דהאי כללא דספיקא דרבנן לקולא, לאו לר"א היא שנויה, אחרי דהוא סובר דספיקות דאורייתא מן התורה לחומרא, הרי יקשה קושית הרמב"ן, אחרי דגם איסורי דרבנן מן התורה אסורין, וכיון דאדם מעייל לספיקא, הרי לא שייך גם תירוצנו, ולכן הוא אומר שפיר דספק משקין ליטמא, טמא, אבל אחרי שמענו דאמנם הוא סובר, דלא מעייל לספיקא, הרי גם לדידיה צריך להיות ספיקא דרבנן לקולא. וזהו ה"ורמינהו שמקשה" דאמנם בין הגדר דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ובין הגדר של ספיקא דרבנן יש קשר הגיוני חזק.