דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה ב

1מחלוקת הרמב"ם והטור במתפיס בחבירו בשבועה - המחלוקת תלויה בהחקירה בהגדר של איסור גברא בשבועה אם זהו האיסור דבל יחל או דיש עליו שני איסורים - ראיות לכן ולכאן - שיטת הגאונים המחנ"א והא"מ הנ"ל בפרק הקודם קרובה לשיטת הטור הנ"ל - שיטת הריטב"א דשבועה חלה על נדר.

2טור יו"ד (ס' רל"ט, ט-י) "ומטעם זה נמי מתפיס בנדר נתפס, שהרי, האיסור הוא על החפץ, וכשאומר על ככר אחר יהא כמוהו הרי הוא כמוהו. אבל שבועה, שנשבע על ככר שלא יאכלנו אין שום איסור על הככר, לפיכך אם אמר על אחר יהא כמוהו אינו כלום וכו' ולפ"ז, אם שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הויא שבועה גמורה, אבל הרמב"ם (שבועות פרק ב הל' ח-ט) השוה מתפיס בחבירו שנשבע למתפיס בככר שנאסר בשבועה, וכתב שבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאסור".

3ובב"י שם "ומ"ש, ולפי"ז אם שמע חבירו שנשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה גמורה, כלומר, דלפי הטעם שנתן לחלק בין מתפיס בנדר למתפיס בשבועה, דהוי משום דבנדר החפץ אסור, ובשבועה החפץ מותר. אם התפיס עצמו בחבירו בשבועה נמי אסור, דהא כיון דחבירו אסור לעשות דבר שנשבע עליו, כי מתפיס גרמיה בחברי' שפיר מתפיס ומיתסר". והנלענ"ד דמחלוקתם היא בהגדר של איסור גברא דשבועה, אם כל האיסור שעליו הוא רק מצד ה"בל יחל דברו". או, דכמו, שבנדרים יש איסור חפצא מלבד ה"בל יחל דברו", כן בשבועה יש ג"כ איסור גברא, כלומר, שמתהוה איסור בגופו מצד עצם השבועה, וה"בל יחל" הוא לאו נוסף המשותף לשניהם - גם לנדר וגם לשבועה יחד.

4ועי' בר"ן (יח, א) ד"ה הלכך שכתב "וליכא למימר, דכי היכי דאיסור חפצא דנדרים חייל אאיסור גברא דשבועות, ה"נ איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים, משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו, שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עליה בלא יחל דברו, והאי לא ככל איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה". משמע כהצד הראשון דאיסור גברא ולא יחל דברו אינם שני דברים נפרדים אך זה הוא מושג אחד.

5ועי' עוד בר"ן נדרים (יג, ב) ד"ה שהנדרים חלים ע"ד מצוה שכתב "בפ"ב מוכחינן לה מקרא, שהשבועות חלות ע"ד שאין בו ממש, משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית ביה ממש, מה שאין כן בנדרים דמיתסר חפצא הוא הלכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי", משמע לכאורה מזה יותר קרוב להצד השני, דהאיסור בשבועה הוא לא רק איסור פעולה מצד הבל יחל, דא"כ היה לו לחלק בפשיטות, דבשבועה לא שייך כלל הצורך של דבר ממש, אחרי דאין האיסור בזה על שם עצם אך על פעולה. ומדבריו נראה, דגם שבועה הוא איסור על עצם מיוחד, אך העצם בזה הוא הגברא ואיהו אית ביה ממש.

6וברור דעל צור החקירה הלזו תסוב בכאן מחלוקת הרמב"ם והטור. דהאחרון סובר כהצד השני, א"כ ההבדל בין נדר לשבועה, הוא לא רק מה שבהראשון יש איסור חפצא מה שבשבועה איננה. אך גם זאת ששבועה יש איסור גברא, שהוא איסור בגופו, מה שבנדר איננו. וכשאנו מניחים שנדר הוא איסור חפצא ושבועה הוי איסור גברא, הוא תרתי דסתרי, כלומר, שמה שיש בזה אין בזה, כי ע"כ, כמו דמחלקינן לענין התפסה בהככר, דבנדרים הוי התפסה ובשבועה לא הוי, משום, דהתפסה בככר לא שייך רק במקום שיש על הככר איסור חפצא, כן הוא ההבדל להיפך בהתפסה בגברא, דבשבועה, כשיאמר ואני כמותך הוי שבועה, דנקרא התפסה בגוף האיסור, משא"כ בנדר, דאם כי גם בו יש איסור דבל יחל דברו, זהו רק איסור פעולה, אבל לא איסור בגופו כנ"ל. - [ועי' במחנ"א הלכות נדרים ס' ב]. והרמב"ם סובר כהצד הראשון, א"כ בשבועה לא רק שאין בה איסור בחפצא, אך אין בה גם איסור בגופו זולת ה"בל יחל", שהוא רק איסור פעולה, דלא שייך בזה כמובן שום התפסה, דאין בזה דבר המתפיס.

