דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ב' נדרי האיסורים נדר ושבועה י

1הקושיא הידועה בנדר על מצוה דליתי עשה ולדחי ל"ת - אם נימא דגדר בל יחל הוא מצד הקבלה תתישב קושיא זו בנקל דלפ"ז לא הוי בעידנא. - גם מס' החינוך מוכח דגדר בל יחל הוא מצד הקבלה.

2ידועה היא קושית הראשונים על הא דנדרים חלין ע"ד מצוה, דאמאי לא נימא אתי עשה ודחי ל"ת? וכבר דברנו בזה בשמעתתא הקודמת (פרק יא).

3אולם לפי דרכנו בפרק הקודם נמצא מזה גם חומר להסיר את הקושיא הלזו.

4דהנה מחקירתנו הנ"ל בהגדר דבל יחל תצא לנו עוד "נפקא מינה", אם מעשה העבירה הוא בהלמפרע, היינו בהוצאת הדברים מפיו, או בהלהבא, על שבפועל עשה באופן אחר מכפי שאמר. דמובן, דאם נימא דהבל יחל הוא מצד הקבלה הוי העבירה בהלעבר, אבל אם נימא, דהיא מצד הקיום, העבירה הוא בהלהבא, היינו, מה שלא קיים לבסוף.

5ולכאורה, יש להביא ראיה להצד השני דהעבירה היא בהלהבא, דאי נימא כהצד הראשון מדוע מלקי לקי, כשאומר קונם ככר זה עלי או שבועה שלא אוכלנה ואכלה, כמבואר בשבועות (ג, ב; כא, א) "ה"ד אילימא שבועה שלא אוכל ואכל, לאו שיש בו מעשה הוא", אבל ב"שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה, משום דה"ל לאו שאין בו מעשה" וכן פוסק הרמב"ם בפ"א מהל' נדרים (הל' ז) דגם בנדר כה"ג לוקה. דלפ"ז, כיון, דבין כך ובין כך, סבת העבירה הוא בהוצאת הדברים מפיו דא ודא אחת היא לאו שאין בו מעשה?

6אמנם מזה אינו ראיה, דכבר ידועה שיטת הרמב"ם דאף בלאו שאין בו מעשה אם בא לידי עבירתו ע"י מעשה לוקין, דלהכי פסק בפ"ה מהלכות נזירות (הלכה כא) דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד לוקה, משום לאו דבל תאחר, וכן פסק בפרק א מהל' חמץ ומצה (הל' ג) בקנה חמץ בפסח או חמצו בידים דלוקה משום לאו דבל יראה, ולכן דעת הירושלמי בפ"ג דשבועות (הלכה ז), דגם בשבועה, שאוכל ככר זה היום והשליכה לים דלוקה. וא"כ אין שוב קושיא, אף אם נימא דעצם העבירה הוא בהוצאות הדברים מפיו, בכ"ז בשבועה שלא אוכל ואכל לוקה, כיון דבא לידי העבירה ע"י מעשה וכן באמת מבואר ברש"י שבועות שם (ג, ב) ד"ה בשלמא שכתב: "ועל לא אוכל ואכל נמי לקי, דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא". אלמא, אע"ג, דעצם העבירה הוא השבועה ולא האכילה, בכ"ז כיון דבשעה שאכל עבר ע"ז, לאו שיש בו מעשה נקרא.

7ועי' בחינוך (מצוה תז) שכתב: "ונדר או אסר איסור על נפשו בלא שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה. וזהו שאמרו ז"ל (תמורה יג, א) שהנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם לוקה אע"פ שאין שם מעשה, זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או איסור שלא בשבועה אין בו מלקות".

8וכתב ע"ז בהגהת משנה למלך (במהד' מכון ירושלים מובא בהערות אות ג) "לא ידעתי למה, שאם אסר על עצמו איזה דבר ואכל מן האיסור אין לך מעשה גדול מזה, ובפי' כתב הר"מ שלוקה על לאו זה, ומה שהוצרכו לומר שהנשבע לוקה אע"פ שאין בו מעשה, היינו בשבועה דלעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל, אבל בנשבע שלא יאכל ואכל פשיטא דלקי". אכן נראה דהחינוך סובר בהגדר דבל יחל כהצד הראשון, והעבירה היא איפוא בהלמפרע, בהדיבור שאין בו מעשה, ולשיטתו אזיל בכמה פעמים בספרו וביחוד בסי' שעה וסי' שעו, דפליג על שיטת הרמב"ם, אך כיון דעצם הלאו הוא לאו שאין בו מעשה אף דבא לידי עבירתו ע"י מעשה נמי אין לוקין.

9עכ"פ, איך שיהיה לענין מלקות, אבל לענין עשה דוחה ל"ת אם נתפוס כהצד הראשון, דהעבירה הוא למפרע תסולק הקושיא מעיקרה. דהרי זהו כלל גדול בתורה דבעינן בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה, והכא הרי העשה הוא מקיים בעת ישיבתו בסוכה והעבירה אגלאי מלתא למפרע, דעבר עוד בעת קבלת הנדר.

10ויוצדק לפי תירוצא זו, גם הא דבנזיר מצורע אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה, משום דבנזיר, לפי דרכנו, דהוא תאר קדושה והאיסורים הם איסורי תורה, בודאי העבירה מתחלת רק בעת המעשה ושפיר הוי בעידנא.