7וכשתעמיק בדבר תראה, כי דעת הטור קרובה לשיטת הגאונים המחנ"א והאבנ"מ שהבאנו בפרק הקודם. דלפ"ז, כשאומר, למשל, קונם גופי שאינו משמשך או קונם פי מלקרות ק"ש, הוה כאומר, שבועה שלא אשמשך או שבועה שלא אקרא ק"ש, דבשניהם נתפס האיסור בגופו ובכ"ז אמרינן דאין שבועה מועלת לבטל דבר מצוה, ה"נ בנדר. אבל לפי שיטת הרמב"ם שביארנו, דבשבועה כל האיסור הוא רק הבל יחל, אבל בנדרים לעולם יש איסור נוסף זולת הבל יחל, בין כשהנדר הוא בחפצא, דשם מתהוה איסור חפצא, בין שהנדר הוא בגופו, דשם מתהוה איסור בגופו, ולכן אע"ג דאין שבועה חלה לבטל דבר מצוה בנדר חיילא כנ"ל.

8אכן יש להתבונן לפי שיטת הטור, מדוע באמת לא תחול שבועה על נדר, כמו שחל נדר על שבועה? ותירוץ הר"ן, דבנדר נמי יש איסור גברא הלאו דלא יחל דברו, לא יתכן לדידיה, דסבר דבשבועה יש ג"כ איסור גברא מיוחד מלבד הלאו דלא יחל דברו כנ"ל.

9אמנם מצאתי, דיש מן הראשונים, שסוברים דבאמת כן, דשבועה חלה על נדר עי' בנימוקי הריטב"א למס' נדרים על המשנה דזה חומר בשבועות מנדרים (טז, א) שכתב "ומיהו בשבועה על הנדר, איכא מ"ד דשבועה חלה על הנדר לקיים וכו' דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניניה חלוקין הם, כשם שהנדר חל על שבועה וכו' כך השבועה חלה על הנדר וכו', וזו היא שיטת מורי נ"ר, אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל, דכיון דאסריה איסור חפצא, הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו, ותו לא חיילא עליה שבועה, כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים, דגרסינן התם בירושלמי (נדרים א, א) גבי הא דאמרינן, דאין שבועה חלה על שבועה כו'. א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה. פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימה, דהוי כמו שבועה על שבועה, דבנדר קמא שבועה נמי אית ביה, שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות כל היוצא מפיו".

10וברור, דדעת מורו של הריטב"א הוא ג"כ כשיטת הטור לפי הסברתינו, דבשבועה יש איסור גברא נוסף על הבל יחל המשותף לנדרים ולשבועות ביחד.

11ועוד יותר תמצא דעתו של הריטב"א בשבועות (כב, ב) על הא דאיתא שם "בעי רב אשי, נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו, או דלמא, כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית" ופירש הוא ז"ל ע"ז "פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה. ונראה מדברי רבינו ז"ל, דנזירות חיוב גברא הוא, דאי איסור חפצא הוא הא קי"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים, דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא, וכן הוא בירושלמי וכו' וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי, אלא שקיבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן וטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה".

12ומדבריו אלו אנו לומדים שני דברים: א) את הנ"ל, דאיסור גברא חייל על איסור חפצא, ושע"כ אם נזירות היתה גדר של איסור חפצא היתה השבועה חלה על נזירות. ב) בדרך אגב הננו לומדים מדבריו מהו הגדר של איסור גברא לדידיה. דהרי לדרכו, להכי לא חלה שבועה על נזירות, משום דמהות האיסור שלהם אחת הוא: איסור גברא. ומשמע, דכמו, דנזירות הוא איסור הגוף כדאסיק, כן הכא נמי גם שבועה, כפי דברינו הנ"ל, שזה הוא באמת הטעם ששבועה חיילא על נדר. ומשמע ג"כ דסובר, דכמו דאין שבועה חל על נזירות כך אין נזירות חלה על שבועה כדעת הרשב"א בתשובה (סימן תרט"ו), אך לא מטעמיה. דאילו טעם הרשב"א הוא, דבכלל אין איסור חפצא חל על איסור גברא, אכן להריטב"א, אע"ג דסובר דהיכא דהאסורים נפרדים זה איסור חפצא וזה איסור גברא אחע"א, אך לדעתו נזירות אם כי הוא איסור בגופו הוא קרוב למהות שבועה משום דגם שבועה הוי בגדר זה כדברינו הנ"ל.

13אולם לפי"ז יוקשה על הריטב"א דברי הגמ' בנזיר (דף ד, א) "דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה". ואמאי, כיון דלדידיה לנזירות ולשבועה גדר אחד? בשלמא להרשב"א דסובר ג"כ דאין נזירות חלה על שבועה לקיימה לא קשה בכ"ז, דהוא יכול לסבור דאמנם נזירות הוא מעין נדר, אך גם בנדר גופא סובר, דאין חל על שבועה לקיימה אך לבטלה. [ומצאתי אח"כ דאמנם כן כתב הרשב"א להדיא בתשובה (ח"ד סי' קט ד"ה ועתה אשוב) "והנדרים והנזירות אחד הן, שכן הקישן הכתוב דכתב נדר נזיר להזיר, וכדאיתא בריש פ"ק דנדרים, ועוד שהרי שנינו חומר בשבועות וכו' ואחר משנה זו מיד שנינו יש נדר בתוך נדר וקא מפרש נזירות, אלמא שהנדרים והנזירות אחד הן כו' ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אחד דכאן וכאן אוסר החפץ על עצמו"] אבל להריטב"א, דסובר דאין חילוק בין ביטול ובין קיום, וכל טעמא דשבועה אינה חלה על נזירות הוא משום דגדר אחד לנזירות ולשבועה, א"כ גם נזירות לא תחול על שבועה אף לבטלה? וצ"ע.